זה לא מגיע להם, למנהלים!
מאת: חיים וינרייך
הנושא הזה כבר הפך לשיח חם ולוהט או לחילופין למושא ציניות, לעג ושלל בדיחות שכבר לא ממש מצחיקות אף אחד, בכל מפגש אקראי או מתוזמן של אנשים. בדרך כלל יעלה ויבוא העניין מפיו של ה’חכם’ בעיניו, ההוא ש’יודע’ לחשוב ‘מחוץ לקופסה’. זה שבתקופת בחירות ‘מרכיב ממשלות’ ומיד לאחריהן עסוק ב’לחשב’ את קיצן. הוא ניחן בלשון משתלחת ומושחזת, מעט ציניות ובעיקר הרבה בורות. כשיגדל, הוא בטוח, – ואין ספק שהוא יצדק – הוא יהיה עיתונאי. לא סתם עיתונאי. כתב פוליטי. בעל טור! פרשנות. הנושא את שמו או שם עטו.
ובכן, הגיע הזמן לומר בקול ברור, צלול ורם: מנהלי המוסדות, אינם גנבים! אינם עושקים את הציבור/את המלמדים/את הגננות/את העובדים! אינם חושבים כל היום רק על הכיס של עצמם! ואינם חיים על חשבון הציבור! הם לא!
וכן, לא מדובר רק על המנהלים מהאגדות או מ’זכרון להולכים’ שכלי התחבורה שלהם היה שתי רגליהם או קווי אוטובוס עירוניים ובינעירוניים. אני מדבר דווקא על אותם מנהלים שנוסעים ב’מיני וואן’ (“מהדגם החדיש” – ציטוט), חיים ב’כבוד’ (לפחות כפי שזה נראה כלפי חוץ), מחתנים ילדים כדרך בעלי בתים חשובים ו’חנוטים’ בחליפות יפות ומהודרות.
כן! גם אלו, זכותם רבה מאוד ולוואי וכולכם תזכו לשבת במחיצתם בגן עדן. ואם המדד הוא זיכוי הרבים, כבוד שמים והגדלת והאדרת תורה – הרי שייתכן שהאחרונים עולים כמה מונים על הראשונים.
לעיתונאים ולפרשנים הנכבדים (יובהר בזאת, כי טור זה מתייחס לקומץ קטן ומי שחש פגוע מתוכנו, על אחריותו בלבד) – מאוד נוח לשבת במלון פאר (עדיף מעבר לים) בעסקת חליפין, על כסא ושולחן משרדיים מעוד עסקת ברטר, להשחיז מקלדת מחשב (ברור, גם היא מברטר) – ולתקוף, ללעוג ולפגוע במנהלי המוסדות והעמותות. לספר בלשון מושחזת, מהוקצעת ו’אמינה’ על גזילת המשכורות, ותעלולי התקנים והשעות.
ואז מגיעה – כמו מדובר בהשלמת טקסט אוטומטית – פסקת המחץ הקבועה, המתארת את המנהל הדשן שקוע בכורסתו הנוחה בלשכתו המהודרת, חנוט בחליפת יוקרה, מרפרף במצלמות המרשתות את מוסדו ומביט לסירוגין ברכב השרד שבחניה הפרטית ובעובדי המוסד הנאנקים תחת עולו ושבטו.
ומה יעשה האברך בכולל, ההורה בעבודה, או אפילו המלמדים, המורות והגננות עצמם ולא יחטאו בקבלת לשון הרע ורכילות?
הגיע הזמן שיתארגנו מנהלים ואישי ציבור, ישיבו מנה אחת אפיים ויביעו את דעתם כנגד כל אותם דעתנים יפי הנפש ויטלו קורה מבין עיניהם של ‘מובילי דעת הקהל’. וכי מה עשו כל אותם צעקנים ומצקצקים בימי חייהם? יזמו פעם משהו? ניהלו פעם איזה עסק (חוץ מ’עוסק פטור’ לקבלות בגין ‘ייעוץ’…), ארגנו פעם משהו מועיל לטובת הציבור? ורגע, על חשבון מי הם מתפרנסים? לא על חשבון הציבור? המשכורת הבסיסית בתקשורת החרדית, לא ממש מספיקה לחתן ילדים. בשביל זה יש פנקס קבלות של עוסק פטור. תשאלו כל פוליטיקאי מתחיל כמה עולה לו סעיף ‘יח”ץ’ או ‘ייעוץ אסטרטגי’… והכסף הזה? הוא כשר? (בעיני, הוא כמובן כשר, כשהוא משמש למטרת אסטרטגיה ויח”צ כפשוטם) זה לא מכספי תרומות? זה לא מגיע מכספי ציבור? מתקציבים? מעמותות?
ומי שלא משלם? אוהו! עליו אתם שומעים וקוראים.
התגמול – דמי לא יחרץ – שהולך בכל מערכת בחירות לכל ה’יועצים’ שכל תפקידם להגיע לישיבה אחת בפתיחת מערכת בחירות, לאכול ‘ג’אנק’ ולשתות קולה זירו. הוא לא הכסף של הבזבוז והשחיתות?
