שלום לכם. קוראים לי מאיר, אני תקציבאי. שנה שניה במקצוע, בשלב שבו ההתלהבות מפנה אט-אט את מקומה לתחושת מועקה. זה לא שאני לא אוהב את העבודה שלי, חולה על חלק מהלקוחות שלי, מאושר לאשר מודעה, קופץ משמחה כשמאשרים לי פריסה, ומת ליום שיתנו לי להציג קריאייטיב. אבל בכל זאת, יש משהו בתהליך הזה של “עד שהדברים האלו קורים” שהייתי שמח לשתף אתכם. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב, להכפיש חופשי, להזדהות, לרחם, לשמוח. מה שתרצו.
היום שלי מתחיל בסביבות תשע בבוקר ומסתיים פחות או יותר באותה השעה למחרת. כן, הבנתם נכון. פול טיים ג’וב במשרד מכובד. לא כמו המשרד שאתם עובדים בו, כמובן, אבל גם משהו. יום אחד אולי אני אעבוד אצלכם. ככה הבוס שלי אומר לי כשאני עושה איזו פאשלה… בינתיים, שיהיה לכם אחלה יום.
9:10
במשרד. הבוס עצבני.
– “איפה התוכנית שביקשתי ממך ל’סרקון’?”.
– “אצלך במייל”, אני עונה ויודע שלא משנה מה, אני חייב להכין את זה עכשיו ולשלוח לפני שישים לב מי נגד מי, כמה ולמה, ובעיקר מתי המייל הזה נחת על שולחנו.
– “מאיר!”, עכשיו הוא כבר באמת עצבני. “איפה המייל הזה?”.
– “רגע! אני רואה שזה נתקע פה אתמול. שולח לך הרגע”. איי איי איי, אין כמו התקלות הקבועות במייל כדי להינצל מכל צרה…
טוב. קופי-פייסט מהמסמך שהוכן למצגת במכרז הראשון שעשו להם פה לפני ארבע שנים. קצת מלל ומילות קישור באדיבותי הרבה, פריסת מדיה שלהם מהחודש שעבר עוברת מתיחת פנים, שינוי תאריכים ובלבול סדר ההופעות במדיה. יש תוכנית. יאללה קפה.
10:00
הסופרוויזרית שלי מגיעה לעמדה שלי. כרגע היא נחמדה. אפשר לצייר גרף יורד על האדיבות שלה ככל שנוקפות השעות ביום. אין לי מושג מי זה בעלה, אבל אם היא נכנסת הביתה באותו מצב רוח שבו היא יוצאת מהמשרד, אני צריך לקחת אותו לשתות בירה מתישהו… טוב. לא משנה. כרגע היא בסדר.
– “תרים טלפון לשושי מ’נארוצי’, תשאל אותה מה קורה עם הפריסה שכבר יושבת אצלה יומיים”. “תבדוק עם תומר מ’שידלב’ מה קורה עם המודעה של המבצע. היא אצלו אחרי תיקונים”. “ותעשה טובה, תבדוק בסטודיו למה המודעה של ‘כריסבל’ יושבת אצלם כבר רבע שעה בלי התקדמות”.
שאבורך מפי עליון אם אני יודע מה היא הולכת לעשות עכשיו. אולי היא מתקשרת לבעלה? עדיף ככה.
10:30
– “שושי? היי זה מאיר מ’תובנות אגרסיביות’ במגזר החרדי”.
– “היי מאיר, זה דחוף? כי אני בדיוק יצאתי לאכול”.
– “לא, לא דחוף”, אני אומר ומגייס את כל כושר ההישרדות שלי על קווי טלפון, מיומנות שרכשתי אחרי שהבנתי שנודניקיות היא אמנם לא תכונה טובה וגם לא כל כך כייפית אבל היא חלק מדרישות התפקיד. “פשוט הפריסה אמורה להתחיל השבוע ובדיוק עכשיו התקשרו אלי מ’בכותרות’ להגיד שהתפנה להם עמוד גב באותו מחיר וחשבתי שזו אחלה הזדמנות להתחיל עם הקמפיין”.
