דילוג לתוכן

“אין דבר כזה קהל חרדי, כולם אוהבים לצחוק”: אורי צייטלין עוזב את קול ברמה

אחרי שש שנים ב"פול גז", אורי צייטלין עולה לבמה במשרה מלאה, משרטט את מפת הסטנדאפ החרדי וחולם על מרכז סטנדאפ על טהרת הקודש

אורי צייטלין
אורי צייטלין על במת קומדי בר (צילום: אליהו ברוך)

גוף הכתבה

אחרי שש שנים בקול ברמה, שבהן הגיש עם ישראל כהן את “פול גז”, אורי צייטלין עוזב את האולפן ועובר להופיע על הבמה במשרה מלאה. “אין דבר כזה קהל חרדי. כולם אוהבים לצחוק, רק השפות משתנות”, אומר אורי צייטלין, סטנדאפיסט ושדרן לשעבר בקול ברמה, בשיחה עם פאשקעוויל, ומסביר למה הוא מהמר על שוק שכמעט אין בו מתחרים.

המעבר עצמו לא היה פשוט. צייטלין מתפרנס יפה מסטנדאפ כבר זמן מה, אבל הפחד להישאר בלי כלום בזמן מלחמה החזיק אותו ברדיו. מה שהכריע בסוף היה השיח על סבב שלישי מול איראן. “הבנתי שאחריו יכול להגיע גם הרביעי והחמישי, ואני אשאר ברדיו. לכן נדרש מעשה אמיץ, לא מחושב. כשדיברו על התחממות העניינים אמרתי לעצמי: זה הזמן. ואם תיכף תתחיל מלחמה, אני מוכן לאכול אותה בכבוד”.

שוק שמחכה לקומיקאים

כשמבקשים ממנו לתאר את שוק הבמות, צייטלין מבחין בין שני עולמות. הבדחנים בחתונות עובדים בשוק הפעיל מכולם, אבל הוא מצטער לשמוע שהשכר שם נמוך יחסית לעבודה ולשנים הארוכות שנדרשות כדי לרכוש את המיומנות. מחוץ לחתונות התמונה הפוכה. “ישנה שממה. יש את זקן הסטנדאפיסטים החרדים, קובי אריאלי, שמאוד מצחיק, ולאורך שנים לא נכנסו לתחום סטנדאפיסטים נוספים, עד שהגעתי אני. בעקבותיי יעקב חמו פשט מעליו את התואר ‘הרב המרצה’ לטובת הטייטל סטנדאפיסט”.

מדי פעם מתקשרים אליו אנשים שרוצים להיכנס לתחום, אבל לדבריו זה לא קורה בפועל, וזה מה שמטריד אותו. “השוק הזה חייב להתעורר. הגיע הזמן שאנשים מצחיקים יפגשו את האנשים שרוצים לצחוק. בשונה מחשמלאי, כל סטנדאפיסט מביא איתו סגנון אחר, ולכן צריך כמה שיותר מהם. אני לא מתאים לכל סוגי ההומור”. דווקא אצל הנשים, הוא מציין, המצב טוב יותר, ויש כמה סטנדאפיסטיות מצוינות שעובדות הרבה. ועל עצמו הוא אומר בלי גינונים: “אני יחסית נחשב ללא זול, וברוך השם עובד יפה”.

עשר שניות זה נצח

מהרדיו הוא יוצא עם הערכה רבה לתחנות שבהן עבד. “בניגוד למקובל לחשוב, תחנות חרדיות מאוד מקצועיות, והדרישות שם גבוהות. לקחתי משם גם את הערך של הזמן. אם שיר או פרסומת לא נכנסים בזמן, עשר שניות זה נצח בעולם הרדיו. גם בחוץ אני משתדל להתייחס לעשר שניות כמשהו משמעותי”.

