חגיגי: ביקורת עיתוני חג הפסח תשע”ו

מאת: הגונז האלמוני

עוד החמץ מתחיל להיערם על השולחן, אנחנו נפנים כמידי איסרו חג באיסרו חג לביקורת עיתוני החג הדו שנתית המתפרסמת כאן, ב”פאשקעוויל” זו השנה השישית, והפעם מונחים לפנינו עיתוני חג הפסח תשע”ו

כמה הערות קצרות טרם נתחיל:

ראשית, פותחים בכבוד אכסניה: בשנים האחרונות הביקורת הזו שנכתבת כאן עולה בכמה וכמה אתרים מעבר לאתר הבית, וזה המקום להזכיר לכל מי שקורא אותה במקומות אחרים: המקור הוא אתר “פאשקעוויל” ואין בלתו, כאן תוכלו לראות את הגירסא המלאה והלא מצונזרת, כפי שלעתים עשו חלק מהאתרים שלקחו קטעים מהפוסט הארוך וערכו כרצונם.

וההערה הקבועה:

איכשהו, אחרי הרבה אחרים שעשו זאת במהלך השנים, נשארנו היחידים בשטח שמוכנים לעבור על כל שלל העיתונים ולתת את חוות דעתנו. אבל, כרגיל, יצוין כבר כעת שזו חוות דעתנו בלבד. טבעי שיש חולקים, טבעי שיש שחושבים אחרת. זו סך הכל דעה אישית בלבד והתרשמות של הכותב עצמו וחלק מחבר מרעיו. אם אתם חולקים על הנכתב, אתם יכולים בשמחה רבה לכתוב את דעתכם הן במערכת התגובות של האתר, כאן למטה, והן במייל אישי לכותב. באמת בשנתיים שלוש-האחרונות, מאז שהחלנו לפרסם כאן את המייל לתגובות, רוב התגובות משום מה מגיעות היישר לתיבת המייל. אחרי הביקורת האחרונה הגיעו משהו כמו 40 אי-מיילים, רובם של כאלה שהיו להם השגות רבות וקשות על הנכתב, ורובם הגיעו – זאת יש לציין – מכותבי ועובדי העיתונים השונים שביקשו כל אחד להגן על כבוד עיתונו הוא או לתקן דברים שנכתבו כאן בטעות, ואכן מה שהיה צריך תיקון, תוקן. אבל היו גם כמה מציבור הקוראים הרחב.

יותר מאחד ויותר משניים שאלו איך אנחנו מעזים לבקר ולהתלונן על שגיאות בעברית וטעויות אין סוף בעיתוני החג, בה בשעה שגם פוסט זה אינו חף מהם, ולעתים אף כתבנו שבח ל”בקהילה” לצורך הדוגמא כאשר הכתבה נכתבה בכלל ב”משפחה”. התשובה פשוטה: כותב השורות אינו מקבל שכר על כתיבת הביקורת הזאת והיא נעשית ממש אך ורק לשם שמים, והדברים לא עוברים הגהה רצינית, מה שכן מצופה מעיתון מכובד שאתה משלם עליו 25 שקלים תבין ותקילין.

מייל הכותב: [email protected]

ראשית כל

טוב, אחר כל הדברים האלה, אפשר להתחיל:

כשמסתכלים על עיתוני פסח תשע”ו, אפילו אנחנו, שבעיקשות מנסים לדלות את הפנינים משלל העיתונים ולחפש את המעניין והמקורי, כבר כמעט הרמנו ידיים ואומרים כמו כולם: הכל ממוחזר.

הנה כי כן, שוב פעם האדמו”ר מסאטמר על שער אחד העיתונים בראיון בלעדי בפעם ה-200, שוב פעם כתבה על הגר”ש כהן, כאילו לא קראנו 400 כמוה בשלוש-ארבע שנים האחרונות, ושוב ראיון/פרופיל או משהו דומה לזה על האדמו”ר מויז’ניץ מונסי.

מה שאומר שכנראה הגענו לקצה העיגול, כלומר שהעיתונים השונים כבר השתמשו בכל האדמו”רים/הרבנים/אישי הציבור הקיימים, ומעכשיו פשוט נחזור לתחילת המעגל.

עד כאן נקודת החובה. ומהי נקודת הזכות? אז צריך לזכור, שבעיתונות חרדית עסקינן. אם תפתחו, חלילה כמובן, את מוסף “שבעה ימים” של ‘ידיעות אחרונות’ או “שישבת” של ‘ישראל היום’, תגלו שרוב הכתבות המגזיניות במוספים האלה, הן על סלב’ס (זמר, שחקנית, שדרן טלויזיה, כוכב רוק, כוכבי ריאליטי ואנשי-בישול), מה שכמובן כלל לא נמצא ולא שייך לכתוב בציבור החרדי. מלבד זאת, מוסף כמו של ידיעות לדוגמא, מייצג מיליוני איש חילוניים במדינה, יכול לראיין המון המון אנשים מכל סוג, ולדבר על כל דבר. שלא כמונו, שמדובר בציבור שהוא עדיין יחסית קטן וכל עשרות העיתונים וכלי התקשורת החרדיים מייצגים בסופו של דבר בסה”כ חצי מיליון איש או אולי מעט יותר מזה, וממילא קשה יותר למצוא מרואיינים וגם אי אפשר לכתוב על הכל. בנוסף לכך יש את הבריחה החרדית הידועה של אנשים שאינם עסקנים מפרסום, וגם “הסלב’ס” (במרכאות כפולות כמובן) האמיתיים שלנו, קרי הרבנים, לא ממש ששים להתראיין. מה שבסופו של דבר גורם כנראה בכל שבוע לעיתונים השונים להיות באמת יצירתיים כדי למלא עמודים, ולחפש שוב את סיפורו המרתק של החוזר בתשובה או ההוא שהתקרב, או פרופיל מרתק על הרב שמעולם לא נחשף או משהו כזה. בקיצור, במגבלות מה שניתן ומה שאפשר לעשות, עדיין אפשר להעריך את העבודה, כמובן, אבל כאמור – חזרנו שוב לנקודת ההתחלה. בבחינת הכל כבר נעשה, הכל כבר מוצה, בואו נתחיל מחדש את מה שעשינו לפני 10 ו-12 שנה.

כאן גם יש לציין את ההערה הקבועה: בכל חג עולים עוד ועוד עמודי העיתונים, מה שמניח על שולחננו אלפי-אלפי עמודים של העיתונות החרדית לסוגיה. גם אם נקרא מבוקר עד לילה בכולם אין סיכוי להגיע לקריאת שמינית מהם, ולכן האמור דלהלן הוא סקירה של מה שבכל זאת קראנו או ממה שרפרפנו מלמעלה.

ויאללה, מתחילים.

