מאת: יעקב איזק – אסטרטג ואיש יח”צ בפרסום גל אורן BSD
אין כמו מלחמה כדי לפתוח את הלבבות.
אנו מכירים את זה שבעת מלחמה צצה לה האחדות. המפלג נשכח והמאחד תופס מקומו, בצל סוללות המילים כמו “בסוף כולנו אחים”, “האויב אינו מבדיל בין ימין לשמאל” וכן הלאה. יהיו גם שיתעקשו על כך שהדי המלחמה בדרום, עזרו לא מעט, לסתימת הגולל על הפילוג הפוליטי ביהדות התורה. איך אמר ביבי? כשהתותחים רועמים אנחנו מתאחדים. זה נכון ויפה.
ולפעמים האהבה המוחצנת במעט חונקת את האחדות או את היופי שבה. לא להיבהל, אף אחד לא קורא למרי אזרחי כשהתותחים רועמים וה’ביחד’ הלאומי תמיד עדיף וראוי, אבל משהו נראה קצת מוזר ב’גשם’ ההטבות והחיבוקים השיווקים, שמומטרים על ה”מסכנים” בדרום ויישובי עוטף עזה.
אולי מישהו פה התבלבל בין ‘מבצע’ צבאי ל’מבצע’ שיווקי, כי קשה למצוא בימים אלו, חברה מסחרית שלא תופסת טרמפ על מצוקת דרי המקלטים. “50% הנחה בכניסה לפארקים, 35% הנחה ברכישת סלי קניות, חברת X,Y,Z, מאמצת את חיילי המילואים ומכריזה על מבצע מיוחד למצטרפים לשורותיה, מוצר שני במתנה לילדי הדרום, חסות לקייטנת נפגעי הקסאם, וגם… מימון תרופות הרגעה לנזקקים ע”י ארגון מסוים וידוע…”
תפתחו עיתונים, הביטו במדורי ההטבות שנוצרו במיוחד לתושבי הדרום ותתרגשו בעצמכם איזה עולם יפה, מי כעמך ישראל. כולם נותנים ושמחים להעניק ולפרגן. הלו, מלחמה…
שקלול אמיתי של בולמוס הנתינה הלאומי, מביא אותנו לפתיחת צוהר נוסף לעולם היח”צ ששוטף אותנו. עולם בו כל מה שקורא סביבנו מתורגם מיידית לכותרת שיווקית, יחסי ציבור וגזירת קופון צדדי בדרך. אולי ‘ניצול’ זו לא הגדרה נכונה, אבל זה מקרב אותנו להרגשה שאולי יש כאן מי שקצת נהנה מאימי המלחמה באשדוד והנפילות התכופות בשער הנגב… כשהציעו לחב’ האלקטרוניקה ‘בוש’ להתחיל לייצר נעליים – הם לא קלטו עדיין למה זה מעניין מישהו, רק כשחלפו יומיים מאירוע זריקת הנעליים על הנשיא בוש, הם הבינו את הפוטנציאל, אבל אז זה כבר פוספס לטובת כל יצרני הנעליים במדינות ערב, שהתרברבו מי מייצר נעליים הכי דומות לעיתונאי הכי מפורסם בעולם…
ולאנשי המדיה והיח”צ מבינינו – תחשבו רגע על כתבי השטח והעיתונאים הצבאיים, שהפכו פתאום לכתבי צרכנות ושיווק… הם אינם מוצאים מנוחה בימים אלה ולא בדיוק מבינים למה הם צריכים להתעסק בדחיפת ‘אייטמים’ של חברות ש”נחלצו למען הנפגעים במבצע חדש ומדהים”. (“תגיד את זה בחדשות, זה חשוב לאנשים במקלטים, בבקשה אחי…”). איכשהו רבים בטוחים שכולנו נעדיף מחר את החברה שהכי אהבה את הדרום, וכבר נאמר “הרוצה להחכים – ידרים…”
9 תגובות
כבר מזמן אמרתי שכל החיבוק העוטף עזה לפעמים כבר חונק מדי..
יותר מדי מבצעים והנחות שזה יותר מדי שקוף..
זה טוב ויפה וכל הכבוד לבם, אבל יש גבול..(אולי בעצם במדינה הזאת כבר אין גבולות)
אז מה, חיבוקי הדוב האלו לא יהרגו יותר מהגראדים..ואם הגענו למצב כזה שמתבכיינים על עודף עזרה (כן,גם אם היא לא אוביקטיבית) אז המצב טוב.
או שהחבר’ה מהמרכז קצת מקנאים???
זה הבעיה שזה לא עודף עזרה!! זה ניצול ציני נטו של המצב, וזה מה שהחברות המסחריות עושות , וגם מרויחות מזה ..מקווה שהמסר באמת יופנם .
ידוע שמלחמה זה הפתרון הטוב ביותר לכלכה במשבר
ניצול ציני,פתרון לכלכלה במשבר,סבתא גונדלבוח.שורה סופית-
מישהו מפסיד מזה??
העולם שלנו בנוי על רווחים וטוב שהוא עושה את זה על חשבון המצב ולא על משהו אחר.
עזרה או פרסומת?
כמה מתוך העזרה בימים אלו היא באמת עזרה ולא פרסומת?
