הרהורי פרישה
פוסט אורח מאת: דינקיס
יותר משלש וחצי שנים שבלוג פאשקעוויל עובד ובועט. זה התחיל בתור בלוג אישי שהיה אמור להיות מקום ביטוי לשני חברים צעירים שרצו לכבוש את העולם. עולם הפרסום.
בהתחלה עוד התרגשנו מכל טוקבק, כל שבירת שיא קטנה גרמה לנו לכתוב עוד פוסט, עוד הגיג’ עוד מחשבה על פיתוח השטיבל למקום נעים יותר.
עם הזמן, כל אחד מאיתנו מצא את מקומו המקצועי, אני בדיגיטל ומוטי בעיתונות. הזמן החל לדחוק יותר, המלאכה נהפכה לקשה ותובענית עוד יותר ובעל הבית דוחק. זהו תפקידו. אך בכל זאת עדיין היינו פה. כותבים, מלהגים, מאשרים תגובות מעניינות, מוחקים את אלו הפוגעניות. אבל לא מספיק. היינו צריכים למחוק יותר. חטא ההיבריס.
אין ספק, בתקופה זו מים רבים ניקוו בביצה הקטנה של עולם הפרסום השטיבלאי. מימים של כמה משרדים ועשרות בודדות של אנשים שמתעסקים בתחום נוצרה מהפיכה של ממש. בשנים האחרונות עשרות עובדים מצטרפים לתחום מידי שנה: תקציבאים/יות, יחצני”ם/ו”ת, מזכירים/ות, מלחכי פינכה. בעיקר אלו האחרונים. משום מה את תחום הפלנינג והקריאייטיב השאירו כשהיה. חבל.
לא נזקוף את ההצלחה לזכותינו, בעיקר כי זו לא ההצלחה לה קיווינו. אך גם לא נתכחש לה.
בשנה האחרונה כל אחד מאיתנו עבר הרבה ברמה האישית. על הצד החיובי כמובן. הוא התחתן אני בתוך עולם אחר. הזמן הקצוב שעוד היה לנו, נעלם והתפוגג. אבל לא רק. מסתבר שזה עבר לנו.
פוףף.
איכשהו הצלחנו לסחוב את המקום הזה בשארית כוחותינו עוד כמה חודשים – אבל גם זה נגמר.
פלופפפפ.
זהו, חושך. דממה.
מצבה דוממת, מילים חרוטות, רגבי תגובות נערמות – כהשתתפות בבניית המצבה. גלעד אינטראקטיבי.
ניפגש בעולם אחר.
דינקיס
—
עד כאן הפוסט שהכנתי לקראת פרישתי לפני 8 חודשים. באותה תקופה נכנסו פה כמה חברים חדשים למערכת שהחליטו לתת לפרספקטיבת הזמן לדבר. “אל תפרסם, אולי עוד תצטער על הפוסט הזה” הם אמרו. מסתבר שאני עדיין שלם איתו. אך אין ספק שהדם החדש שנכנס פה לעסק, מביא לי סיפוק אישי – לכל הפחות שעות של עמל לא נזרקו לפח ההיסטוריה, זאת ממשיכה להיעשות מידי יום ע”י צוות כותבים נמרץ שממשיך בכישרון רב ליצור את מהפכת הפרסום החרדי מידי יום. ועל כך מגיע כל הכבוד: יוסי, אברימי, אברומי, תמשיכו.
לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה, הרגשתי צורך להתעקש ולהעלות את הפוסט הזה מרשימת הטיוטות אל הדוכן. אני לא ממש יודע למה, אבל מסתבר שלא תמיד ידעתי להסביר למה אני עושה כל דבר. אולי זו תרפיה נפשית שעדיין נקועה בי, אולי תקופת חשבון הנפש בה אנו נמצאים היא זו שגרמה לי לצאת בהכרזה – סוג של תקופה חדשה. מי יודע.
היו שלום,
וסליחה.
הפעם זו בקשה אישית, מעומק הלב. אם פגעתי במישהו, סלחו לי. לא בכוונה זה היה, מבלי משים ומחשבה עשיתי זאת.
אריאל
11 תגובות
אוהבים אותך אריאל, אוהבים.
כמובן שסולחים!
גמחט
הקשיים בעולם הפרסום מגיעים לכל מקום… אפילו לבלוגים על העולם הזה… כבר אין זכות קיום…
חחחחח סתם הכל בהומור…
חמוד אתה!
אבא אל תלך (:
אז בעצם עדיין עם כל העבודה המאסיבית שלך יש\’ך זמן לרפרש כאן וזה כבר סימן טוב. חשבתי שהמצב גרוע הרבה יותר.
א גיט גיבענטש יאהר ושנזכה לשנה טובה פי כמה מקודמתה. אכי\”ר
אבאלה כתב:
בא אבאל\’ה בא כבר הביתה 🙂
ואנחנו, ותיקי השטיבל, תמיד נתגעגע לפוסטים שלכם.
שנה טובה.
טוב שפרשת. טוב שכתבת. אוהב אותך.
שהשם יעזור שתצליח להתפנות לדברים החשובים באמת, ותצליח לעמוד ביעדים שאתה קובע לעצמך.
עוד לקוח מרוצה של אריו דיגטיל
למה אתם מצנזרים את התגובות שלי??
@ חוצניק:
חוצניק, עכשיו מחכים לפוסט פרידה שלך וזה יהיה מושלם.
מהפכת הדור הצעיר משתלטת גם על המעוז האחרון בעולם הפרסום.
אניוואי
אחלה פוסט. מסתבר שיש לך את זה בוורידים.
אני שונא פרידות ,למה? יכולת לפחות להשאיר את זה פתוח בשביל מה צריך את החותמת הראסמית