בקהילה

מה לעשות, ועוד פעם אנחנו צריכים להעיר: אני כקורא, בחודשים האחרונים כמעט ולא מוצא עניין בעיתון בקהילה. נכון, אני לקוח שבוי שלהם, אבל אך ורק בגלל המדורים הקבועים, כמו אלה של יעקב ריבלין, צביקה יעקובזון והרב ב’ פרידמן הוותיקים והמשובחים. מלבד זאת, המגזין הוא אוסף של כתבות שכל אחד מהן אני כמעט ולא מוצא בהן עניין.

ובכלל, אם כבר דיברנו על טורים אישיים, איפה הימים שאת מוסף בקהילה היו פותחים שלושה טורים, של קובי אריאלי, ידידיה מאיר וחיים גרינבוים. ואלו טורים משובחים ומושחזים הם היו. ואיפה הם היום? ידידיה מאיר פותח את מוסף “בשבע”, קובי אריאלי חדל מלכתוב טור קבוע, ואילו חיים גרינבוים ממלא טור זניח בסוף מוסף “יתד השבוע” בשם “די לחכימא” ועוד אפילו לא בשמו אלא תחת שם העט “צ. שפיגלמן”.

טורים ומדורים מהווים את העוגן של העיתון ואני כאמור לקוח קבוע אך ורק בגללם. אז איך יתכן שכבר 6-7 שנים אין אף חידוש בתחום הזה בעיתון? אף כותב סאטירי או כותב טור אישי או טור שנון חדש? הייתי מצפה לחדש ימינו כקדם בתחום הזה.

כן ראינו שהצטרף טור חדש לתחילת המגזין, של שם לא מוכר (לנו לפחות) בשם הסופר שלמה בלוי שמחליף כנראה את קודמו דוד גבירצמן בשלל תובנות כבדות וקשורות בחסידות. חבר’ה, איפה הימים של פעם. תנו לנו את הטורים הקלילים מהם נהנינו וצחקנו. כרגע אני לא מוצא את זה בעיתון בקהילה.

רק לפני כמה שבועות, בערב פורים, פתח את חלק החדשות פרויקט פורימי זהה בדיוק למה שעשה בקהילה לפני בערך עשר שנים: “יהודה פולק” (שביקש שלא נזכיר שוב את שמו המלא ונכבד זאת) פרס על פני שישה עמודים את הטורים האישיים של כותבי בקהילה, כשהוא מנסה לחקות את סגנון כתיבתם. זהו פרויקט זהה למוסף פורימי שלם שעשה בקהילה לפני כעשור, אז בכתיבתו של קובי אריאלי (שחיקה אז לא רק את כותבי בקהילה אלא את כותבי כלל העיתונים), ואיזה הבדלים: אז היה זה מוסף שנון, מצחיק, נוגע בכל הנקודות, ועכשיו אוסף של גיבוב מילים או בדיחות פנימיות שאו שלא הבנו אותן או שלא שעשעו. איכזב.

אבל פנינו, כרגיל, לעיתון החג.

המגזין (148 עמו’)

המגזין הפעם מכיל 148 עמו’ (מול 146 בפעם שעברה. איך יכול להיות 146 עמו’? עיינו בביקורת הקודמת), 9 כתבות (שלא כולן מופיעות בשער ואפילו לא בתוכן העניינים), ועוד פרויקט אחד, מול 18 כתבות בפעם שעברה.

באופן כללי, המגזין הפעם מעט חלש, בדיוק כמו כל השבועונים. גם עיצוב השער לא מושך במיוחד.

כתבת השער היא הכתבה הקבועה של הפרופיל שעושה הרב יעקב ב. פרידמן, הפעם על רבי דוב לנדוי ר”י סלבודקה, פרופיל ארוך המתפרס על פני 22 עמודים.

נגיד את זה כעת וזה נכון גם כלפי הכתבות הדומות במשפחה: אין לנו מה לומר, אלא שזו פשוט רמאות מול הקוראים. יש קורא שהיה מוכן, לו היו שואלים אותו, להסכים לכך שכתבה תתפרס על פני 22 עמודים ואף למעלה מכך לעתים קרובות בעיתוני החג? למי יש את הכח והזמן לקרוא כתבות כל כך מתישות וארוכות. אין אף עיתון נורמלי בעולם שכתבה מתפרסמת אצלו על פני 22 עמודים. תפתחו מוסף ידיעות או ישראל היום. כמה כתבה נורמלית? חמישה-שישה עמודים במקסימום, לעתים רחוקות שבעה עמודים.

אלא מאי? למה כתבות כ”כ ארוכות? פשוט כי מנסים לחסוך עלינו. שוו בנפשכם: מה יותר קל, למרוח כתבה על עשרות עמודים עם יותר תמונות ויותר מריחת הטקסט עד כמה שניתן, עוד להשיג עוד שלוש-ארבע כתבות טובות לעיתון החג? נדמה שהבנתם לבד את התשובה. זו הסיבה ואין בלתה, לדעתנו, לאורכן הנורא של הכתבות האלה. פשוט מריחה לשם מריחה למילוי העמודים.

כמובן שהכתבה הזו כתובה, כרגיל, בסגנונו הנפלא ומשובב הלב של הרב פרידמן. אם זכרוננו אינו מטענו, יש להזכיר, כתבה על הרב לנדוי כבר פורסמה לפני שנים בודדות באחד העיתונים, ב”שעה טובה” כמדומה.

זה גם המקום להזכיר שממש שבוע לפני החג, בטורו הקבוע, דאג פרידמן להבריח לקוחות (כנראה) כשהוציא מתוכו את השד העצניקי ותקף חריפות את ועידת דגל התורה על כך שצנזרה מהמצגת שלה ובכלל מהועידה את מוסדות אנשי ‘עץ’. דומה שמאמר חריף כזה שעורר גלים, לא ראינו ממנו מזמן.

הלאה: הכתבה הבולטת השנייה בשער העיתון היא על דמותו של “גדול הדור הבא”, כפי שהוא מכונה שם, הרב ישראל שניאור, אברך גאון מבני ברק. זה המקום להזכיר שבערך לפני חצי שנה עיתון “מעריב” במפתיע ערך עליו כתבת מגזין גדולה בעיתונו (גם התמונות בבקהילה מופיע קרדיט לצלם מעריב, וגם בכתבה עצמה יש קרדיט מפתיע לחיים גריידינגר ממעריב שחשף את הכתבה), והכתבה כאן בנויה ברובה המוחלט על אותה כתבה. אז תגידו לנו, זו כתבה שאפשר להבליט בשער? פולואפ על מעריב?

