מעגלים נסגרים, מעגלים נפתחים.
מאת: שרה פכטר
הכל קרה באותו שבוע, ואולי כל המקרים – על אף שאין קשר ביניהם – קשורים אחד בשני.
נועם שלי נולד, והקווטער שלו היה ד”ר יהודה שופק. זה ריגש אותי לסגור מעגל עם רופא המשפחה שלנו, רופא שליווה אותנו במשך עשורים, מאז אני בת חמש.
שבוע לאחר הברית ליווינו אותו בדרכו האחרונה. זה היה הזוי.
יולדת לא הולכת להלוויה. ניסו להניא אותי, ולכי תסבירי לאחרים שהוא היה סוג של אבא עבורך. ובאותה תקופה גם העיתון שלנו עבר שינוי.
והרגשתי פתאום תחושה דומה לתחושה שאפפה אותי כמה ימים קודם לכן. סוג של אובדן.
וזה הפחיד אותי, וזה העציב אותי.
תקופה שהסתיימה, עשור שקיפל בתוכו מעבר לפרנסה, גם עשייה, סיפוק, לימוד, כאבי בטן ושמחה עצומה בלב.
נסעתי אל הבניין בו נכנסתי ויצאתי מאות או אלפי פעמים. הלב נצבט כשהתיישבתי בקפה למטה, שם קניתי מידי ביקור במערכת העיתון כוס קפה הפוך.
עמדתי שם.
“היי, מה את עושה פה, חשבתי שעזבתם”, חייכה לעברי המוכרת. רק נדמה לי שגם החיוך שלה עצוב?
“אתם חסרים”, היא לחשה.
כן, הכל חסר, ריק, מוזר. עלי להאמין שאם מעגלים נסגרו, מעגלים חדשים יפתחו.
אמונה, שרה, אמונה.
• • •
וזה המקום להודות מכל הלב לאנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהעשור של המערכת הקודמת. העיתון שודרג, פנים חדשות הוא קיבל, צוות חדש. חלק מאיתנו איתם וחלק כבר לא. ותמיד אברך אותם ואאחל להם בהצלחה.
אז מותר להגיד תודה, ואני אומרת.
• • •
אנשים מפחדים משינוי, ממעברים, ויחד עם זאת כולנו עוברים שינויים, עוברים דירה, עוברים מסטאטוס אחד למשנהו. כל החיים אנחנו נמצאים במעברים. “הדבר היחיד הקבוע בחיינו הוא השינוי”. וכמה שזה נכון! אנחנו כל הזמן משתנים, בלי לשים לב, הגיל משתנה כל שנה, כל החיים אנחנו נמצאים בעצם במעברים.
שינוי הוא מפחיד, הוודאות נותנת לנו ביטחון.
אבל הנה הנס של השינוי, השינוי הופך אותך לחדש, כאילו זה עתה נולדת, מישהו בא ומניח יד חדשה ורכה על המחשבות שלך ומאמין לך, ומברך אותך, ופתאום כבר לא משנה איך אתה נחשב בעיני אחרים, עד כמה מיובל ועייף הפכת בעיני עצמך, המים החדשים של השינוי שוטפים אותך, והיכולות שלך מפעם חוזרות. השינוי יכול להחזיר אותך לאותו אדם שכמעט נשכח בתוכך מרוב האשמות וטעויות שעשית.
יש כאלה שלא מפחדים משינוי, אלא להפך, עומדים משתאים, סקרנים לדעת מה ילד יום. אני דווקא שייכת לזן שנצמד למוכר ולידוע. הסיבה בעטייה אני מפחדת משינוי, היא הצורך להיערך לו. לפעמים אני מעדיפה את המוכר והידוע על פני התחלה חדשה. אפילו את הריק של ההתחלה אני מעדיפה על פני השינוי, כי אז אני עדיין עומדת בחוץ, ובפנים הכל מלא כל כך בציפיות, ובדשן ובתוכניות אותן דורש השינוי, עד שזה מצמית. זה כאילו שמרגע ההזנקה שלי למקום חדש עם עתיד, יתחיל הסטופר הגדול לתקתק ולעקוב אחריי במשקפת כפולה.
חברה טובה אמרה לי: הסיבה שאני לא אוהבת פרחים, כי מהרגע שהם מגיעים אני כבר מתכוננת לנבילה שלהם. זאת הסיבה שהיא גם לא כותבת את הספר שלה, כי מהרגע שהוא ייכתב ויפורסם הוא יתחיל לאכזב. היא לא אוהבת חלומות גדולים, מעדיפה לחלום בקטן ולהתאכזב בקטן. כך, בעצם, לא נכשלים אף פעם.
בכל שינוי אפשר למצוא גם שרידי אומץ.
כדאי לדבוק בו, באומץ. אם פועלים מניקיון פנימי, מכוונות אמיתיות ומאמינים שאין אדם נוקף אצבע למטה אם לא מכריזין עליו מלמעלה, אזי מבינים שהשינוי הוא רק פתח חדש למקום חדש, לאנשים חדשים, להצלחה.
18 תגובות
נראה כמה זמן היא תשרוד אצל קוניק בקו עתונות
נאחל לה שתצליח
אם כי הניסיון מלמד שאיש לא שורד שם
ורשימת המפוטרים והפורשים ארוכה אוהו
מרגש מאד.
