מאת: חני וייזר
- אל תתחנף. העיתונאים יודעים לזהות חנופה די בקלות והם מיד נעשים עייפים. נורא עייפים. הם מחזיקים את שפורפרת הטלפון ושומעים אותך נמרח עליהם ובעין אחת מציצים על 150 ההודעות בדואר הנכנס שלהם וחוטפים תחושה עמוקה של יאוש גם. הרי אתה לא הראשון שאומר להם “תמיד סמכתי רק עליך” ו”אתה העיתונאי הגדול ביותר בכל הזמנים”. העצה היעילה ביותר היא הדרך הקשה: תתחבר. אתה עומד לעבוד עם האנשים האלו, אז כדאי שתהיה חבר שלהם. החבר הכי טוב שלהם בעולם, ליתר דיוק. מסיבה זו בדיוק, תצ’פר אותם. לא כי אתה דוחף להם שוחד ללוע, אלא כי הם חברים שלך. תפקח את העיינים ותגלה שבברנז’ה עובדים אנשים נפלאים, מוכשרים ואחלה של חברים לחיים. אם אתה רק מתחנף, הם יודעים שאתה גם עומד להחטיף להם בהפוכה אם לא יקשיבו לך ויצייתו, מה שלא עושה להם שום חשק לעזור לך, מה שמביא אותנו לכלל השני:
- אל תאשים. אף אחד לא חייב לך שום דבר, ברצינות. גם לא ללקוח שלך. יחסי ציבור אינם נקנים בכסף ועל כן הם נשענים בעיקר על מזל ואולי גם קצת כישרון, מצידך. וטעויות, כאמור, קורות לכולם, גם למנהל השיווק שנשבע בהן צדקו שהוא מכניס לך את הידיעה ודקותיים אחר כך שכח מזה לגמרי. גם הגרפיקאית שעובדת שעות נוספות יכולה לחטוף חלישות הדעת בערב אחד ולהחליף בין תמונת המוצר שלך, לבין של זו של המתחרה שלך. שלא לדבר בכלל, על אלו שמעדיפים לעיתים רחוקות, משום מה, את הידיעות של המתחרים על פני אלו שלך. כדאי שתסביר לעצמך מראש וכולם מסביב אח”כ, שאתה לא היחיד במקצוע ושאף לקוח עוד לא קנה את העיתון. לא יזיק גם לומר “תודה” מדי פעם, מאותה הסיבה בדיוק.
- תהיה יצירתי. אם יש לך זמן, אל תעבוד בשבלוניות מעיקה. תמציא, תחדש, תביא את העיתונאים לראות, להריח, להרגיש, לשאול שאלות. לרוב תאלץ להשתמש באיומים כדי שהם יצטרפו אל האירוע ה”מדהים” שתארגן להם, אבל זה כדאי. אם תארגן משהו באמת מדהים, זה אפילו יהיה משתלם.
- אל תתנשא. גם אם אתה היח”צן החרדי המגניב ביותר עלי אדמות שמטפל בלקוח העשיר ביותר בישראל, שמפרגן לך ומקמבן אותך מכל הצדדים. גם אם אתה מכיר את כולם ומסתובב בנעלי עור מבריקות במשרדים של אלו שמדברים עליהם בחדשות. היכולת שלך לכתוב כמו גם הכשרון החברותי שלך, הם מתנת שמים. כל שאר הקרדיט שייך לעורך התורן במערכת אי שם. מה שגם יתן לך זמן להסתכל מסביב, להקשיב וללמוד. לרוב זה עוזר בחיים.
- שמור אמונים למילה הכתובה. במילים אחרות: אל תשקר. אם לא מדובר בפריצות דרך, אל תכתוב “פריצת דרך”. אם זה לא מוצר חדש, אל תכתוב “חדש”. אם הקמפיין כולל מודעת חצי עמוד ובפריסה יש 2 וחצי מקומונים אל תוציא ידיעה עם כותרת של “מהלך שיווקי”. תכתוב את האמת, בצורה יפה, זה הכל. אחת הפאדיחות הגדולות ביותר של יח”צן זה לצאת לוזר בגלל ניפוח מוגזם. את התיאורים הגרנדיוזים תשמור לכותבי הפאשקוולים. באותה נשימה, כדאי שתדע על מה אתה כותב.
- תכתוב קצר. אף אחד לא עומד לקרוא מגילות ארוכות ומתישות, במילא יחתכו לך את זה באכזריות בעיתונים. תדלל מראש, תצמצם למינימום, תעביר את המסר במעט מילים ותגיד תודה שאתה לא קופירייטר.