ובכלל, אגב פולואפים, אני “מנחש” פולואפים ידוע בכל מה שקשור לבקהילה. אני יכול כמעט מידי שבוע לצפות לפחות אחת או שתיים בשער בקהילה. שיהיו פולואפ (מקורי משלהם בד”כ אמנם) על כתבה שהופיעה במקום אחר. כך למשל כאשר פורסם באחד האתרים סיפורו של “המלך האי” יכולתי לנחש שהוא יופיע בבקהילה בסוף שבוע, והוא אכן הופיע ועוד בשער. כך גם כאשר הופיע באחד האתרים כתבה קטנה על הבחור הגר שעבר ברית מילה למרות הסיכון לחייו, ידעתי גם ידעתי שאראה את זה בבקהילה בסוף אותו שבוע, ולא טעיתי. וכך כמעט כל שבוע. לכן, דווקא מפתיע היה שבבקהילה חיכו חצי שנה לפרסם את הפולואפ על הרב שניאור. ואולי הסיבה לכך היא שידעו שמשפחה ממילא לא יעשה עליו פולואפ כי כמעט ואין דרכו בכך (משפחה, ייאמר לשבחו, מלא בד”כ בכתבות מגזיניות מקוריות וכמעט ולא בפולואפים. אמנם גם שם, לצערי, אני לא מוצא הרבה עניין בכתבות המגזיניות בתקופה האחרונה).

שאר הכתבות הן כתבות מגזיניות חביבות, לא משהו יוצא דופן, בהן שתיים עם ניחוח חו”ל, ובהן אחת שקשורה לחב”ד ברוסיה שמדיפה ריח יח”צ ושניה מספרד שגם היא חלקה יח”צ לערכים שם עובד אותו כתב (גרינצוייג) שגם כתב במקביל לעיתון ‘משפחה’ כתבה על אפריקה שגם היא קשורה לארגון הקירוב.

בכתבה אחרת במוסף מתראיין גר הצדק היפני קינן גלעד, ממש שבועות בודדים אחרי שכתבה דומה התפרסמה במוסף “כל ישראל” של קו עיתונות דתית, ולאחריה גם במגזין ‘הידברות’.

כתבה חביבה היא על הנגיד ר’ חיים משה פלדמן מויז’ניץ, פרופיל חביב.

את המגזין מסיים הפעם פרויקט בן 22 עמודים בשם “נפש יהודי”, על מסעותיו של הרב יעקב ב. פרידמן ל-22 ארצות שונות ברחבי העולם. אז שני דברים: 1. אם היה זה דאבל עמודים על כל מקום יכל להיות חביב וממצה, אבל מדובר בסה”כ ב-300-400 מילה על כל מקום, שהוא מתחיל מאמצע הסיפור וזה לא באמת מתאר את המקומות או הנקודה היהודית בהם. 2. המשך ישיר להערה הקודמת: למה זה כך? בגלל שמדובר בעצם בציטוט של עשרות כתבות שפרסם פרידמן במשך השנים ממקומות אלה בעיתון זה או בקודמים בהם כתב, ותו לא. שוב, מריחה.

גם משעשע שאחרי ש”ירד” לפני כמה חודשים על אלה שנוסעים לחו”ל, הוא פתאום מפרסם מוסף על ביקור ב-22 מדינות. אבל מזמן נואשנו להבין את הבן אדם הקצת הפכפך הזה.

אגב, יש לנו הרגשה שמלכתחילה הוכן הפרויקט הזה כמוסף נפרד: הא ראיה? למטה לכל אורך הפרויקט מופיע תאריך אחר לגמרי (ז’ באדר), וגם מספור שונה.

בכלל, בחג הזה קיבלנו מנה גדושה מתמיד של פרידמן: כתבת שער פרופיל; פרויקט שלם בסוף המגזין; ובנוסף כתבה פותחת במוסף “בכל דור ודור” ועוד אזכור במוסף פנינים.

הכתבה הבולטת לדעתנו: למרות האמור לעיל, אולי על הרב שניאור, בעיקר מאחר ואין אחרת בולטת.

מוסף “בכל דור ודור” (64 עמו’)

במוסף, 9 כתבות.

תיתי לו לבקהילה שעדיין מוציא את מוספי הנושא. זה הרבה יותר עדיף מהמגזין השמן והמרגיז ונטול המוספים של משפחה.

הנושא הפעם, “בין עבר להווה – דמויות ואישים במפגש משותף”. כמו כל מוספי הנושא הטובים בבקהילה, מדובר בראיונות משותפים, הפעם עם אחד שכביכול מדור העבר עם אדם שעוסק באותו תפקיד בהווה. למשל, ח”כ בניזרי וח”כ מרגי; הרב הראשי דוד לאו והרב בקשי דורון; וכו’. עיצוב השער מעולה וגם פנים המוסף.

בגדול, שוב, חזרנו למוספים הדומים או זהים בנושאים דומים מלפני כעשור. זה לא מוסף של הברקת הדור, אבל כיון שמדובר בנושא שכזה, הוא אוגד בתוכו אישים וכתבות מכל הגוונים ובזו המעלה שלו, כפי שכתבנו לא פעם בעבר.

את המוסף פותחת כתבה של הרב פרידמן שממש תלושה משאר הכתבות ונראית מודבקת כמעט בכח. גם העיצוב שלה שונה (ונראה כמו המגזין הרגיל) וגם התאריך למטה (ז’ באדר. אולי זו כתבה שהועמדה כבר אז אבל החליטו לשמור אותה לחג), וכל הקונספט שלה: יעקב ב. פרידמן בשיחה עם ראשי ‘עוז והדר’ (מישהו אמר יח”צ?) ליד דפוס האלמנה והאחים ראם בוילנא.

זה קצת שונה משאר המוסף ובו ראיונות משותפים של אישים מההווה והעבר, אבל נו, מילא.

בקצרה נרוץ על הכתבות במוסף: הרבנים הראשיים, ייתכן שמעניין עוד לא קראנו; מזכירי המועצת, שטוקהמר וקריספל, חביב למדי (עם שטוקהמר הופיעה כתבת שער ממש לפני החג בעיתון אחר); הסופרים חיים ולדר ושמואל ארגמן: עוד פעם מחזור. כאילו לא קראנו על ולדר בחג שעבר ולפני שני חגים ולפני שבוע ולפני שבועיים. אין עוד סופרים?; שינקר ושרולי ורדיגר. הרעיון יפה, הביצוע גם חביב (חלק צולם בוידאו והועלה לאתרים. וזה המקום לחזור ולשאול למה בשנת 2016 לא מצרפים באחד העיתונים דיסק וידאו עם קטעי וידאו מחלק מהראיונות, למה צריכים להיכנס לאתרים הטמאים בשביל זה?); כנ”ל בניזרי ומרגי; יהודה משי זהב ויואליש קרויס, כתבה זהה הופיעה לפני כמה שנים בקו עיתונות, בראיון משותף של שניהם; ולסיום – יעקב איזק ואריה פרנקל בראיון נחמד, אבל שוב איש-מחזור: במשפחה מתראיין איזק החג הזה בראיון משותף עם אברימי קרויזר; את קרויזר עצמו אפשר למצוא בחלק אחר של בקהילה, בראיון משותף עם היחצנים יענקי ביכלר ואיציק סודרי, וגם בחג שעבר התראיין קרויזר לבקהילה למוסף הנושא, בראיון משותף עם ליאור חורב. בקיצור, ואכלת ושבעת ומחזרת. אותם אנשים מתראיינים בכל פעם בנושאים שונים. שוב אנחנו חוזרים למה שכתבנו בהתחלה.