יש לנו לב רחב ורגיש כזה שגורם לנו להזדהות במהירות עם בעייתו של האחר ולהירתם להצלתו,
אבל לפעמים כשהצרות והבעיות מגיעות בצרורות אנחנו עוטפים באהבה ובחמלה רבה את הצרות החדשות
ושוכחים את אלו הישנות שעדיין כאן יום יום.
על מה אני מדבר?
הנה תמונת מצב שאיתה אני מתמודד בימים אלו:
“תשמע” הוא בית ספר ומרכז לילדים אוטיסטים, שהוקם לפני שמונה שנים בירושלים,
“תשמע” מציע עתיד לילדים אוטיסטים ונותן אור ותקווה רבה למשפחותיהם,
ע”י טיפול מקצועי שנעשה בד בבד עם הכשרה מקצועית של אנשי צוות והדרכת הורי הילדים.
מגיעים למקסימום הצלחה והקלה על ההתמודדות היומיומית, כשהמטרה המרכזית היא:
לשלב את הילדים המיוחדים במסגרות החינוך הרגילות ובחברה הישראלית בכלל.
ב”תשמע” לומדים בשנת הלימודים תשס”ט -55 תלמידים בגילאי 3- 17.
מנכ”ל “תשמע” משה וינשטיין ואשתו שנקשרו אישית לעניין,
מנהלים את המוסד כמו הורים למשפחה גדולה.
המוסד כיום מוביל בתחום ולא מעט אנשי מקצוע באים להתרשם מהמקום ומהשיטה.
לצערנו, עקב הצפיפות הגדולה במקום והעלויות הגבוהות,
נאלצים לדחות בקשות של הורים נוספים לילדים אוטיסטים שמעוניינים לשלב את ילדיהם במוסד.
בימים אלו התחלנו ב”תשמע” פרויקט גיוס תרומות מהציבור ע”י שליחת הודעת sms עם המילה אור
מכל טלפון סלולארי למספר 6870 ותורמים 10 ש”ח לילדי “תשמע”.
משך הפרויקט הינו כחודש בשיתוף חברות הסלולר אורנג’, סלקום, מירס ופלאפון
שהתגייסו בשמחה למען ילדי תשמע ותרמו את מערכת ההודעות ל”תשמע”
ללא שום עמלה או עלות כך שכל תרומה תגיע במלואה לילדי תשמע ועל כך תודתנו.
כ”כ הפרויקט מפורסם על אוטובוסים ברחבי גוש דן תרומת חברת דן
ובירושלים תרומת חברת כנען.
כרגע אנו במצב שעברו כשלושה שבועות מתוך תקופת הפרויקט
אולם לצערנו עקב המצב הרגיש באזור הדרום כולם מתרכזים ונרתמים לסיוע
לתושבי קו העימות ובאיזשהו מקום “שוכחים” את שאר הצרות בבית…
בימים אלו שעם ישראל במצב קשה וכולנו נרתמים למען תושבי הדרום,
אל לנו לשכוח גם את מצוקת ילדינו האחרים!!!, ועל כולנו מוטלת האחריות לטפל גם בהם.
זה לא שח”ו אני מתלונן על כך שיהודים טובים ונפלאים מתגייסים בחום למען אחיהם
הנמצאים במצוקה, ההיפך, חשוב לעזור ולהתגייס אבל,
לפעמים נראה שיש תחרות מי יעזור יותר על גבי גלי ההתר
עד שהעזרה לא תמיד ממש חיונית אלא סוג של טרנד מי יעזור יותר,
דבר זה סחף גם חברות גדולות במשק שקצת אולי תפסו טרמפ על הסיפור
וקצת עוזרים אבל בעיקר מנסים להתפרסם בזכות המלחמה,
ואילו כשהם מתבקשים לבוא ולהירתם לעניינים אחרים לא פחות חשובים
הם מתנערים ומתחמקים ולפעמים בתשובה כמו “אנחנו כבר עוזרים לעמותה למען חיות במצוקה”…
אחת הבקשות שהפניתי להמון בעלי עסקים לאחרונה הייתה רק
לאפשר לנו להציב שילוט בתור לקופות או לפקיד,
שילוט בגודל A5 שאנחנו נדפיס ושיפנה אל הממתינים בתור ויספר להם על הפרויקט,
זה לא דורש מהחברות לא כסף ולא משאבים כי אנחנו נביא את השילוט ונתלה אותו,
ובכ”ז אף אחד (כמעט) לא הסכים, ומדובר בחברות שבאתר החברה מתהדרים כולם בכך
שהם מחוייבים למעורבות אישית למען החברה וכל מעיינם זה איך לעזור לחברה,
הרבה לפני הרוח של העסק.
אבל אולי יש עזרה שהיא לא ממש טרנדית?
אולי גם נזקקים צריכים מזל לאיזה סוג עזרה הם נצרכים?
אולי אם היינו מוסד לכלבים חולי איידס עולים מבנגלדש היינו זוכים ליותר תמיכה כי זה יותר שיווקי?
תקציבאי מתחיל,
זה טוקבק?
אתה צריך בלוג משלך…
: )
איזק הענק!!!!
כל מילה שלו משקפת אבחנה שונה.
כרגיל,
אהבתי.
(וכן, כן,
נתתי מבט, יותר משניה ואליעזר חני ושרי נראים פונקציאלים לא פחות ממך…)