- היצמד ללוח השנה ולשעון. העיתונים נסגרים, מוספים יורדים לדפוס, כדאי שיהיה לך מול הפרצוף לוח שנה גדול ומפורט. מאד. כדאי גם שתרשום הכל, תכף תגלה שאתה לוקה בשכחה נוראית ובלתי ניתנת לריפוי. אם עיתון עוצר עבורך את העיתון רגע לפני ה”פלטות” [מעולם לא ביררתי מה זה בדיוק, אבל זה נשמע דרמאטי] כדאי שתודה לו בדמעות ממש, בגלל הדיבר ה2 בנ”ל.
- אל תתבייש. תתקשר מדי פעם לברר על מה העיתונאית הכי מעצבנת במערכת עובדת, תפתח קשרים עם המזכירות, מנקי החלונות והשרתים. גם אם זו כתבה לבעוד חצי שנה, יש מצב שבדרך זו תצליח לנחול את ההצלחה הגדולה ביותר שיחצ”ן מסוגל לה: התייחסות ללקוח בתוך כתבה אובייקטיבית לגמרי. יש מצב שתזכה לזה גם לגמרי בטעות, כשאותה עיתונאית תגלה עצמה חסרת אונים יום לפני הדד-ליין ותרוץ אליך בתחנונים, אבל תמיד נחמד שלא להיכנס ללחץ מראש. בכלל, תרים את עצמך לפעמים ולך לבקר במערכות, זה נחמד.
- התייחס ברצינות לתלונות. יחסי ציבור זה גם ניהול משברים לפעמים [בתקווה שלעיתים רחוקות]. אם עיתונאי שולח לך מייל נזעם עם מליון סימני קריאה, איומים, הפחדות וניגון אחד ארוך על המצפון – אל תכנס לקונכיה ותנופף אותו מעליך, תגיב. תתייחס אליו יפה וברצינות, תדרוש תשובות מהלקוח שלך, אל תוותר לו. תביא לעיתון תגובה שעומד מאחוריה מישהו, לא משהו מרוח וחסר בסיס. ברור שלא כדאי לאיים בחזרה.
- תקל על העיתונאים. תשלח להם את הידיעות בזמן, תכין רשימות מסודרות, תתקשר. כמו שלא תאהב שילחיצו אותך, אל תלחיץ אותם. תתעניין בדרך הנוחה ביותר לכל אחד לקבל את המידע שאתה מחלק, תתייעל, תכבד את דעתם. תשמח לגלות שאם אתה מסודר, גם הם יהיו מסודרים ואם הם יהיו מסודרים, הידיעות שלך יהיו מחר בעיתון.
- אל תעשה מהמקצוע שלך מסחרה. יחסי ציבור זה קצת כמו שומרי משקל, סופרים בנקודות. נכנסה ידיעה? תטפח לעצמך על השכם. נכנסו כל הידיעות בכל העיתונים? תלוש את הדף מהעיתון, סמן זאת בצורה בולטת ותלה במקום המרכזי במשרד, שידעו. אבל לעולם, לעולם אל תתחייב על לו”זים חונקים, אל תבטיח בשם העיתונים, אל תתן לאף אחד תחושה שידיעה שיצאה חייבת להיכנס מיידית בכל מדור צרכנות שקיים בעיתונות החרדית כרגע בארץ.
- בבקשה, אבל בבקשה, תרום את חלקך בחינוך העיתונות החרדית לכלל הבא: אין שום קשר בין המערכת לשיווק. בטווח הקצר זה אולי יעשה בעיות, אבל בטווח הארוך כולנו נרוויח.