כתבה בולטת: עם שינקר וורדיגר.

מוסף פוליטי “כוח עולה” (48 עמו’)

הפנינה הקבועה והמרתקת (עוד מעט נדבר על “המתכון” של בקהילה), היא המוסף הפוליטי הקבוע של יעקב ריבלין. הפעם הנושא הוא “דור העתיד של המפלגות החרדיות”, או: מי יהיו הח”כים הבאים? ומאסה ארוכה על צעירי העסקנים שעוד עתידם המבטיח לפניהם.

בגדול, צריך לומר, נראה שעניין המוספים הפוליטיים מתחיל כבר למצות את עצמו. באמת, ריבלין כבר סיכם מכל הכיוונים את ש”ס, אגודה ודגל. הכל נכתב, הכל כבר סופר במוספים הקודמים. כבר בפעם שעברה כתבנו, שמרתק הרבה יותר יהיה לתת לו מוסף שהוא כלל לא פוליטי, על נושא מעניין כלשהו, ויתכן שזה ייצא הרבה יותר רלוונטי ומעניין.

בכל מקרה, על הנושא שנבחר הפעם כבר נשברו אי אלו מקלדות: משפחה הוציא לפני כמה שנים את מוסף “בן 30 לכוח” עם הצעירים החרדים המבטיחים, וגם שעה טובה הוציא מוסף בשם “70 – הדור הבא” על הדור הבא של העסקנים. אז נכון, הפעם זה בצבע פוליטי ועם דגש על פרשנות וניחושים מי ייכנס לכנסת במקומות הבאים בסיעות החרדיות השונות (המעניין הוא לשמור את המוסף כמה שנים קדימה ולהיווכח האם צדק ריבלין בניחושיו או שנבחרו לבסוף אנשים אחרים בכלל. שמישהו ירים את הכפפה).

המוסף, הכתוב כרגיל היטב ושפתיים יישק, בנוי כך שיש סקירה על כל מפלגה או סיעה, ואז מסגרת גדולה על שניים-שלושה אישים בולטים שמסומנים ככוכבים הבאים. אממה, משום מה רוב המוסף מוקדש לדגל ואגודה (מעמו’ 4 עד 42) ורק 6 עמודים אחרונים לש”ס. הנה, שוב דופקים את הספרדים, ורק בסוף העיתון זורקים להם שישה עמודים מסכנים. על דגל, למשל, יש סיקור מכל המקומות: דגל ב”ב, דגל ירושלים, דגל בית שמש. ש”ס, רק בקטנה ורק למה שקשור לכנסת. למישהו נגמר הכח באמצע הכתיבה? אין מאבקים בסיעות ש”ס המקומיות בשום מקום? בכלל, התיעוב לאלי ישי בולט יותר מידי בכתיבה שלו במוסך זה ובטורים השבועיים בעבר. מובן, אבל מוגזם.

על הכתיבה עצמה כתבנו, כרגיל משוחזת ומרתקת ומלאה בציטוטים ממקורותינו (וכבר ציינו בעבר כתב פוליטי חרדי בעיתון אחר שכל המובאים והמשלים שלו הם בד”כ מעולמו-הוא, הצר כנמלה: ממגרשי הספורט ושירים ישראליים. אותנו זה מגעיל). אבל כמה הערות: אולי בשטף הכתיבה, נפלו לא מעט טעויות: כמה דוגמאות: בעמוד 44, שוב מזלזל הכותב בש”ס ולא טורח לבדוק את השמות, וכותב על “אשר מלכיאלי” מעיריית ירושלים. אין אדם כזה. יש שם אדם בשם אשר מישאלי ויש אחר בשם מיכאל מלכיאלי. אין אשר מלכיאלי ואיה המגיה. הלאה: הכותרת העוקבת בעמודי ש”ס שוב לא השקיעה בספרדים: “ש”ס – התאחדות הספרים” כתוב שם, עמוד אחר עמוד כמה עמודים ברצף. יש גם כמה טעויות של רצף הכתיבה בנושאי תאריכים, אבל זה מובן ומתקבל בכזה מוסף גדול.

באחד הקטעים כותב ריבלין שאת הסיקור הבא בבחירות המוניצפיליות כבר יעשה הכתב הפוליטי הבא של בקהילה, אולי כרמז על פרישה בקרוב? אבל סה”כ מוסף מעניין שפורס את המפה הפוליטית העכשווית של הדור הצעיר.

שאר החלקים והמוספים

שאר המוספים הם: “פנינים” (80 עמו’) עם כמה פרויקטים חביבים וראיון עם הרבנית מפרמישלאן; מוסף סיפורים “מפתחות” (32 עמו’) שחזר סוף סוף לעמודים נורמלים ולא מוקטנים ואמנם לא קראנו אבל שמענו תגובות טובות; מוסף תורני “תבונות” (48 עמו’); מוסף הילדים “חברים” (48 עמו’); מוסף תמונות “העולם החרדי” (32 עמו’); ובמפתיע שני חלקי חדשות. אחד, רגיל (32 עמו’) עם כמה כתבות יח”צ, חדשות וכו’, כשבשער ראיון עם המתמודד לנשיאות ארה”ב מטעם הרפובליקנים שלקוח ממגזין עמי האמריקאי, והשני “בקהילה חג” (32 עמו’) ובו הטורים הקבועים של הכותבים, פאנל היח”צנים האמור (למה הם מכונים בכתבה “אנשי תקשורת”? יח”צנים ואנשי תקשורת דווקא אמורים לנסוע בכביש שונה לגמרי), ובשער התכתבות שעשה אברהם דוב גרינבוים עם האסיר החב”די רובשקין (למה זה שגרינבוים עורך בקהילה זה רלוונטי לכתוב את זה בשער כמי שעשה את הראיון? לא הבנו). צריך להזכיר שרובשקין היה שער בעיתון ‘כל ישראל’ לפני שבועיים עם אותו רעיון, של התכתבות לעיתון וכו’; כן צורף דיסק מוזיקלי שרים ביקב של אלי פרידמן.