– “טוב מאיר, תראה, איך שאני חוזרת למשרד אני יושבת על זה עם נועה. אכפת לך להעביר את זה שוב?”.
– “בכיף. שולח הרגע וממתין לשיחה ממך. יאללה, ביי, יום טוב”.
שיקרתי. אין מצב שאני ממתין לשיחה ממנה. אני עוד מחכה לשיחה ממנה על הקמפיין שכבר הסתיים לפני שלושה חודשים ועל זה שלפניו. שושי, איך לומר בעדינות, לא אוהבת לעבוד. להעביד דווקא כן. אני אתקשר אליה עוד שעתיים. היא בטח תהיה בצהריים עם חברה ותצקצק בלשונה לאות מרות. עד הערב, אחרי שבע שיחות שלי, מתוכן ארבע שלא נענו על ידה, היא תרגיש לא נעים. יש סיכוי טוב שעוד יומיים הפריסה מאושרת. גם אני. גם הסופרוויזרית. גם הבוס.
• • •
– “הי תומר, מה שלומך?”.
– “מי זה?”.
– “זה מאיר, מתובנות אגרסיביות”.
– “כן מאיר. צפוף”.
– “סבבה. שרי אומרת שהיא שלחה לך את המודעה עם התיקונים. יש מצב שאתה עובר עליה להגיד מה דעתך? אתה יודע, ‘נוצצים’ כבר עם קמפיין באוויר והשמועה ברחוב אומרת שהם מתחזקים במגזר”.
– “תקשיב מאיר, לא עברתי על זה עדיין. אבל אני רוצה לחשוב איתך בקול אם כל הקונספט הזה של עגלה בקומות יכול לעבוד אצלכם במגזר. הרי אצלכם, כשיש ילד בן שנתיים יש ילד בן שנה, והם יכולים לריב כל הזמן מי יהיה בקומה למעלה”. תומר, כמו שהבנתם, הוא לא אביר החוכמה והתבונה, והמאפיין של צעד קדימה ושלושה אחורה הוא מהבולטים שבו.
– “אתה צודק, תומר. אבל אתה יודע, את זה הם יגלו רק אחרי שהעגלה תהיה אצלם והפונקציונאליות עם מנוף התינוקות והכנה לקומה שלישית תגרום להם להמליץ לחברות”.
– “תשמע מאיר, יש כאן ישיבת שיווק שבוע הבא. אני אראה מה חושבים פה החבר’ה ובינתיים תכין איזה 18-19 סקיצות שנראה להם. סבבה?”. בטח סבבה. מעניין מי בסטודיו יזכה באונה השמאלית שלי ומי באונה הימנית. אני בטוח שזה יהיה להם טעים לאכול לי את הראש.
– “אוקי תומר, אין בעיה, למרות שכדאי שתשים לב שהלו”ז נהיה צפוף”.
– “אז תתחיל לעבוד”.
– “ביי”.
• • •
11:00
אני זז לסטודיו. אף פעם לא הצלחתי להבין אותם. אנשים שבחרו במודע להעביר את חייהם, אם אפשר לקרוא לזה כך, מול מחשב – מזיזים למעלה, מזיזים למטה וחוזר חלילה. פלא שיש להם כח לראות אותי כמו שבא לי ללכת יחף על נעצים?
קריאה לחלל החדר: “מי מטפל במודעה של ‘כריסבל’?”.
נו קומנט.
“ולאדי, הבריף של כריסבל אצלך?”.
נו קומנט.
“ירון, שרי הביאה לך את הבריף של כריסבל?”.
נו קומנט.
“נטאשה, היי מה קורה, יש לך את הבריף של כריסבל?”.
נו קומנט.
– “אחויה, (אין לי שמץ איך קוראים לו, הוא חדש) שמו לך פה במקרה איזה בריף? כריסבל משהו?”.
