מיומנו של איש דיגיטל המנסה להיגמל מסמארטפון • פרק 5: אני שמור

גוף הכתבה

אפתח בהתנצלות: אם לא עניתי לכם בווטסאפ או התעלמתי מכמה הודעות ששלחתם, אם ביקשתם חברות בפייסבוק ולא אישרתי (עדיין), אם פרגנתם לי באינסטגרם ולא קיבלתם סימן חיים, אם מינשנתם אותי בטוויטר ולא זכיתם ליחס מכובד כמקובל – זה לא בגלל שאני מסנן אתכם.

הבלתי ייאמן קרה. הסמארטפון שלי שמור.

הוא חדשני ויפה ומבריק ושנון וחכם, אבל הוא שמור.

הסמארטפון החדש שלי מוכר בשמו הלועזי “סמסונג גלקסי S7”, אבל אני מעדיף לכנות אותו בשמו היהודי והקליט: הטלפון של הדרן.

פחות מ-49 ימים מאז שהתקבלה ההחלטה הגורלית, הצטיידתי בסמארטפון הכי חדש בשוק (כמעט, נו. תתעלמו רגע מההשקה הגרנדיוזית של ה-S8, בסדר?) עם חותמת של בית דין צדק בני ברק ובלי דפדפן. רק מה שצריך, למי שצריך.

התאהבתי.

במהלך כתיבת היומן הזה, רבים ממכריי לא האמינו שאעזוב את פגעי הטכנולוגיה לטובת מכשיר מסורס עם חותמת. הם הבטיחו שאם אעשה את הצעד הזה, לא אחזיק מעמד וארצה לשבור את המכשיר אחרי יומיים.

ובכן, חלפו ארבעה ימים והמכשיר עדיין שמור (תרתי משמע) וללא פגע (שוב תרתי משמע).

יהיה לך קשה להתרגל לזה, הם אמרו.

התרגלתי אחרי שעתיים.

כשתיתקע מה תעשה, הם שאלו.

בינתיים מי שנתקע בלי סוללה זה הם. הסוללה של הדרן מחזיקה עד מחר בלי להתאמץ בכלל.

ארבעה ימים אחרי, השאלות מתחילות להיות יותר מכילות, מבינות, מבקשות דעת.

נו, אתה מרוצה? מה, לא חסר לך פייסבוק? ואיך אתה מסתדר ככה בלי גוגל? תגיד, יש את כל האפליקציות שאתה צריך? וכמה זה עולה? יש דמי מנוי?

אז ככה: בימים האחרונים אני מסתובב עם סמארטפון שמור ואני מאוד מרוצה, לא חסר לי פייסבוק, אם אני צריך גוגל תמיד יש את המחשב בעבודה (ובבית), יש את כל האפליקציות שאני צריך (וגם כמה שאני לא צריך), זה שווה כל שקל ואין דמי מנוי.

בימים האחרונים שואלים אותי הרבה שאלות בנושא, והחלק הכי נחמד בסיפור זה שיש לי זמן וכוח ורצון לענות להם, באדיבות, בסבר פנים נאות, בסבלנות ובשיא הכיף, כאילו אני עובד בהדרן (אני לא).

איך זה קורה? עדיין לא עשיתי על זה מחקר, אבל יש סיכוי שהניתוק מהרשתות החברתיות מחבר אותך שוב לאנשים שאתה פוגש במציאות.

חכו, עוד לא התחלתי. בקרוב אספר לכם איזו אפליקציה מפתיעה מצאתי במכשיר ואיך אני מתרגל לחיים החדשים האלה. עכשיו יש לי זמן לספר לכם 🙂

חכו לפרק 6.