תנחום קריצר ממשיך לזלזל בצוקר: ראית את המודעה המהממת של דמיון?

לא ניתן לומר בפסקנות כי האירוע הבא נחת עלי כרעם ביום בהיר. היו כמה איתותים, מבטים לחוצים של חברים שבדיעבד ניסו לרמוז לי בקוד מורס על הסכנה המתקרבת.

ניחא אם היא הייתה מתקרבת, הבעיה הגדולה הייתה שאני זה שהתקרבתי אליה. הסנסורים כבו, החיישנים ששנים התגאיתי בהם יצאו מכלל פעולה, וכמו הודו רעב הידסתי לתוך הרשת. כשהבחנתי בקטסטרופה זה היה – כמו תמיד – מאוחר מדי.

למעשה, כשאני משחזר את אירועי היום, זה היה יום רגיל למדי. שמש מצויה קפחה על ראשי וכמו כל איש טוב סרתי לסניף הבנק הקרוב להתמזג מעט, לפוש, ללגום מים צוננים והכי חשוב לערוך עם הבנקאי שלי את שיחת המוטיבציה החודשית “יחסינו לאן” או במילים פשוטות יותר: מה מצב המינוס.

רק כשהתיישבתי לבטח, נאנח קלות, שניה אחרי שנטלתי את העיתון המשעמם שהיה מונח בצד, שמעתי את הקול הנורא מכל: “תראו-תראו מי מכבד אותנו בנוכחותו… הוד מעלת המרקיז מקרבס בכבודו ובעצמו”. הדובר מתקרב ואי אפשר שלא לזהות את תנחום קריצר כשהוא לבוש בחליפה זולה ומכוערת שתלויה עליו כמו שק תפוחי אדמה רקובים. קריצר, לאחר 40 שנים של בטלה רשמית, הפך לאחראי המטבחון בבנק. תמיהה גדולה לי כיצד לא הבחינו מנהלי הסניף את פרץ הבריחה של הלקוחות לשירותים הדיגטליים שלהם.

קריצר חשף שיניים במצב אנוש, חייך חיוך רחב שגרם לי כמעט לצרוח בבהלה והמשיך: “אתה יודע צוקר, כעת, כשאני מנהל האחזקה של הסניף פה, יש לי מבט קצת יותר גבוה על התחום שלך ואני מתחיל לחשוב שאתה מתעסק בענף לא רע”.

העשתונות שבו אלי אט אט. “תשתוק, תן לו לסיים ותלך הביתה”, אמר לי קול בתוך הראש. אבל מהמר כמוני חי שנים על הקצה.

מה הסיפור הפעם ר’ תנחעם?

“אני מדבר אתך על מודעה ליגה. דברים שלא רואים. אם זה היה תלוי בי, הייתי נותן פרס לאינג’ינר שם”.

למי?

“איך וויס נישט. אל תהיה לי קפדן צוקר. אני עוד זוכר את אבא שלך ואת אבא שלו, אף פעם לא הייתם מעמיקים. מה שאני רוצה לומר, לקחת את המעצבונאי שלהם ולתת לו פרס גדול. איך אתם קוראים לזה? משמש הכסף? תירס הזהב?”.

אבל למה?

“למה הוא שואל אותי. תגיד, אתה בטוח שאתה מבין משהו בפרסום? תראה איזה יופי. אם רק הייתי אוכל את ההכשר הזה מזמן הייתי שם אבל אתה יודע”, והוא מוריד אוקטבה, “נישט קיין אונזערע”.

תוך כדי השיחה החטופה הזו אני קולט כי עוף השמיים הוליך את הקול, קריצר מועסק כעת וזה הזמן לחצי שכונה לסגור עניין בבנק. פרץ של תורים על הטלרים, מנהל הסניף לא מבין מה קרה לשיממון שהסתיים, רק קריצר עסוק בקרבן שלו וזה אני.

קריצר, על איזו מודעה מדובר?

“לא אמרתי לך? אוי ויי, קוק קוק.. תראה”, קריצר הופך לדרמטי. “כשהייתי ילד מאוד אהבתי לראות על כל המשאיות של גליקסמן עם הסיסמה הזו – הבחירה הכי מוצלחת מהלול ועד הצלחת. כמה שמחתי פתאום לראות שגם במשרד שלהם פה, יש להם הרבה דמיון, פשוט בול פגיעה לחשוב על סיסמה כזו. אני כבר מחכה למישהו מענף הבקר שיכתוב על הבחירה המוצלחת מהדיר עד הצלחת”.

הסתכלתי היטב על קריצר, הוא לא צחק. בכלל. ברצינות תהומית הוא הילל ושיבח. מחשבותיי נדדו אבל הוא המשיך. “ותחשוב על סוגי המנות שיש שם מנת מהדרין, מנת דגים, מנה טבעונית ומנה חלבית. רגע… יש להם גם מנות לא מהדרין? יכול להיות. כי ככה משמע”.

לא יודע קריצר, לא יודע

“תראה גם את הסיפור שהם מספרים שם. כל יום צוות שפים יוצא לנמל. תחשוב על זה. כל יום, צוות שלם יוצא לנמל ומביא דגים שהוא בוחר כמו אתרוגים. כל יום.

“אבל זה לא הכל, מוישה. אתם חושבים תמיד אולד פאשן, דור ישן שיודע שצריך שטקסט ירוץ בעין ולהוריד שורות איפה שיש קטע חדש. פה אהבתי את שבירת הכללים. הרי הם היו יכולים בכיף להוריד את השורה של ‘צוות השפים יוצא’ ולסדר את הטקסט שיהיה נעים, עם קשר בין שורה לשורה. אבל הם קלטו שאנחנו ב-2018 כבר ואין כללים. אין”.

למרות הכל אני רואה מבט קל של חוסר נוחות. לשאלתי הוא מתוודה בקול חלוש: “רק שאלה אחת יש לי למשרד. מאיפה מדדו את ה-10 דקות מבני ברק?”

למה?

“תראה, אני נוסע לפעמים – לא עלינו ולא עליכם – לאסותא. סיפור של פיסורה”, הוא ממתיק סוד. “אם מדברים על גבול בני ברק איפה טמבור אז הנסיעה היא פחות מ-5 דקות, אבל אם מדברים על איצקוביץ זה יכול לקחת חצי שעה. למה להרוס כזו מודעה מושלמת עם אי דיוקים?…”

כדאי להגיב! הגיבו לכתבות באתר פאשקעוויל ואולי תזכו בארוחה זוגית מפנקת במסעדת “אלומה” בירושלים. הזוכה יקבל הודעה במייל ושמו הפרטי יוזכר במהדרות ליל שישי #112. בהצלחה ובתיאבון!