בתחילה עוד היו מי שקראו את המסרים הפוך ולכן סברו (בלי בושה) שמדובר בקמפיין מטעם רשות המים המתריע מפני ישראל המתייבשת נוכח בזבוז המים המוכר. אבל אז פוצחו הטיזרים המסקרנים, שהציבו בזה אחר זה את ערי ישראל במצעד המתביישים בע”מ והובילו אל ארגון “לקראת”, שמרווה את ישראל בצימאון אחר אורה של השבת והיהדות.
בדרך אל הארת הארגון הוותיק, הפעיל בתחום הפצת אור השבת והיהדות בדרך חוויתית ונעימה מזה 15 שנה, תוך כדי חיפוש האסטרטגיה המנצחת שתעלה את המודעות לעשייה העצומה, אין ספק שבפרסום אותנטי הצליחו לייצר קמפיין לא מבייש, שגם לגדלים יש מה ללמוד ממנו. אם עוד אנשים ישתכנעו לפתוח את הלב והכיס לטובתם “ארץ ישראל לא תבוש” בזכותם (כפי שמבטיח הסלוגן המופץ בקטלוג המכירה הסינית) וזו מטרת העל.
” כאשר פנו אלינו מהארגון לפני שלוש שנים, הבנו שיש כאן מוצר לכל דבר ועניין הראוי לשיווק ופרסום נאותים. שכן גם ערך רוחני הוא מוצר שאדם מעוניין לקנות, בתנאי שיגישו לו אותו בדרך חווייתית” – מבהירים בפרסום אותנטי.
למה דווקא טיזרים
“האתגר הגדול בתקשור הארגון שהוא נתפס לעיתים כחלוקת נרונים וזהו.. אנשים לא מבינים מה המשמעות כי כמה בסה”כ עולה נר?! למעשה, קחו את חלוקת הערכה, שעלות ייצור כל אחת מהן היא שקל אחד, הכפילו אותה בחלוקת 60 אלף ערכות שבת מידי שבוע שהם כ-240,000 ₪ לחודש והגענו להוצאה אדירה של מיליונים בשנה. טיזרים מבחינתנו זו הרמה להנחתה. הטיזרים הכניסו את הצבור להיקפים האמיתיים של הארגון הפועל בכל הארץ מאילת ועד קרית שמונה. אחד האתגרים בטיזר הוא ליצור חיבור נכון ה’תפור’ היטב לפתרון שלו ולא יוצר תלישות מנותקת. הקמפיין הנוכחי, שהציג את הערים המתביישות, עונה על העובדה של מיליון ילדים בישראל שלא ראו אימא מדליקה נרות, שזו בושה גדולה עבורם, ולנו – שעדיין לא הגענו אליהם”.
באותנטי סבורים כי הקמפיין , המצוי עדיין בעיצומו, הצליח לפעול באמצעות הכלים המקצועיים והמודלים של החברות הגדולות והפלטפורמות הקיימות בתקשורת המונים, – גם אל עולם הארגונים. זאת, כדי להציע את הערך האמיתי שהציבור מחובר אליו ולהכניס אותו לפרופורציות הארגון בצורה מעניינת, ומכאן סוד תהודתו.
2 תגובות
הבושה האמיתית היא שארגון שמתבסס כולו על מתנדבים (איפה נר עולה שקל?)
משתגע עם קמפיינים כאילו הוא לפחות עזר מציון ועד ירושלים.
צינזורים?