מקור: הבלוג של חני וייזר – .Life by Hany
1. אל תתחנף. העיתונאים יודעים לזהות חנופה די בקלות והם מיד נעשים עייפים. נורא עייפים. הם מחזיקים את שפורפרת הטלפון ושומעים אותך נמרח עליהם ובעין אחת מציצים על 150 ההודעות בדואר הנכנס שלהם וחוטפים תחושה עמוקה של יאוש גם. הרי אתה לא הראשון שאומר להם “תמיד סמכתי רק עליך” ו”אתה העיתונאי הגדול ביותר בכל הזמנים”. העצה היעילה ביותר היא הדרך הקשה: תתחבר. אתה עומד לעבוד עם האנשים האלו, אז כדאי שתהיה חבר שלהם. החבר הכי טוב שלהם בעולם, ליתר דיוק. מסיבה זו בדיוק, תצ’פר אותם. לא כי אתה דוחף להם שוחד ללוע, אלא כי הם חברים שלך. תפקח את העיינים ותגלה שבברנז’ה עובדים אנשים נפלאים, מוכשרים ואחלה של חברים לחיים. אם אתה רק מתחנף, הם יודעים שאתה גם עומד להחטיף להם בהפוכה אם לא יקשיבו לך ויצייתו, מה שלא עושה להם שום חשק לעזור לך, מה שמביא אותנו לכלל השני:
2. אל תאשים. אף אחד לא חייב לך שום דבר, ברצינות. גם לא ללקוח שלך. יחסי ציבור אינם נקנים בכסף ועל כן הם נשענים בעיקר על מזל ואולי גם קצת כישרון, מצידך. וטעויות, כאמור, קורות לכולם, גם למנהל השיווק שנשבע בהן צדקו שהוא מכניס לך את הידיעה ודקותיים אחר כך שכח מזה לגמרי. גם הגרפיקאית שעובדת שעות נוספות יכולה לחטוף חלישות הדעת בערב אחד ולהחליף בין תמונת המוצר שלך, לבין של זו של המתחרה שלך. שלא לדבר בכלל, על אלו שמעדיפים לעיתים רחוקות, משום מה, את הידיעות של המתחרים על פני אלו שלך. כדאי שתסביר לעצמך מראש וכולם מסביב אח”כ, שאתה לא היחיד במקצוע ושאף לקוח עוד לא קנה את העיתון. לא יזיק גם לומר “תודה” מדי פעם, מאותה הסיבה בדיוק.
3. תהיה יצירתי. אם יש לך זמן, אל תעבוד בשבלוניות מעיקה. תמציא, תחדש, תביא את העיתונאים לראות, להריח, להרגיש, לשאול שאלות. לרוב תאלץ להשתמש באיומים כדי שהם יצטרפו אל האירוע ה”מדהים” שתארגן להם, אבל זה כדאי. אם תארגן משהו באמת מדהים, זה אפילו יהיה משתלם.
4. אל תתנשא. גם אם אתה היח”צן החרדי המגניב ביותר עלי אדמות שמטפל בלקוח העשיר ביותר בישראל, שמפרגן לך ומקמבן אותך מכל הצדדים. גם אם אתה מכיר את כולם ומסתובב בנעלי עור מבריקות במשרדים של אלו שמדברים עליהם בחדשות. היכולת שלך לכתוב כמו גם הכשרון החברותי שלך, הם מתנת שמים. כל שאר הקרדיט שייך לעורך התורן במערכת אי שם. מה שגם יתן לך זמן להסתכל מסביב, להקשיב וללמוד. לרוב זה עוזר בחיים.
5. שמור אמונים למילה הכתובה. במילים אחרות: אל תשקר. אם לא מדובר בפריצות דרך, אל תכתוב “פריצת דרך”. אם זה לא מוצר חדש, אל תכתוב “חדש”. אם הקמפיין כולל מודעת חצי עמוד ובפריסה יש 2 וחצי מקומונים אל תוציא ידיעה עם כותרת של “מהלך שיווקי”. תכתוב את האמת, בצורה יפה, זה הכל. אחת הפאדיחות הגדולות ביותר של יח”צן זה לצאת לוזר בגלל ניפוח מוגזם. את התיאורים הגרנדיוזים תשמור לכותבי הפאשקוולים. באותה נשימה, כדי שתדע על מה אתה כותב.
6. תכתוב קצר. אף אחד לא עומד לקרוא מגילות ארוכות ומתישות, במילא יחתכו לך את זה באכזריות בעיתונים. תדלל מראש, תצמצם למינימום, תעביר את המסר במעט מילים ותגיד תודה שאתה לא קופירייטר.
7. היצמד ללוח השנה ולשעון. העיתונים נסגרים, מוספים יורדים לדפוס, כדאי שיהיה לך מול הפרצוף לוח שנה גדול ומפורט. מאד. כדאי גם שתרשום הכל, תכף תגלה שאתה לוקה בשכחה נוראית ובלתי ניתנת לריפוי. אם עיתון עוצר עבורך את העיתון רגע לפני ה”פלטות” [מעולם לא ביררתי מה זה בדיוק, אבל זה נשמע דרמאטי] כדאי שתודה לו בדמעות ממש, בגלל הדיבר ה2 בנ”ל.
8. אל תתבייש. תתקשר מדי פעם לברר על מה העיתונאית הכי מעצבנת במערכת עובדת, תפתח קשרים עם המזכירות, מנקי החלונות והשרתים. גם אם זו כתבה לבעוד חצי שנה, יש מצב שבדרך זו תצליח לנחול את ההצלחה הגדולה ביותר שיחצ”ן מסוגל לה: התייחסות ללקוח בתוך כתבה אובייקטיבית לגמרי. יש מצב שתזכה לזה גם לגמרי בטעות, כשאותה עיתונאית תגלה עצמה חסרת אונים יום לפני הדד-ליין ותרוץ אליך בתחנונים, אבל תמיד נחמד שלא להיכנס ללחץ מראש. בכלל, תרים את עצמך לפעמים ולך לבקר במערכות, זה נחמד.