והערת אגב, לפני הסוף: נדמה לנו שעלינו על ה”מתכון” של בקהילה לחגים: זה הולך ככה: כתבת השער תהיה פרופיל על גדול כלשהו, בכתיבתו של הרב יעקב ב’ פרידמן; יהיה מוסף פוליטי של יעקב ריבלין; יהיה מוסף נושא בנושא חצי ערטילאי שלכל כתבה בו ירואיינו שתי דמויות. ואם חסר משהו, נתקע עוד משהו של פרידמן. זה פחות או יותר המתכון של בקהילה לחגים, בכמה וכמה שנים האחרונות.

בסה”כ קוראי בקהילה נהנו החג הזה מ-564 עמו’ (מול 586 בחג שעבר).

משפחה

המגזין (348 עמו’)

המגזין הפעם מכיל 348 עמו’ (מול 308 בחג שעבר) וכ-28 כתבות (17 כתבות בסה”כ, ואם מכלילים את הכתבות שבפרויקטים אז 28), זאת מול 17 כתבות בחג שעבר.

גם מגזין משפחה הפעם כבר קצת יבש וחסר משהו נוצץ או ראיון בלעדי מיוחד במינו.

בשער המגזין מופיע האדמו”ר מויז’ניץ מונסי. הפעם השער פחות מרשים מפעמים שעברו, מאחר ולא יכלו לפרסם תמונה נורמלית של האדמו”ר בשל איסורו, וגם בכתבה משתמשים באותה תמונה בדיוק ואין בלתה (מאחר ופניו מוסתרות בחלקן). אז או שתבחרו מישהו אחר לשער או שלא תשימו. איזו מין תמונה בחרתם לשער?

ושוב: אחרי העבר שבקהילה היה “גונב” ראיונות, הפעם חוזר לעשות זאת משפחה. יום לאחר צאת העיתון והנה מכתב הכחשה מגבאי האדמו”ר ביומונים החרדיים. מבחינתנו, ראיון שנגנב כאילו לא היה, אין לו שום ערך והוא מבזה את העיתון וקוראיו. וגם הפעם מריחה של כתבה על פני 16 עמודים (לפחות פחות מפעם שעברה), בכתבה, שלא נעים לומר, די משעממת. מעניין לעשות סקר מבין הקוראים מי מתעניין בכתבות האלה ולשמוע את התשובות האמיתיות. כאן צריך לתזכר שלפני כשנתיים בקהילה כבר פרסם ראיון אתו על נס הצלתו שנלקח משבועון אידישאי כלשהו, אז שוב, מחזור.

כתבה בולטת נוספת היא עם האדמו”ר מסאטמר. נכון, לא טעיתם, כתבת שער אתו כבר פורסמה במשפחה בעבר, בדיוק לפני 7 שנים, בפסח תשס”ט (הרשימה המלאה למטיבי לכת של כלל השערים, כפי שנעשתה פה בפאשקעוויל בעבר: לחצו כאן), אז הנה שוב מחזור. כמו שאמרנו, חוזרים לנקודת ההתחלה ומראיינים ועורכים פרופילים מחדש על כלל הרבנים והאדמו”רים.

את הכתבה הזו (18 עמו’) קראנו, והיא דווקא מרתקת. מדובר בראיון שעל אף התנגדות החסידים לפרסומות, נכתב בכתבה שהרבי עצמו אישר את פרסומה. היא מעניינת, נוגעת בשאלות מרתקות של סאטמר והיחס החוצה ועוד, עד שאפילו אנחנו הרגשנו לא נעים בקטעים מסוימים שנשאלו שאלות קשות או כאשר הכתב (אריה ארליך) ממש “מתווכח” עם האדמו”ר ומתנצח אתו בדברים. מעניין איך הוא עצמו הרגיש בסיטואציה הזו מול האדמו”ר.

עוד כתבה בולטת ומרתקת במגזין היא על משפחתו החרדית הענפה של ראש המוסד יוסי כהן, בראיון נרחב עם משפחתו וסיפורים יפים. אהבנו.

לשאר הכתבות פחות התחברנו, ובהן: מנהיגי הקהילות העשירות של החלאבים; הרבי מריבניץ (עליו נערכו לא מעט כתבות חג בעבר הלא רחוק); ועוד כמה כתבות. הכתבה על הרב קוטלר מנהל ישיבת ליקווד נראית דווקא מרתקת אך עוד לא הגענו, וכנ”ל על הרב גדליה נדל. בחלק אחר מהכתבות מריח קצת ריח יח”צ, למשל “החסיד שהדהים את עולם המדע” ואך במקרה קשור לארגון ‘בוני עולם’ שמפרסם בעיתון.

לא במשפחה ולא בבקהילה מצאנו סיפור מתח בהמשכים חדש, וחבל.

כמו כן, כרגיל, המגזין לא נח לקריאה, שמן מידי, וזו אחת מהסיבות העיקריות מדוע לא המשכנו לקרוא בו. הוא פשוט לא נח לאחיזה. הבנו את הבדיחה של המגזין הענק, אבל היא כבר מוצתה. תחלקו לכמה מוספים שונים, ותעשו איתנו ועם הקוראים טובה. אין בזה שום טעם וריח מלבד להגיד למתחרים שלכם, ולא לקוראים, “הוי, כמה אנחנו גדולים”.

כך גם, למרות שהערנו ולא רק אנחנו, עדיין “תוכן העניינים” שכה נדרש, גם הוא נדחק לו לעמוד פנימי אחרי לא מעט עמודים, וגם אחריו צריך לחפש, וחבל.

מוסף החדשות “אורו של עולם” (132 עמו’)

במוסף 36 כתבות (אל תתלהבו. חלקן בנות עמוד אחד), בנושא ירושלים.

כרגיל, מדובר במוסף יח”צני שמנסה להסוות את זה בכמה כתבות פותחות שהן פחות יחצניות. גם כאן, לדעתנו, יש פשוט זלזול בספרדים ובחכם שלום כהן. הרי ראיון עם חכם שלום כהן היה ראוי לשים במגזין. אלא מה, רצו כתבה לא יחצנית שתפתח את המוסף, ולכן לקחו את הקשר הקלוש של הרב למוסף (הוא גר בירושלים, אז נשבץ אותו במוסף על ירושלים. וואו),והכניסו אותו ככתבה פותחת. נעלבנו בשבילו.

כאן היח”צ אפילו לא מוסווה ואף מופיע בשער, למשל “אנשי שירותי בריאות כללית בתחזית אופטימית על עתיד בריאות תושבי העיר”, שכמובן כלל אינו קשור לכך שכללית היא המפרסמת בעמוד הגב היקר במוסף זה.

הכתבה הבולטת היא כאמור עם חכם שלום כהן. שוב מחזור. בקהילה עשה אתו ראיון לפני שנתיים, ומשפחה עשה עליו יותר מפרופיל אחד בשנים האחרונות. אז נו, עכשיו זה ראיון מאושר לעיתון (לא כמו זה הגנוב של בקהילה בזמנו), מילא. הראיון והכתבה עצמה, דווקא מעניינים.