את “פול גז” הכינו כמו מערכת חדשות קטנה. הוא, כהן והצוות שלחו כותרות לדסק משותף, ורגע לפני כתיבת הליינאפ מיינו מה ייכנס לפאנל הפאנצ’ים, מה יהפוך למערכון ומה יישאר לשיחה החופשית. על השותף שלו הוא לא חוסך מחמאות: “ישראל כהן לא פראייר. הוא איש הרדיו הטוב ביותר מבין הצעירים, וברוב המוחלט של המקרים היינו בראש אחד”. גם את העקיצה שכהן שלח לו בפרידה, כפי שפורסם באייס, שהוא “אוהב לדבר, בלי לצאת לפרסומות”, הוא מקבל בחיוך: “היא במקומה והצחיקה אותי ממש. אבל עוד אחזיר לו”.

למאזינים הוא יתגעגע מאוד, חוץ מאלה שמתקשרים בשעות הלילה המאוחרות לספר כמה הם מעריכים אותו. “זה מחמיא, זה טוב, אבל באמצע הלילה… ובכל זאת, תודה לכם”.

איפה עובר הגבול

במופע “שיעור חופשי” צייטלין צוחק על החברה החרדית מול קהל חרדי וגם מול קהל חילוני, ולמד שלכל קהל יש נקודה רגישה משלו. “חילונים לא בנויים, לתפיסתי, לפאנצ’ים על גיוס. בקטנה ועם המון חן אפשר, אבל הנושא נפיץ. חרדים לא מסוגלים לשמוע הומור על מה שנעשה בבתי רבנים, ובוודאי לא גסויות או לעג על קודשי ישראל. וטוב שכך”. ועדיין, הוא מרגיש שהקהל מעדיף שיותחו את החבל מאשר שיוותרו על הצחוק.

את זכות הצחוק על הציבור שלו הוא לא רואה כהתרסה. “הציבור שממנו הגעתי הוא לא דבר חיצוני לי. זה לא אני והציבור, אני הציבור. זה סיפור חיי, ולכן כשאני צוחק על הציבור, זה הומור עצמי. מי שמתקשה עם זה, ואין הרבה כאלה, מוזמן לא לעשות סטנדאפ על הציבור שלו, וזה בסדר”.

ביקורת שלילית של ממש, לדבריו, לא קיבל מעולם. היו כמה טוקבקים בנוסח “לפחות תוריד את הכיפה”, “ואיכשהו תמיד קראתי אותם במקלחת, כשגם ככה הייתי בלי כיפה”. בלי לנקוב בשמות הוא מספר שהופיע בישיבות מהשורה הראשונה, ושגם הבחורים וגם הרבנים נהנו. ואם בכל זאת יצאו נגדו? “אאלץ לפתוח את המחשב ולכתוב על זה קטע סטנדאפ”.

מה הלאה

בינתיים הוא עסוק רק בסטנדאפ. בחודשים הקרובים הוא מתכנן להכריז על מועדים לסיבוב הופעות, ובפאנל של ערוץ 14 הוא ממשיך להשתתף, אבל בטלוויזיה הוא לא ממהר להתקדם. “הכיוון הוא הופעות, לראות את האנשים בעיניים. הרגליים שלי כבר רועדות מהדחף לפגוש את הקהל”. ובכל זאת, המיקרופון עוד יחזור בצורה כלשהי, ברדיו או בפודקאסט: “אני אוהב לנוע, וכבר מתגעגע”.

לצעיר חרדי שחולם על רדיו הוא ממליץ בפשטות לעשות פודקאסט. “השוק רווי וההשפעה נמוכה. לוקח זמן להתמקצע, וגם אז השכר לא בשמיים. בפודקאסט, מי שיאהב יגיע”. לחולמים על סטנדאפ הוא אומר לקפוץ למים, אם יש להם כישרון. “מקסימום תתרסק על הפרצוף, וזה מאוד מצחיק. לא לך, לאחרים. אבל לא באת לצחוק, באת להצחיק”.

החלום

את הכותרת להמשך הוא הציע בעצמו. “החלום שלי הוא להקים מרכז סטנדאפ חרדי, עם מרתונים, במות פתוחות לחובבים והופעות מלאות, והכל על טהרת הקודש. קהל שפוגש את השכן שלו”. מתי? “כשיהיה לי כסף לזה, וכשאני בעצמי אהיה במקום טוב בסטנדאפ. בעזרת השם”.

שיתוף בוואטסאפ (נפתח בחלון חדש)