9. התייחס ברצינות לתלונות. יחסי ציבור זה גם ניהול משברים לפעמים [בתקווה שלעיתים רחוקות]. אם עיתונאי שולח לך מייל נזעם עם מליון סימני קריאה, איומים, הפחדות וניגון אחד ארוך על המצפון – אל תכנס לקונכיה ותנופף אותו מעליך, תגיב. תתייחס אליו יפה וברצינות, תדרוש תשובות מהלקוח שלך, אל תוותר לו. תביא לעיתון תגובה שעומד מאחוריה מישהו, לא משהו מרוח וחסר בסיס. ברור שלא כדאי לאיים בחזרה.
10. תקל על העיתונאים. תשלח להם את הידיעות בזמן, תכין רשימות מסודרות, תתקשר. כמו שלא תאהב שילחיצו אותך, אל תלחיץ אותם. תתעניין בדרך הנוחה ביותר לכל אחד לקבל את המידע שאתה מחלק, תתייעל, תכבד את דעתם. תשמח לגלות שאם אתה מסודר, גם הם יהיו מסודרים ואם הם יהיו מסודרים, הידיעות שלך יהיו מחר בעיתון.
11. אל תעשה מהמקצוע שלך מסחרה. יחסי ציבור זה קצת כמו שומרי משקל, סופרים בנקודות. נכנסה ידיעה? תטפח לעצמך על השכם. נכנסו כל הידיעות בכל העיתונים? תלוש את הדף מהעיתון, סמן זאת בצורה בולטת ותלה במקום המרכזי במשרד, שידעו. אבל לעולם, לעולם אל תתחייב על לו”זים חונקים, אל תבטיח בשם העיתונים, אל תתן לאף אחד תחושה שידיעה שיצאה חייבת להיכנס מיידית בכל מדור צרכנות שקיים בעיתונות החרדית כרגע בארץ.
12. בבקשה, אבל בבקשה, תרום את חלקך בחינוך העיתונות החרדית לכלל הבא: אין שום קשר בין המערכת לשיווק. בטווח הקצר זה אולי יעשה בעיות, אבל בטווח הארוך כולנו נרוויח.
20 תגובות
מה זה?
יח”צ לעשרת הדברות בגלל עשרת ימי תשובה?
או לסרט “יחצנים חסרי כבוד”?
פשקוויל. אנא, לא בכח.
מעולם לא ראיתי פוסט מיותר כל כך, אם את רוצה לכתוב פוסט לא צריך להתמרח על 12 דיברות יכולת לפתור זאת ב3 דיברות
ולגופו של עניין חלק מהדברים נכונים חלק שטויות אבל בתור יחצן מתחיל אז אלעכיפאק
איציק, מה לא בסדר איתך?
כמה ההערות
בלי לזלזל רוב העיתונאים אוהבים שמלקקים להם כל היום וכל הלילה וששולחים להם הפצות ומתנות ואגרות שנה טובה כי הרי לא מדובר בעיתונאים מהזן של יאיר לפיד נחום ברנע גדעון לוי יעקב ריבלין יוסי אליטוב בן כספית עמית סגל וכו’ אלו עיתונאים שאחראים על עימוד של כמה ידיעות יח”צ של בולטון גל וכדו’ אי לכך צריך כן ללקק להם ולפנק אותם ולומר להם שדואגים שבפריסה הבאה הם בפנים בדאבל. קרואטרו .ושאר ירקות
ןמחילה וסליחה מכל העיתונאים אבל גם אנו עובדים קשה
יפה מאד, אבל הנה עיקר העיקרים: הודעות יח”צ לא חייבות להיות משעממות.
יחצ”נים/ות: חפשו חזק חזק בתוך הטקסט את הכותרת שתסייע להפוך את הידיעה מקומוניקט משמים שזועק לעורך “תכניס אותי בגופן יח”צ בקצה העמוד”, לידיעה שהכתב לא יתבייש ואף ישמח לשים עליה את השם שלו.
זה לא כל כך קשה כמו שזה נראה, וזה יקל על כל העוסקים במלאכה.
ועוד משהו קטן: כשעיתונאי מבקש משהו במייל או בטלפון, מה’כפת לך להביא לו את מה שהוא רוצה במהירות? עזוב לרגע ת’אנגרי בירדס ות’פייסבוק ולך תסדר לו את החומר שהוא ביקש. אחר כך, כשאתה תצטרך אותו, הוא יהיה שם בשבילך.
