ראיתם את שתי הפרסומות של בגיר? תנחום קריצר מלמד פרק בהלכות פרסום

ההרגשה שלי כאשר אני רואה למרחוק את תנחום קריצר במכולת, זהה להרגשה של י”ז בתמוז בצהריים. חם לך, אתה מת לחתוך אבל מבין שאין מצב.

“צוקר, היי צוקר, בוא, בוא לפה חכמולוג”, הוא קורא לי בעוז. “אתה הרי איש פרסום ורוח, נכון?”, הוא אומר בנשיפה, ובוז אינסופי נשקף מנגד עיניו. “קבל, קבל את השיחוק, ככה עושים פרסום, זה מה שאני תמיד מסביר לך. אין, אין. יש מי שמבין שאנחנו כבר ב-2018 אוטוטו”.

כשאני מנסה לתהות במבט שואל על מה הוא מדבר, הוא מדפדף בקדחתנות בעיתון “משפחה” שהוא מחזיק בין ידיו השומניות ומראה לי: “אתה רואה? זה פרסום חכם. אני מת לדעת מי עושה להם את האקרדיטציה”.

את מה?

“נו, זה, המוח, זה שחושב”.

קופירייטינג? קריאייטיב?

“לא משנה. מה שתגיד”.

אבל למה?

“מה למה? מה למה? תראה איזה גאון. תראה איך כולם יחקו אותו. תזכור מה תנחום אומר לך. מהיום הזה והלאה כל אחד בעולם הפרסום הפלצני שלך יבין ששמים תמונה הכי רחוקה ממה שאתה משווק. זה שכל. ככה טראמפ עובד ומצליח. תקשיב לתנחום, זו מגמה עולמית שהמשרד הזה, מי זה בעצם?”

אפיקים כתוב פה בצד

“כן, אפיקים, הוא התחיל וכולם יחקו אותו. תבין, אתה רואה שעון יוקרתי ואתה חושב שזו פרסומת לשעוני קרישבסקי ואז אתה רואה את הלוגו למטה, מה כתוב פה בלע”ז?”

בגיר

“לא חשוב, וזה גורם לך לחשוב: מה הקשר בין הלבשה לשעון? אז אתה קורא למעלה ששעון מקבלים מכלה – לא ידעתי כמה השווער שלי חמור שהוא התקמצן עלי וסגר לי נדוניה עם ש”ס וקופסת אתרוג – איפה היינו? אה בכלה. ואז אתה רואה שמדובר בשעון שעון, לא כמו שלי – קסיו, אתה מבין כבר שהחליפה היא משהו מיוחד. נחת”.

ואתה אומר שכעת, לדעתך, זו המגמה?

“בוודאי. בארור במאאתיים אחוז. אין לי ספק ואתה יודע שתנחום לא מדבר באוויר. בדוק”.

אוקיי, אז מה אתה חושב על המודעה הזו?

זו? הנה מודעה מהמילניום הקודם. מפרסמים חליפה ומצלמים חליפה. הנה משרד שלא למד. רגע, של מי הפרסומת הזו?

בגיר

שקט סמיך באוויר. “מה?…. יש להם עוד משרד פרסום? שיפטרו ממנו. למה הם צריכים שניים? מי זה המשרד?”

אפיקים כתוב כאן בצד…

תנחום מאבד עשתונות. הרוק כבר בצידי הפה והקול שיוצא לו מזכיר נמיה רעבה. “אני לא מבין, בשביל מה אותו משרד מפרסם באותו עיתון, באותו שבוע, 2 מודעות שונות לאותו לקוח?”.

לא יודע, תנחום, לא יודע. אתה יודע הכל.