– “אהה אחי, כן יש פה משהו. אבל נאווה ביקשה ממני לטפל במודעה של ‘סרדינון’ עכשיו”.
– “תגיד לנאווה שיש פה סדרי עדיפויות במשרד. המודעה הזו יושבת כאן כבר שעה והלקוח יושב לי על הצוואר. הוא מאשר אותה איך שאתה שולח. תראה מה אתה יכול לעשות, טוב אחי?”.
– “סבבה. אין בעיה”.
נאווה נכנסת. אני בורח.
המשך יבוא. בטח יבוא.
32 תגובות
ענק.
מחכה כבר לפרק הבא.
אמיתי
עצוב
ומדהים.!
“יש פה סדרי עדיפויות במשרד” חחחה, נראה לי משפט שרץ הכי הרבה מול תקציבאים ;).
פרק 2 איה הוא?
אם היה לו זמן לשבת לכתוב את הטור הנ”ל
כנראה שיש אנשים יותר עסוקים….
על כל פנים טור יפה ממתין להמשך… ומאיר תכין איז 18-19 סקיצות לטור נראה מה יותר טוב..
מעולה!!!
כ”כ נכון, כ”כ מזדהה.
כבר שכחתי איך זה לעבוד במשרד פרסום..
תודה שהזכרת לי ובהחלט מחכה לפרק הבא.
כתוב מעולה.
אולי זה יוריד לכמה אנשים את השאיפה להיכנס לתחום.
פאשקעוויל מתחדש ומוביל.
אהבתי, התמוגגתי. אחד הטובים אם לא ה…
אבל איפה הבריף???????
איפה????
שנון ונוירא.
חבל עליך, לך תהיה כותב.
הפוסט הזה יחוויר לעומת מה שתכתוב אז.
תענוג צרוף. אולי אתה מתבזבז במשרד פרסום?
מחכה בציפיה דרוכה לפוסט הבא.
לגמרי ברוך שלא עשני תקציבאית.
(תקציבאית יח”צ לא נחשב =)
ה”איך” – נחמד.
ה”מה” – לחלוטין – לא…
גדול!
היה שווה לחכות.
ומאיר, לך חפש עבודה אחרת. חבל עליך!
רחמנות פשוט רחמנות .
מתארגנת קבוצת תמיכה לתקציבאים מדוכאים מטעם עזר מציון
ליבי עליך, זה הזמן לעזוב את המשרד ולעבור למקום אחר.
אני מהמרת שזו תקציבאית שכתבה. ממתי יש לנו תקציבאים רהוטים במשרד? שיודעים לכתוב סאטירה? נו באמת…
אני לא רגיל להגיב אבל הפעם הייתי חייב. פוסט מושלם.
לאחרונה פשקוויל היה נראה כמו בית קברות והפוסט הזה מפצה על שבוע משעמם במיוחד…
יש לי כ”כ הרבה מה לכתוב. אולי זה שווה פוסט בפני עצמו.
תגיד, אחויה, בכוונה שרבבת פה כמה שמות אמיתיים?
קבל לייק אבל לא מהסיבות הנכונות.
אגב, ישבתי ללמוד עם בעלה של הסופרוייזרית הזו, לא נראה שהאיש סובל במיוחד.
ולקולגה מהיח”צ. התגובה שלך לא ראויה ליחס. אבל הנה, קיבלת.
מעולה!!!!!!!
פוסט הכתוב בצורה מיוחדת..
קבל לייק
מצחיק איך יש כישרונות שמתבזבזים להם לאטם בכיסא הלא נכון.
הרמה והסגנון כל כך איכותיים שלא ניתן שלא לקלוט כי טוב שכישרון אינו דבר שנעלם או נשחק, הוא רק משתפר.
מאז “האדומות”, רק השתפרת.
ענק!
ראשית כל זה די מדוייק, ויפה.
אהבתי את האנאלוגיות לחברות קיימות (כמו גם שמות קלאסיים של עובדי סטודיו, ובכירים)
שנית, למי שטען שזו חייבת להיות תקציבאית, אני דווקא מכירה כמה תקציבאים רהוטים ושנונים.