יפה מאוד, פוסט מושקע, קליל, מצחיק ונחמד.
על חלק מהדברים אפשר להתווכח אבל זה טיבו של פוסט – עמדה אישית שאינה בהכרח אקסיומה.
המשיכי להביא לנו דברים מעניינים. תודה!
אה.
חוצניק כתב:
המצב רוח,
במחשבה שנייה, עם כנות של עיו”כ. הגזמתי. כן זה היה כתוב טוב. רק ארוך!
אז סליחה.
אין שום קשר בין המערכת לשיווק, השתגעת ?
הכל אוביקטיבי לחלוטין , ממש עיתונות חופשית.
( חיחי)
כשאין מה לומר לא מורחים את זה ב12 פסקות.
ראלי, וינברגר, שימי ועוד אשכרה מפרגנים:
חיפשתי את המייגע, מעצבן, מרוח, את הטקסט המצ’עמם, אבל לא מוצא.
קראתי הכל במכה אחת, קולח. זורם. קצת מחדש ושובב ועדיין לא מבין מה הטריח אתכם לכתוב תגובה.
מה הקטשלכם, אם לא קטע אישי? הוייזר הזו שווה כזו התייחסות מצדכם? (או מצדך. זה נראה אותו טוקבקאי פנסיונר).
אהובי כתב:
חזון אחרית הימים אהובי! בלי תקווה, איך נשרוד? 🙂
מקווה שאת הידיעות שהיא שולחת לעיתונים אצל גל הם לא כאלה ארוכות…
ובכלל מה זה קשור עכשיו?
חנה ושבעת דברותיה שלום.
קראי טוב את סעיף עשר במניפסט הארוך שכתבת. קראי שוב ושוב. וזכרי כי “קריינא דאגרתא איהי להווי פרווקנא” (חפשי תרגום טוב בקרב מביני עניין, אולי ר’ גוגל יעזור).
ולכל צרי העין, מה נסגר אתכם? פרגנו.
מישהי התאמצה לכתוב מגילה, לא מגיעה לה מילה טובה?
אמנם יש הרבה אנשים נחמדים בתעשייה, וכדאי לקשור קשרי חברות וכו..
אבל, הקשר האיתן בין יח”צ לשיווק בעיתונות החרדית קיים בכל הכח, וזה לא עומד להשתנות בקרוב,
אז צאי מהסרט ולכי לעבוד.
עצתי:
תהיה מעניין ותחדש. גם אם זה לא חומר חדש.
תן כבוד לעיתונאים, ללוחות הזמנים שלהם, ולאינטרסים שלהם.
תהיה נחמד! אל תתחנף. יש הבדל עצום.
וחני, לפעם הבאה: תיישמי על הפוסטים שלך את סעיף 6 . יגרום לעוד כמה אחוזים לקרוא את הפוסט עד הסוף.
כיח”צן אני מתבייש בפוסט הזה.
רק בעיתונות החרדית מסוגלים לקרוא לטקסט הצרכני הזה שמופיע בעיתון יחסי ציבור.
יחסי ציבור אמיתיים זה להביא איטמיים חדשותיים ובתוכם לשלב את הלקוח.
והאו, מגניבבבב! 🙂
כל מילה בסלע!
הדבר הטוב באמת שעיתונאים רואים בדוברים, זה היצירתיות, כשאני תקועה פחד
בלי מרואיינים לתחום מסוים ואז הוא שולף 4-5 אופציות מתוך מאגר הלקוחות שלו.
וגם רעיונות לכתבות מגזיניות מקיפות ומעניינות.
הרווח כולו שלנו.
אל הבעיה שזה לא קורה הרבה, ואולי בעצם זה טוב-
להשאיר לעיתונות גם פיסת אקטואליה “טבעית” ולא אורגנית- יח”צית 🙂
בקיצור- כל דבר במינון שלו, כדיי לא ל(ע)אבד את הטעם…
מקסים, מקצועי ומעניין
ולכל הממורמרים כאן,
בניגוד אליכם, הכותבת כותבת מנסיון מעשי ומקצועי
ובניגוד אליכם היא אפילו כותבת ענייני.
חני, בפעם הבאה תכתבי מאחורי מסך (נניח שיקראו למסך ‘מאיר’)
חכי לתגובות מפרגנות
ואח”כ צאי ותגידי: הי, זו אני
ובוא נראה מה יקרה כאן…
@ חני:
תמשיכי לפנטז תמשיכי 😉