מיומנו של תקציבאי • פרק 3

יום חמישי. 9:00

אני פוסע נמרצות למשרד. אין כמו האנרגיות של יום חמישי. פותח מייל. המחשב דולק עוד מאתמול. למי אכפת.

“וואו”, אני צועק. “המטורפת הזו שלחה מייל אתמול בשתיים בלילה”.

שרי: “מי זו? ענת?”.

– “ברור. תגידי, אין לה חיים?”.

– “לא. לא ממש”.

טוב. מה היא רוצה? “נא לשלוח לי דחוף בהול היסטרי את המודעה שהתפרסמה בקמפיין קיץ אשתקד”.

אם יש משהו שבסטודיו שלנו הכי שונאים בעולם זה לדלות איזו מודעה מחשכת ההיסטוריה כשלאף אחד אין שמץ לשם מה היא נדרשת.

הנה רשימת השאלות שמצפה לי: באיזה פורמט? באיכות דפוס? מה המידות? הגרסא השוכבת או העומדת? עם הסגיר של נא צרו קשר במיידי כי אנחנו נואשים למכור או הגרסה האלגנטית של התקשרו נא כי סוכני המכירות שלנו אדיבים?

אני אגיד להם שישלחו את המודעה הראשונה שהם מוצאים. לענת, כמו לעוד אי אילו נשמות טובות מצד הלקוח, יש הרגל מגונה להתחיל להיות ספציפיים רק אחרי שחצי מהעבודה כבר נעשתה.

אני שולח לה את המודעה ולא יכול לצפות לקבל ממנה כבר את ‘טלפון ההבהרות’.

10:00

“ישיבת צוות! אתם נכנסים?”.

אחרי דקותיים: “למה כל פעם צריך לחכות שעה עד שכולם נכנסים?”.

לא יודע מה אתם קוראים בעיתונים על ישיבות צוות במשרדי פרסום עם חמין ופשטידות מהבילות. אצלנו לא שמעו על זה. הדבר היחיד שמהביל פה זה הבוס שלי. אדים עולים ממנו.

שרי: “אתה נכנס?”

(שם יד על האפרכסת) “שניה. אני בשיחה עם לקוח”. (מוריד יד מהאפרכסת): “טוב צביקה, אני אדבר עם חני ונראה אם מסתדר לנו היום. כן. יש מצב שנגיע. טוב יאללה, חייב להיכנס פה לפגישה. דבר איתי. ביי”.

חדר ישיבות. נוכחות של מאה אחוז.

בחדר ישיבות של משרד פרסום, כל הרהיטים הם מחומרים קשיחים ומעוגלים. קשיחים כדי שלא ישברו. מעוגלים כדי שאף אחד לא יעשה לעצמו משהו. משנה הזהירות נדרש בעיקר בשל האמונים על הצד היצירתי של המשרד. אלו יכולים לקחת באופן קשה מאוד את העובדה שמספר בעלות תואר בתקשורת לא ראו עין בעין איתם את ההברקה שבקופי.

“טוב”, הבוס שלי פותח ומהנימה אני מבין שהוא לא שמע על האנרגיות הטובות של יום חמישי. “אנחנו כבר ב-17 לחודש ואני אומר לכם שהמצב פה קטסטרופה. יש פה איזו שאננות שאני לא יודע מאיפה היא באה. מין שלווה פואטית כאילו ‘שאבעס נוך קיגעל'”. חיוכים מובלעים בחדר.

“אני מבקש שנעבור עכשיו לקוח-לקוח. נראה איפה עומדים איתו הדברים. אני רוצה שיעלו פה רעיונות לא רק מאלו שמטפלים בו. בשביל זה אנחנו פה כולם ביחד”.

– “שרי, מה קורה עם נארוצי?”.

– “מאיר טיפל בהם”.

– “טוב. את המודעה הם אישרו”. זה אמנם כבר קרה בשבוע שעבר אבל צריך להתחיל במשהו חיובי. “שלחתי להם פריסת מדיה לתקציב שהם הגדירו ומאז אני רץ אחריהם”.

הבוס: “עם מי אתה מדבר שם?”.

– “עם שושי”.

– “אז תרים בבקשה טלפון לנועה ותגיד לה שאנחנו מחכים לעדכונים ותעדכן אותי מיידית. אוטוטו מסתיים הרבעון ואז הם יגידו לנו שלא ניצלנו את התקציב. אני רוצה שלא תזניח את זה”.

אין בעיה.

הבוס: “נאווה, איך מתקדמת ההשקה של הקו מוצרים החדש הזה של אלו, נו, איפה הגאנט? של ‘פרי עץ הזעם'”.

נאווה: “הם עכשיו סיימו מבחני טעימה. מתברר שהם לא שמו לב שהטעם של התפוז בולט יותר עם צבע כתום והשילוב של מיץ רימונים ועגבניות לא עובד משהו. אז עכשיו הם עושים הערכה מחודשת ואני ממתינה לשמוע מהם”.

אין כמו לקוח שעושה הערכה מחודשת כדי לשכוח מכל קמפיין בזמן הקרוב. במפעל ההוא אפילו תפוזים לא סוחטים. רק השד יודע במה הם עסוקים. אבל נאווה מתוסכלת? גם זה משהו.

