פרגון, עבודה והחיים
מאת: יונת קפלן
היום העליתי פוסט כזה שתייג שני עסקים חמודים שנתנו לי שירות טוב הבוקר. במהלך היום קיבלתי שתי תגובות מאנשים שאני מחשיבה כאוהביי, לא כאלה נג’זים או דרעקס מבית שמחפשים אותי. התגובות היו “נהיית שיווקית מדיי, זה לא טוב לך” או משהו כזה. אח”כ הבנתי את זה: אני אכתוב את זה למרות שזה מדגדג את גבולות הפוליטיקלי קורקט, אבל ברוח הפוסט, למי אכפת.
אני עוסקת בעולם של יח”צ ונכון שביום הרביעי שלי פה במרשתת העליתי פוסט על שוקולד ואנשים שאלו בשיא הרצינות “מי שיקלד אותך?” יענו: העלית פוסט, החשיפה הזו עלתה למישהו משהו.
אני כבר הרבה זמן מתערבבת ולא מתערבבת עם חוקי הפייסבוק הזה. חלק רב מהזמן שאני משקיעה בו הוא ניהול דפים עסקיים, עבודה פרופר- הרשתות החברתיות בצד הארד קור והלא מפרגן שלהן. אולם הדף האישי שלי, אני רואה בו קצת את האני שלי. הבן אדם הזה שחוזר לעצמו אחרי, לפני ותוך כדי יום העבודה. בן אדם, שחווה חוויות, עם עצמו, עם הילדים וגם חוויות שירותיות אישיות. לעולם, לעולם, לא אהסס לכתוב על מישהו שעושה את עבודתו בנחת, בשמחה, באהבה. שחושב עליך, ששימח אותי או נתן מעבר. לא כל דבר מתומחר בחיים האישיים שלי ואני לא מוציאה על הכל חשבונית. יש המון ציניות. המון. (על מי אני עובדת, אני אחראית על חלק עצום ממנה). ועדיין, רוצה לראות את עצמי כבן אדם שעוצר לומר תודה קטנה, למישהו שעשה משהו טוב. שהפעילות שלו עוצרת לי את השגרה לרגע. לא משנה באיזה תחום. מה נשאר לנו מעבר? להצחיק? כן, זה עובד. לכתוב שנון, אסוציאטיבי, חד, מרושע? סבבה, עובד, מייצר חשיפה. מעדיפה לחשוב שביום שאקח הכל ואת כולם כמובן מאליו, כבר לא אהיה פה. שמחה על חלקת תום קטנה ואמתית לומר תודה ואולי חלילה לעשות שירות קטן לאנשים טובים בדרך שלי. בשביל הנשמה. פרו בונו. ואני אומרת לי, לכם, לנו: תנוחו. אל תחפשו את הקאצ’ כל הזמן. הגזמנו עם זה.
לעיתים אני מחלקת מוצרים ושירותים לאנשים שיחוו עליהם דעה, זה חלק מהמקצוע שלי. תמיד נראה לי הכי נכון שהם פשוט יכתבו חוויה אמתית ונכונה. בלי להגזים אותה, בלי לכתוב שקרים על צדדים שהם לא התחברו אליהם. שיביאו את עצמם על אמת, השאר כבר יקרה מאליו. ולגביי החשיפה, פנים רבות ומפתיעות לה. והיא יכולה לקפוץ לי, כמובן.
הכותבת היא יועצת תקשורת ב’קוביס תקשורת’
נ.ב. זה הפוסט הלא שיווקי שעורר את הדיון:
