צ’אלמער אולטרה סגול

גוף הכתבה

מאת: אברומי נויבירט

תפילת שחרית רגילה של יום ג’ – שטרודל – דאבל כי טוב – קונבנציונלי. קדיש, ברכו, עלינו לשבח.

שתי דפיקות על הבימה. זלדקן בעל חזות צ’אלמית – אלא מה – פוצח בנאום נרגש בעניין יהודי עבדקן החולה במחלה קשה וזקוקים לסכומי עתק לצורך ריפויו. את נאומו הקצר והמשולהב סיים במילים: מי שיכול גם להתפלל בעבורו, תבוא עליו ברכה. וכאן הזכיר את שם החולה ושם אמו, פלוני בן פלונית.

המהלך צלח, צלצול מתכתי של מטבעות נוחתות לכף היד הפשוטה לרווחה. ועל פי רמת המיקרו-דציבלים, [לא תמצאו בגוגל] הצליל חרג מהרגיל בשטיבל. וכלפי מעלה.

המשולח, בהתייחסו לתפילה כחשובה לא פחות מהכסף, שינה את דפוס המחשבה של המתפללים. במקום לבהות בו כבקבצן הנוהם [!] התורן – ובמקום לעקוב אחריו בסיבובו ללקט את המתכות ולעלות על סיבה הגיונית למה לא החליף בגדים חודשיים, או לחשב כמה הוא סוגר ביום כשסטטיסטית יקבל שקל על כל עשרה מתפללים – פשוט ניגשו אליו והושיטו לו ביד רחבה.

ללא ספק, יצירתיות במיטבה. ברגע שה’פּר הסגול’ שיתף את הקהל בשם החולה למטרת תפילה, כאילו לומר, ‘זה לא הכסף’, זה פשוט ‘אנחנו רוצים את האיש בריא’ – עשה משהו היוצא מכלל המצוי בממלכת גיוס הכספים השטיבלאיים. בניית אמון והזדהות וכתוצאה מכך גם היענות משמעותית. ובמילים פשוטות: הצלחת המשולח בעל האתוס נבעה בין השאר מדיבורו בפאתוס, אך הלוגוס הוא מה שהפך את נאומו למיתוס.

אפשר להיתקל בהם בכל תחומי החיים, אנשים פרודוקטיביים מבלי שהשתלמו בבתי ספר וקורסים למיניהם, הם פשוט נולדו כך. וזו מעלה התופסת בכל התחומים, פרסום, שיווק, ו…כן, גם פשיטת יד דורשת ידע בסיסי של ‘כיצד פושטין’.

צריך ש’יהיה לנו את זה’. שאם לא כן, לא משנה כמה כספים נזרוק על לימודים, השתלמויות, תרצות וגרנותות עליהן השלום’ות, לא יועיל בשנקל, כי “אין לנו את זה” ותכל’ס הגיע הזמן לבחור במשלח יד שיש לנו מושג בו: “כן אדוני, מה לשים’ך בלאפה?”.