ושוב אני מבקש להבהיר שוב ושוב – אין להכליל. רבים מאנשי התקשורת כשרים וראויים. יש בהם גם תלמידי חכמים מדופלמים. אבל, והאבל הזה עצוב מאוד, יש מיעוט שסוחר בלשון הרע ורכילות ומוציא דיבתם של מנהלי המוסדות רעה.
אולי פעם כדאי לבדוק, לברר ולחקור את סדר יומם ובעיקר לילם של מאות מנהלי המוסדות ושוב, רובם ככולם. איך לא רועדת היד ורוטטת הלשון כשמדברים או כותבים בלעג ובזלזול על ‘נהנתנותם’ של מנהלי המוסדות? חשבתם פעם על הלילות שהם לא ישנים, על חובות העתק שהם מגלגלים, על כך שמחכים להם בבית אשה וילדים שאותם הם לא רואים משבועיים לשבועיים, על שעות של היטלטלות בכבישים או במטוסים, על ההמתנה המשפילה וההתבזות בפתחי נדיבים, (מי שלא התנסה, לא יכול אפילו לתאר במה מדובר). ועל החשש והפחד היומיומיים מהבנק, ממשרד החינוך, ממס הכנסה, ממשרד הכלכלה, מביטוח לאומי. וממה לא.
אז נכון, לחלקם יש רכב נוח יותר מזה של אברך כולל או נושא משרה ממוצעת (הרבה פחות מרכבם של חלק מהעיתונאים). אבל למה משמש הרכב? כמה שעות הם חורשים בו? ולאן הם צריכים להגיע רעננים בסוף הנסיעה ולהעמיד פנים יפות ו…חנפניות. הרכב, בד”כ הוא ביתם ומשרדם של המנהלים ברוב שעות היום. שעות של נסיעות. בהרבה מקרים הכסא המרופד הוא גם המיטה שלהם, לתנומה בין פגישה לפגישה.
וכן, הם גם זכאים למשכורת יפה ומכובדת מאוד. שתתן להם פיצוי על המאמץ והסבל. כן, גם אני הייתי מנהל מוסד. השתדלתי להרגיש מכובד. להעמיד פנים שהכל טוב ונפלא. את נדודי השינה, את הביזיון וההשפלות, איש לא יידע. נכון נסעתי גם לחו”ל, לעולם הגדול. רק תמים יכול לקנאות. ככה נראה שנורר, כפשוטו! יותר גרוע מאלו שאתם פוגשים על פתחי בתי ה’שטיבלך’. מסתובבים בארה”ב בלי תנאים מינימליים, מתאכסנים ב’בייסמנט’ ומתארחים לסעודות שבת אצל משפחות. מנהלים מרדפים אחרי כל נדיב. סופגים סירובים, טריקות דלת, והרבה עגמת נפש. והכי קשה, המשפחה. הילדים שהפרשי השעות לא מאפשרים לשוחח עמם.
אז נכון לא פעם נאלצים המנהלים גם ‘לקמבן’, כדי לשרוד מול אותם גורמים – בממשל וברשויות המס – שעושים הכול כדי לסגור להם את המוסדות. אין ברירה אחרת. זו הדרך היחידה שלהם לשרוד. אין אפשרות לנהל מוסד על סמך כספי תקציבים ותשלומי הורים בלי תעלולי שכר. שאגב, כולם מגובים בהסכמים מפורשים עם העובדים ועל דעתם. אין כאן גניבה, עושק, גזל וחמס. אבל יש כאן סיכומים ברורים, קבלת תנאים מרצון ורצון לעבוד במקום מסודר ומכובד. רק לאחר זמן, ומשיש תקן ופרנסה ומקום עבודה מסודר, נגררים אחרי אנשים שמניעיהם קנאה ושנאה ובהשפעת אותה תעמולה יוצאים לזעוק חמס על ‘העושק’ הנורא.
ושלא תהיה טעות, המנהלים ‘לא עושים טובה לאף אחד’. ברובם, הם לא מחפשים לעצמם מחליף. למרות קושי השיעבוד, הלחצים, עגמת הנפש, יש בהם את ה’חיידק’ הזה. הדחף הפנימי שלא מרפה ומוביל אותם ליזום, לפעול, להקים, לעשות ולהשפיע.
הם לא מצפים מאף אחד לרחמים. הם לא מסכנים. אבל הם כן ראויים לכל תגמול. לכל הערכה ולהכרת הטוב של כל אחד מאיתנו שנהנים מהם ועל חשבונם וחשבון בני משפחותיהם. למרות ‘התנאים’ שחלק מהמנהלים זוכים להם, הם מוסרים את נפשם עבורנו.
וכל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, הקב”ה ישלם שכרם וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם. ואולי נזכה שגם אנחנו, כאן בעולם הזה, נשלם להם במילה טובה, בהערכה ובהכרת תודה.
הכותב שימש הן כפרסומאי ואסטרטג והן כמנהל מוסד (פורסם בעיתון ‘בקהילה’)