כי נאווה, אתם מבינים נכון, היא מסוג האנשים שלא זכו לשמוע את המילה ׳לא׳ הרבה בחייהם. כמובן עד שהיא החליטה לקבור את כישרונותיה הברוכים לטובת התפלשות בביצת הפרסום החרדי.

ושוב הבוס: “מוטי, מה איתך? לא שומעים אותך. אתה נמצא פה בכלל?”.

מוטי זע על מקומו באי נוחות אבל כיאה לתקציבאי מחונן הוא מתעשת במהירות. “השבוע הסתיים הקמפיין של ‘קומדי’. היה שם 120,000. כרגע אנחנו ממשיכים עם טפטוף וניצול בונוסים בעיתונים”.

נאווה נדרכת. “אתם יודעים שהחצופה הזו ביקשה עמוד בונוס על כל עמוד? היא לא נורמלית!”.

הבוס: “אז תגידי לה שהיא יכולה לחפש משרד שנותן כאלו בונוסים. אצלנו לא עובדים בהתנדבות וגם העיתונים לא”.

נאווה: “זה מה שאמרתי לה”.

כמובן שהבוס לא התכוון שהיא תגיד ובוודאי שהיא לא אמרה. דרך ארוכה עובר לו הניסוח התוקפני מרגע שהוא יוצא מפיו של הבוס הזועם עד שהוא מושמע מעדנות מפיה של סופרוויזרית או מפיה של תקציבאית. במהלך הדרך יושמטו ממנו הנימות הכעסניות, הנימה הוודאית והבטוחה תוחלף לנימה שואלת ומתעניינת ובאופן כללי המשפט ינטוף נופת תותים. טינופת תותים.

11:00

עדיין בישיבת צוות.

נייד מצלצל בקול רם. אוי לא, זה הנייד שלי. שיחת ההבהרה של ענת הנה הגיעה.

– “מאה פעמים אמרתי שאני לא רוצה לשמוע טלפונים בישיבה. כ”כ קשה להעביר לרטט?”.

– “סורי”.

– “טוב, חברים”. פה הנימה של הבוס מתחילה לקבל גוון של סופשבוע רגוע. “יש כאן הרבה דברים על הפרק. אני מאמין שאתם יכולים ומסוגלים לעשות את זה. חשוב מאוד לנהל דף משימות מפורט כדי שהכול יהיה ברור וייעשה בזמן. אני מבקש שתעדכנו אותי בזמן אמת. אם יש בעיות אני רוצה לדבר עם המנכ”לים”.

11:10

– “מה קורה, מאיר?”. שרי מגיעה אלי לסיכום פגישה.

– “סבבה. איזו נפילה יש לנאווה עם ‘פרי עץ הזעם’. מסכנה”.

– “ככה זה כשלא יודעים לנהל לקוח. אם הוא היה אצלי, תאמין לי שכבר הייתי מוצאת לו משהו שיעיף לו את הסכך בפסח”.

האנרגיות של יום חמישי עושות לשרי ממש טוב. היום היא תצא מוקדם. בשבע בערב היא כבר בבית עם הילדים. פתאום היא תראה כמה הם גדלו. החיים היפים.

12:00

– “היי ענת, חיפשת אותי. מה שלומך?”.

– “סבבה. למה אתה אף פעם לא זמין?”.

– “היינו בישיבת צוות. החבר’ה אומרים שהקמפיין שלך במגזר הכללי מדהים. אין. ככה זה כשיש מי שעובדת עד שתיים בלילה…”. בשלב הזה את ענת כבר לא מעניין שלא עניתי לה לטלפון וגם שלחתי לה את המודעה הלא נכונה של קיץ אשתקד.

– “מה, ראיתם? באמת יצא קמפיין מדהים וסתם שתדע לך שזה היה רעיון שלי”.

– “ברור. את גאון בהתהוות”.

– “אני כבר גאון”. טוב השיחה הזו כבר ממש נהיית דביקה. “אניוואי, תראה, המודעה שביקשתי ממך. זה פשוט היה חסר פה בתיוק ורציתי שיהיה אותה (זוכרים את הדחוף בהול היסטרי? זה פשוט נכתב לה יחד עם ה’שלום’). יש מצב שאתה מעביר אותה בג’ייפג?”.

“אין בעיה. בדרך אלייך”.

12:05

מתרווח בעמדה. פותח את ‘בכותרות’. שכה יהיה לי טוב! ‘נוצצים’ עלו עם קמפיין לעגלה בקומות. דאבל (!). תומר מ’שידלב’ הולך להבין שכשאני ממליץ לו משהו אני יודע על מה אני מדבר. אוף. איזה טמבל.

אני סופר בלב “שלוש, שתיים, אחת”, וזה קורה.

שרי רצה לכיוון העמדה שלי עם הדאבל ב’כותרות’ מתנופף בין זרועותיה וכל פרצופה אומר תשעה באב שחל להיות ביום כיפור. כנראה שהחמישי הזה כבר לא יהיה הכי טוב בחיים שלה.