שאר הכתבות: ראיון עם יוסי דייטש (בבקהילה מופיע פרופיל עליו. אמרנו, חזרנו לנקודת ההתחלה. ומחזרת בחגך), ראיון עם ניר ברקת, עם צביקה כהן סגן ראש העיר, ראיון משותף עם היועצים החרדים של ראש העיר קרויזר וברקת, וכן סיור של אהרן גרנות במקומות המתוחים בעיר. כל השאר, יח”צ יח”צ יח”צ (לא שמה שהופיע קודם לא היה יח”צ, אבל פחות) מבלי ניסיון להסתיר. זה מגעיל, ואין לזה דומה באף עיתון אחר. לדעתנו בושה.

אנחנו משלמים 25 ₪ על עיתון חג ומקבלים מוסף שכולו יח”צ.

יש להדגיש: כל מה שנכתב לעיל ויכתב להלן, אל בא ח”ו לפגוע אישית באחד מהכותבים. ברור שעל כל אחד מהעיתונים השמנים עבדו קשה הרבה יהודים טובים ומה שקיבלנו הביתה זו התוצאה שהם הצליחו להגיע וא”א לזלזל בעבודה של הרבה אנשים. אבל הנקודות האמורות הן שלנו, כקוראים, מהצד השני וכדי לייעל להבא, לא לפגוע ח”ו.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: מוסף “בתוך המשפחה” (132 עמו {!}), ובשער רעיון יפה של ראיונות עם המוזיקאים החרדיים ועוד כמה כתבות יפות (הפעם המוסף עלה על פנינים של בקהילה); מוסף סיפורים הקשיח והחמוד “מספרי מספרים” (100 עמו’), על סיפורים שקשורים בספרות; מוסף “נעורים” (64 עמו’); מוסף “ילדים” (48 עמו’); ומוסף תורני “קולמוס” (48 עמו’) האליטיסטי והמעצבן שלא מבין מדוע אינו נמכר בנפרד למי שזה באמת מעניין אותו.

ושוב, אם לא קראנו במגזין משפחה מעבר למה שדיווחנו, זה רק בגלל שהמגזין אינו נח, אינו ניתן לחלוקה ליותר מקורא אחד בבית, ולכן בפועל פשוט לא היה ניתן לקרוא בו.

בסה”כ, קוראי משפחה נהנו החג הזה מ-872 עמו’, העיתון הגדול בתולדות משפחה ושאר העיתונים (מול 820 עמו’ בחג שעבר).

שעה טובה

המגזין (80 עמו’)

המגזין הפעם מכיל 80 עמו’, בדיוק כבחג שעבר, ו-7 כתבות (אחת מהן טור מורחב. ואחת אחרת יח”צ על ‘עוז והדר’).

זוכרים את המנהג המוזר של “שעה טובה” להפוך את מוספי החג שלו מעל העיתון הרגיל? אז הפעם זה כפול 2. מאחורי המגזין “הרגיל” מתחבא לו סוג של פרויקט חג ברוח “שעה טובה” על המלחמה בנשירה בשם “והגדת לבנך”.

נכון הכוכב הבלתי מעורער של בקהילה הוא הרב יעקב ב’ פרידמן? אז לשעה טובה סוג של כוכב שכזה משלו, בשם הרב קסל הרב של כפר הנוער זוהרים של הרב גרוסמן. הבחור מתחזק טור פותח במגזין, וכדי למלא את השער בדרך כלל הטור שלו יקבל הפניה בשער. בחגים האחרונים, תמיד הפרויקטים יעסקו בנשירה וחינוך וייעשו על ידו. וכך הפעם: את פרויקט הנשירה ובו כמה ראיונות עם רבני הנושרים הוא עושה, כמו גם טור ענק של 6 עמודים על “ארבעת הבנים”.

כתבת השער היא סוג של פרופיל על הגר”ג אדלשטיין; כתבות אחרות הן על הרב ברלנד ומסלול הבריחה שלו (הייתם מאמינים?) ודאבל נוסף ובו המון המון תמונות של שוקי לרר של הגר”ח קניבסקי, וכן ראיון “בלעדי” עם מאיר רובינשטיין ראש עיריית ביתר.

מצטערים, אבל אין כתבה שאפשר לציין כבולטת במיוחד, אולי על הגר”ג אדלשטיין.

אי אפשר לומר שהעיתון ממשיך ומידרדר בתוכן שלו, כי מאיפה שהוא נמצא בשנים האחרונות אין לאיפה להידרדר. במפורש לא שווה את 20 השקלים ששילמנו עליו, אפילו לא חמישה.

“מוסף חג” (16 עמו’)

למרות שבמאמר פותח במגזין שעה טובה תוקף העורך אשר צוקרמן את חבילות עיתוני החג, הוא מצרף סוג של מוסף משלו, שהוא בעצם חלק נוסף ובו שתי כתבות נוספות (בלבד). האחת, ראיון עם צבי עמר, בעלי קול ברמה. בחגים האחרונים הראיונות המרכזיים הם עם אנשי ‘יחד’, פעם אלי ישי, פעם הגר”מ מאזוז וכעת הצלע השלישית בדמות צבי עמר. הראיון, עליו חתום עורך העיתון אשר צוקרמן, מכונה “ראיון ראשון”, אם כי לא הייתי מגדיר “ראיון ראשון” ראיון שאף אחד אחר לא רצה לעשות לפני כן, ובכלל אחרי אינספור ראיונות שעמר נתן לאחרונה.

הראיון חביב, אבל באופייניות חובבנית אין בו התייחסות לפרשה האחרונה בה היה מעורב עמר, כשעשה סערה בעולם כולו כשקרא ליהודי צרפת לא ללכת עם כיפה.

כתבה נוספת היא על ראש הממשלה היהודי החדש של אוקראינה, וולול גרוסמן. לא, לא ראיון אתו חלילה, אלא עם שליח חב”ד כלשהו שמכיר אותו.

על הצד השני של המוסף הזה מודפס מוסף סיפורי החג “למען תספר” (32 עמו’), ובו כמה סיפורים.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם ממש כרגיל, מוסף הנשים “שעה טובה בבית” (32 עמו’) רגיל ושגרתי ללא אף פרויקט מיוחד, ו”שעה טובה ילדים” (32 עמו’) כנ”ל.

בסה”כ קוראי שעה טובה נהנו מ-192 עמו’, ממש בדיוק כמו בחג שעבר ואלו שקדמו לו.

יתד נאמן

מוסף ‘אילו’ (84 עמו’)

מוסף הכרומו הפעם עם 84 עמו’, כבחג שעבר.

במוסף, בעריכתו של אברימי רוזנטל שחתום כעורך, למרות שעל שערו נכתב הטייטל “25 התרחשויות שיכלו לשנות את ההיסטוריה העולמית, הישראלית והחרדית”, 18 כתבות בלבד ולא 25. אולי ספרו שם גם את ה”בוקסות”? מי יודע.

מוסף בשם “אילו” מוכר לכם? לא טעיתם. מוסף בשם זה הופיע כבר בבקהילה לפני כמה שנים, כמוסף הפוליטי של יעקב ריבלין, שכתב על “מה היה קורה אילו התרחשויות פוליטיות כאלה ואחרות לא היו מתרחשות”. מחזור, כבר אמרנו. נכון, הנושא הפעם לאו דווקא פוליטי, אבל הרעיון זהה.

המוסף חביב למדי, מעניין בעיקרו בחלקים המביאים דברים פחות ידועים, כמו נס הצלתם של כמה מגדולי ישראל ובהם הגראי”ל שטינמן ואחרים. בחלקים אחרים שלו הוא קצת חוטא להגדרה שלו. למשל, קראנו בשקיקה את הכתבה על “אילו מגדלי התאומים לא היו נופלים”, ופשוט לא הייתה התייחסות לשאלה הזאת. הובא רק סיפור האבטחה בארה”ב מאז, אבל לא הייתה איזו שיחה עם מומחי ביטחון מה היה קורה אילו. גם השאלה לא ממש שיכת בכתבה מעין זו. מה היה קורה אילו המגדלים לא היו נופלים? הכל היה ממשיך כרגיל…

סה”כ מוסף חביב, לא ממש נגענו בכל כתבותיו מלבד הנזכרות בשל ריבוי החומרים השונים. ועוד חזון למועד.

מוסף “יתד פסח” (112 עמו’)

במוסף הפעם 112 עמו’, ו-12 כתבות (מול 88 עמו’ ו-10 כתבות בחג שעבר).

כתבת השער היא שיחת חג עם הגר”י אדלשטיין, שאמנם במיטת חוליו אבל אולי השיחה נערכה לפני כן. במקביל, שיחת חג עם הגר”י מתפרסמת החג הזה גם במגזין “מרווה לצמא” (שבמפתיע נהנה מנתוני חשיפה נאים).

כתבה מפתיעה במיוחד היא על האסיר היהודי מארה”ב רובשקין. שיהודי חסיד חב”ד יככב כך מעל דפי יתד עם חולצתו הכחולה? כנראה שבאו רוחות חדשות באמת ליתד, או שהמצב של היהודי הזה, מחייב גם אותם. בכתבה, שהיא בעצם שיחה עם עורך יתד באנגלית ליפשיץ שמרכז מאמצים לשחרורו, מכונה עכ”פ רובשקין כ”יהודי חסידי” והס מלהזכיר חב”ד.

כתבה יח”צנית היא של אותו רוזנטל ממקודם שמקדם את ספרו במוסף אותו הוא עורך ופורס על פני ארבעה עמודים קטעים מספרו התורני החדש.

עוד כמה כתבות לא רעות במוסף, בהן ראיון ממוחזר עם מלקולם הונליין, שהתראיין פעמים רבות לכלל העיתונים, כתבה יפה על תלמיד של הגר”א וסרמן, ראיון עם יהודי חרדי מהר נוף, שהוא גם פרשן בכלי התקשורת הרוסיים, וראיון – ממוחזר גם הוא לאחר שהופיע במקומות אחרים כמו בקהילה – עם הרב קלמן גולדשמידט, חסיד ברסלב המתמודד עם המחלה.

מוסף ש”ק “לחם עוני – מצה עשירה” (84 עמו’)

במוסף הפעם 84 עמו’ ו-23 כתבות, בדיוק נמרץ כבחג שעבר.

חשבתם שמצה עשירה זה מושג שקיים רק אצל הספרדים? תחשבו שוב. הנה מצה עשירה בשער של מוסף יתד נאמן.

הנושא שנלקח הפעם למוסף המקיף בעריכתו של ישראל פרידמן, הוא נושא ניסיון העושר אל מול העוני, והנושא מוקף בהרבה פאנלים ראיונות וכתבות מגזין, וכן עם השאלון ההלכתי הקבוע והמרתק בנושא המוסף עם הגר”י זילברשטיין.

בגדול מוסף שעל פניו נראה מרתק ועמוס בחומר מעניין, אם כי למען האמת לא ממש נגענו בו מעבר לפה ושם.

קצת מרגיזה העובדה שיתד במוסף הזה מטיף לחיים מתוך עוני ואברכות מסכנה שכזאת, בעוד עורך המוסף נראה מסתובב ברכב שנת 2016. אפעס, לא קנינו את זה.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם מוסף הסיפורים “סיפורי צללים” (100 עמו’), כאשר הטוויסט הפעם (תפסיקו! אפשר מוסף סיפורים בלי נושא ובלי טוויסטים) הוא שכלל 14 הסופרים מפרסמים את סיפוריהם בלי קרדיט, ועל הקוראים לנחש איזה סיפור של מי ויש גם פרסים. אמרנו פעם על משקל המשפט הסקרנות הרגה את החתול שהמקוריות לעיתים הורגת את העיתון, וזה קרה גם פה. אם אני קורא מושבע של קובי לוי, מה אתם עושים לי עכשיו חידון התנ”ך לנחש איזה סיפור הוא כתב. נו באמת. וכמה קשה לנחש שאת הסיפור “אשראי ורע לי” כתב חיים ולדר; מוסף הנשים “קטיפה לבית” (116 עמו’), ובו כמה פרויקטים חביבים, ובהם אחד הראוי לציון: הקוראות לא רק קראו את הכתבות אלא היו בחלקן חלק אקטיבי. באחת מהן הוצע להן לשלוח למערכת הצעות חוק כמה שבועות לפני החג, וההצעות האלה, שנבחרו ע”י המערכת, אכן הועברו לניסיונות חקיקה על ידי ח”כ מקלב. בעידן בו המגזינים והעיתונים השונים מפעילים את הקוראים, רעיון יפה; מוסף “יתד שלנו” עם סיפורי חג לילדים (32 עמו’), וחלק החדשות (40 עמו’). כן מצורף (אם כי לא נמנה את זה בכמות עמודי העיתון עצמו כמובן), מוסף יחצ”ני לכשרות שארית ישראל, “מסע, משא וחותם” (מוסף מגזיני-אלבומי, 116 עמו’), בו כותב, בין השאר, לא פחות מעורך בקהילה, אברהם דוב גרינבוים. נו, מה תאמרו על זה? הכשר לשבועונים בדלת האחורית ביתד עצמו?

לצערנו, בשנים האחרונות במוסף ש”ק של החגים כבר אין מאסות יפות עם דברי תורה על פסח או על סוכות, ובחג הזה זה מסתכם בכל זאת בארבעה עמודים בחדשות. חבל. קצת יותר יחס לחג וווארטים יפים כמיטב המסורת השבועית של מוסף ש”ק, חסר.