ודבר אחרון: אני בכלל לא חושבת שזה תקציבאי אמיתי, כי תקציבאי אמיתי היה באמת פוחד מנאווה.
נהדר. כתוב היטב.
סופ סוף פוסט לעניין,
מוכשר מאיר, מחכה לפרק,
אבל מה, לא פייר איך שאתה מראה את הנשים נודניקיות כאלו,
פרק2 חייב להיות 80% גברים מעצבנים.
פשוט חוויה לקרוא.
יש לי רק שאלה קטנה: לפי החשבון שלי ב – 11:15 כבר ישבת בעמדה שלך בנינוחות אחרי הבריחה מנאווה, כשערימת המטלות של שרי מאחוריך ושארית היום לפניך. זה אומר שיום העבודה הספציפי הזה הסתכם עד עכשיו בכמה דקות של קופי פייסט בבוקר, 20 דקות של טלפונים, וביקור קצרצר בסטודיו. בהמשך היום שרי כנראה תגלגל אליך עוד כמה משימות, שזה אומר עוד קצת קופי פייסט, שיחת טלפון אחת או שתיים ואולי גם קפיצה נוספת לנטאשה וולאדי. זה יגזול מזמנך גג שעתיים ברוטו כולל עדכוני פייס וגלישה עצלה במרחבי הרשת.
פלא שאתה מוצא זמן לחלטר בפאשקוויל? השד יודע מה עוד אתה עושה בהררי הזמן הפנוי שברשותך..
איזה עולם חברותי בין המינים נגלה בפוסט למי שלא במקצוע, חבל על הזמן.
הזירה הכי פחות חרדית בדרגה 9 בסולם מוטקה.
באמת מדאיג.
ענק!
פרק 2 דחוףף
זה החזיר אותי לאוירה השוקקת של המשרד.א בל הפעם עם צחוק מתגלגל….
וחני- גם תקציבאית יח”צ נחשבת..לפחות כך היה אצלנו =)
חיים- למה הנחיתות עכשיו..כולנו יודעים כמה אתה מוכשר ובין הבודדים 🙂
ועל העבודה הזאת אתה חולה? חולה ממנה, זה ודאי…
b@ חומי/b:
כבר חשבתי שרק לי זה עושה בחילה…
bחומי/b כתב:
blockquoteאיזה עולם חברותי בין המינים נגלה בפוסט למי שלא במקצוע, חבל על הזמן.
הזירה הכי פחות חרדית בדרגה 9 בסולם מוטקה.
באמת מדאיג./blockquote
bראלי/b כתב:
blockquoteb@ חומי/b:
כבר חשבתי שרק לי זה עושה בחילה…/blockquote
בחילה זה טוב.
הצרה היא שלהרבה חבר’ה זה עושה פרפרים בבטן…
שומר נפשו ירחק…
ושומרת נפשה – שתעבוד בדמיון 🙂
תמוה יותר הוא העובדה שמוטי ואריאל כורתים את הענף, ציבורית-חרדית, במו ידיהם.
זה לא איזה אשכול-פייסבוקי-פנים-משרדי של הברנז’ה החוגגת כמו שידוע לכולנו, לצערם של שלומי אמוני ישראל.
זאת גם לא שיחת סקייפ שאינה מבחינה בין זכר לנקבה ובין נשוי לרווקה.
כאן מדברים על אתר פתוח לקהל הרחב. נדמה לי שהוא מקוטלג ב’רימון’ ו’נתיב’ כתקין לאולטרה חרדיים. ולפתע: גבריות מתפרצת לכל גולש מזוקן והתלקקות מטלטלת.
בפוסט (המצוין) ובתגובות (המתבקשות).
כחבר התעשיה:
מי שמחוץ לברנז’ה המום. אם היה יודע מה קורה באמת, היה נגמר.
מי שבפנים, כבר מזמן שרוף או שמיומן בהשרדות (לוהטת).