עלי והצליחי בכל אשר תפני.
אוהבים אותך שרהלה !!!!
מאד מאד מרגש, יש לך את היכולת לגעת בנקודות אנושיות רגישות בלב, וכדרכך גם מה שכתבת כאן. נמשיך לקרוא אותך (טוב, זה בחינם עוד יותר קל …) ושהשינוי שלך יהיה רק לטובה
לא מבין, אבל באמת לא מבין, איך בקהילה נתנו ואפשרו לשרה פכטר לעזוב את בקהילה?
לא מבין, לא מבין, לא מבין, לא מבין. היא הרי הייתה בקהילה ,ובקהילה שרה פכטר משפט שאומרים בנשימה אחת
שרה, בהצלחה
שרה אוהבים אותך ואיתך לאורך כל הדרך….
לקרוא לבכות ולאחל לך בהצלחה, ושאלה אל מערכת בקהילה:
תגידו, השתגעתם??!!!
טוב, קוניק זכה מן ההפקר.
טעות לעולם חוזרת, אולי היא עוד תחזור לבקהילה, ימים יגידו.
שרה פכטר היא אכן משהו חד-פעמי, וכתיבתה הוותה לי השראה בתחילת דרכי בעולם העיתונות. כתיבה נוגעת, עם תחילה וסוף, מפתיע בדרך כלל, ובעיקר מרגשת באופן ייחודי.
אך מאידך, לעניין הנאמר בטור הרותח והבכייני, אני לעומת זאת אינני מבין את גישת הבכי, הדמעות וההשוואה לאובדן מכר קרוב. עזיבת מקום עבודה תמיד כואבת, אך פרופורציה נצרכת גם ובעיקר במצבים כאלה. החיים מסובבים על ציר חשוב בהרבה ממקום העבודה. כך שאת הדמעות והבכי עדיף להשאיר לאירועים החשובים באמת.
מאחל לשרה הצלחה והישגים במקום העבודה החדש, אמשיך להנות מהגיגייך גם שם.
רציתי להגיב למספר תשע. קראתי גם את הטור פרידה, התרגשתי מאד מאד, כן, גם כגבר זה נגע לליבי. מה שכן, אתה טועה, היא לא משווה חלילה פרידה מאדם לפרידה מעבודה. אלא מציינת עובדה שכל הדברים ביחד חברו
וזה קורה לפעמים בחיים בדברים טובים וח”ו רעים, לאדם אין הצעות שידוכים ופתאם נוחתות עליו עשר בבת אחת.
אין עבודה פתאם עשרים הצעות עבודה. וזה היופי שבכתיבה שלה, היא מצליחה למנף אותו למחוזות הנפש שלנו.
אז גם אני רוצ הלהגיד לך שרה, שאני מאד מעריך את העבודה העיתונאית שלך, וגם ידוע ומפורסם ישרותך המיוחדת בעולם העיתונות. את צריכה להעביר קורס בכתיבה עיתונאית.
הצלחות!
דוט.קום
בקהילה הפסידו!!!!!!!!!!! הם הולכים מדחי אל דחי
מויש כתב:
זו שרה פכטר ההולכת מפח אל פחת
לא זוכר שקראתי אי פעם את טוריה של גב’ שרה פכטר, אך לא הבנתי מהי הטלטלה הריגשית הזאת בין כאב אישי לבין פיטורים או עזיבת עיתון.
ממש מוזר – היה לך סיפור אישי ועוד עם פטירת ילד ואת זה את לוקחת לאותו מחוז של עזיבת כתיבה עיתונאית מה עוד שממש עברת למקום אחר.
זה רק מראה על הרדידות של כל החינמונים הללו ואו חינמונים במקצת הכותבים בצורה זולה ועוד מתיימרים להיות מובילי דעה ושופר של מישהו במגזר החרדי.
אגב, זוהי אותה ביקורת על מרכז הענינים – שהיום בבוקר נזכר לעלות את הכתבה על פטירתו הטראגית של הילד מניו יורק תוך כדי סיפור לכל ילד וילדה שעוברו על העיתון שכולם יידעו שיהודי רצח יהודי.
בושה וחרפה. אנשים ללא מצפן וללא מצפון
יהושע המאירי כתב:
בטרם תגיב כדאי שתשכיל להבין את מה שהיא כתבה…
חס וחלילה לא נפטר לה שום ילד (שיאריך ימים החמודי…) אלא הרופא המשפחתי החם והמסור, שהי הכירה מגיל צעיר מאוד ששימש כקוואטער בברית לבנה הסתלק לעולמו בפתאומיות שבוע אחרי הברית.
עכשיו הבנת???
על כן בטרם תתיימר להביע דעה כדאי שתקרא על מה אתה מגיב.
אכן, צדקת! מודה ועוזב ירוחם.
אך בכל אופן אינני חושב לרגע שהכתיבה הזולה במקומות אלו הם הנותנים לגיטמציה לרדידות ושטחיות עיתונאית.
@ יהודי טוב:
אכן, צדקת! מודה ועוזב ירוחם.
אך בכל אופן אינני חושב לרגע שהכתיבה הזולה במקומות אלו הם הנותנים לגיטמציה לרדידות ושטחיות עיתונאית.