בסה”כ קוראי ‘יתד נאמן’ נהנו החג הזה מ-568 עמו’, מול 544 בחג שעבר.

הפלס

עיתון הפלס מציג החג הזה המון המון מוספים וחלקים. נעבור בקצרה על חלקם.

מוסף “מדינת ישראל נגד הדת” (64 עמו’)

נכון נכון. זהו שמו של המוסף. הפלס חייב לבדל את עצמו מהשאר ולהכניס במדינה ולהראות קיצוניות, וזה מה שעושה המוסף הזה שסוקר ב-10 כתבות מאבקים חרדיים שונים.

בכתבה שערכו על פרשיית איפה יוסל’ה, מרואיין לא אחר מאשר הרב דומב, מקיצוני נטורי קרתא, שסגן העורך ישעיהו ויין אף ביקר בביתו בלונדון ויש תמונה (ויין הוא הכתב לענייני משימות מיוחדות, הוא זה שממלא בד”כ את הכתבות המעניינות יותר, רובן בניחוח חו”ל. הבחור אוהב לטייל). אלא שלמראות הראיון, מדובר בכתבה שהיא בסה”כ סיקור ויקיפדי. אם היית אצלו ועשית ראיון, למה כמעט ואין סיפורים שקשורים לאביו של דומב? זה בסה”כ סיקור רגיל והיסטורי של הפרשיה.

מוסף “כאילו יצא ממצרים” (64 עמו’)

זהו מוסף ובו 9 כתבות, רובן ככולן סקירות היסטוריות משמימות למדי תחת הנושאים “ניצוצות מעולם התורה” ו”הרוח היהודית במבחני התקופות”.

מוסף תורני “לקראת שבת” (72 עמו’)

זהו מוסף שמאד נהנינו ממנו. הוא מבין הרבה מאד מאסות מיוחדות על פסח, נכון גם כמובן ממרן הגר”ש אויערבאך, שציטטנו ממנו בשמחה בשולחן החג. דבר נוסף ממנו נהנינו וגם כל המשפחה, זה עמוד של חידות תורניות הלכתיות שהעסיקו חלק גדול מיושבי שולחן החג שלנו. באמת יפה.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם “כולם בחכמה עשית” (56 עמו’) על יופי הבריאה; מוסף “תצפית” (40 עמו’) עם כמה כתבות; וכל השאר מוספי כרומו: מוסף סיפורים “כאן הבן שואל” (112 עמו’) עמוס וגדוש, אם כי בלי שם של סופרים מוכרים, כמובן; מוסף נשים “נפך” (64 עמו’); “הפלס לילדים” (32 עמו’); ומוסף סיפורים נוסף לילדים, “היין והכוס” (32 עמו’), וחלק החדשות (32 עמו’).

בסה”כ נהנו קוראי ‘הפלס’ החג הזה מ-568 (מול 520 בחג שעבר) מה תאמרו על זה שזה בדיוק כמו מספר העמודים של יתד? (וכמובן נטול פרסומות כמעט לחלוטין).

קו עיתונות

המקומון

מוסף חג (64 עמו’)

קו עיתונות מציג הפעם מוסף חג לא רע.

בשער מופיעות 9 כתבות, כמו בחג שעבר ושער קצת דומה אם כי יותר יפה הפעם.

בין השאר כתבה חצי-פוליטית על החינוך החרדי (שם כותב, משום מה, לא מצוין); כתבה בולטת נוספת היא ראיון מעניין למדי עם כתב החוץ של ישראל היום בועז ביסמוט; ראיון יח”צני עם הרב בן ציון מוצפי ועוד כמה.

מוסף ביזנס (24 עמו’)

מוסף ביזנס הפעם מושקע במיוחד, ובו שלוש כתבות מגזין. נהנינו מאד. בשער מופיעה כתבה יפה על הנדיב האמריקאי המסתורי שחילק בימי חייו מאה מיליון ₪ לצדקה למרות שלא היה אדם עשיר, וכן עוד שתי כתבות לא רעות.

שאר החלקים

החלק הנוסף הוא חלק החדשות (40 עמו’).

בסה”כ נהנו קוראי קו עיתונות מ-128 החג הזה (בדיוק כבחג שעבר).

כל ישראל

מוסף חג (64 עמו’)

במוסף, עשר כתבות.

עיתון כל ישראל החל בשבועות האחרונים, אולי כצפוי, לעלות חמישה שקלים, עיבה את המוסף והוסיף כמה כותבים. אלא שלמרות הכל המוסף הפעם פרווה למדי, בלי אף פרויקט מיוחד מידי. ממה שמשלמים כבר היינו מצפים למעט יותר. יותר מזה: אם הייתם מחליפים בין המוסף החינמי למוסף ששילמנו עליו, לכאורה היה עדיף.

בשער הפעם כתבה של ישראל גליס במפגש משותף עם ישראל אייכלר במאה שערים. גליס וראיון במאה שערים זה כמעט המתכון הקבוע של מוסף כל ישראל. עוד במוסף: ראיון ממוחזר עם רבי ראובן פינשטיין אחר שמשפחה ובקהילה עשו אתו לפני שבועות ספורים; כתבה יפה על השושלת של משפחתו של אברהם פריד עם כל אחייניו הזמרים; ראיון ממוחזר עם צור שיזף שהתראיין לאחרונה גם לבקהילה, ויעקב שוואקי אחד שמתראיין למדור חביב בשם “מה יש לך לספר”.

שאר החלקים

החלק הנוסף הוא חלק החדשות (24 עמו’).

בסה”כ קוראי כל ישראל נהנו החג הזה מ-88 עמו’, מול 64 בחג שעבר.

מרכז העניינים

מרכז העניינים הוציא עיתון בן 52 עמו’, בלי אף פרויקט או כתבה ששווה אזכור.

המצעד

כדרכנו בחול, נדרג את העיתונים השונים.

נשאלנו בכמה מיילים לפי מה אנחנו מדרגים. התשובה פשוטה: לפי מה שקראנו יותר בחג. זה המדד הטוב ביותר למה יותר יצר עניין ולא קשור בכלל למה יותר יוקרתי או הישגי.

ולכן זה הדירוג שלנו הפעם: 1. בקהילה, במקום הראשון בפעם השניה ברציפות. 2. משפחה. 3. יתד נאמן. 4. קו עיתונות וכל ישראל ביחד. 5. הפלס. 6. שעה טובה. 7. מרכז העניינים.

תשאלו, היי אבל משפחה יוקרתי ומושקע יותר? ענינו. אותו, מהסיבות האמורות, כמעט ולא קראנו. ו”יוקרתי” לא משחק תפקיד בדירוג.

עד כאן להפעם, ולהתראות באיסרו חג סוכות תשע”ז!

לתגובות ושאלות: [email protected]