מתחיל להחשיך באוהל כשאני יושבת לידה ברגעיה האחרונים, אוחזת בידה ומקשיבה.
היא מספרת לי על ההתעללות במצרים ועל השעבוד שנראה היה כי לא יהיה לו קץ. בשקט ובמסתור היא ילדה אותי והתפללה שאזכה לחיים טובים משלה. שאוכל להביא לה נכדים בשלווה ולנהל חיי משפחה ברוגע. כאשר הגיע משה הוא סיפר חלום. תיאר את חלקת הארץ המובטחת ואת הגאולה. היא הייתה משוכנעת שתזכה לחיות את ההבטחה. אבל חטאנו, והיא הבינה שכבר לא תחזה בדבש הניגר מן התאנים והתנחמה בכך שצאצאיה יחיו את הקסם.
מכורבלת בניחומיה היא עוצמת עיניים ונפרדת ממני.
היא הייתה מאחרוני הדור שיצא מהשעבוד. עוד רבים כמותי נפרדו מיקיריהם בטרם עת, מבינים שסוף המסע מתקרב עם כל קבר חדש שנכרה.
• • •
משהו חדש מפרפר בעם לאחרונה. תחושה של סיום וחתימת תקופת הנדודים מחד וציפייה לחיי שגרה מאידך. אני מדמיינת את הבית שיהיה לי בארץ. את השדות שנעבד ואת הבהמות שנחלוב. בלי יריעות בד בכל מקום ורוח מדברית חמה ויבשה. חיים חדשים. נורמליים.
הניצחון על הכנענים מלהיב את העם, מצטייר כשלב סופי בטרם הכניסה לנחלה המובטחת.
אבל אז מגיע מפח הנפש. האדומים לא מאפשרים מעבר בארצם והמלחמה בהם נאסרת. אנחנו יוצאים למעקף, עוד עיכוב ונדודים. מי יודע אם לא נשהה ארבעים שנה נוספות בשממה?
הסבלנות פוקעת והטענות מתחילות להיערם. האם גם אנחנו נמות במדבר, כמו הדור הקודם? בעבור זה נדדנו כל השנים? נמאס לנו מן החיים הללו, מן הלחם המשונה הזה שמתקלקל תוך יום ומהצימאון. רוצים לממש את שהובטח לנו. קצנו בחיי המדבר הניסיים.
חפצים בשגרה.
• • •
אני תופסת אותה בבהלה, מרימה אותה גבוה מן הקרקע, רחוק מן הזוחל הקטלני ובורחת מן האוהל. בכל שנותיי במדבר לא נתקלתי במזיק שכזה.
זעקות שבר נשמעות בכל רחבי המחנה, הזוחלים הארסיים משוטטים בנחת בין האוהלים ומפילים חללים. ההבנה מכה בכולנו.
ביקשנו חיי שגרה? קיבלנו, עוד בטרם נכנסנו לארץ.
כי הנחשים והעקרבים הינם שגרת המדבר. לא המזון הטרי שירד לפתחינו מדי בוקר, גם לא הבאר שהתגלגלה עימנו לאורך המסע ואפילו לא שמלתי הפשוטה, היחידה, שעוטפת אותי כבר ארבעים שנה מבלי שייפרם בה ולו חוט אחד.
כאובים ודאובים אנו מביטים במשה, אשר מציב במרכז המחנה את עמוד הנחושת הבוהק בדמות הנחש. מתנוסס בדממה ומזכיר לנו ללא הרף כי נדדנו שנים, אבל על ברכיו של אלוקים.
3 תגובות
כתיבה יפה מאוד.
רק חוששת שאולי לא הבנתי משהו. איך כל זה קשור לפרסום?:)
יפה מאוד, ניכר על הכותבת שעתיד גדול לפניה
חני, עם ישראל היה חי בניסי ניסים. כעת הגיע הזמן לחיות עם קצת פחות ניסים, אבל רק קצת ולא לראות תמידים כסדרם ניסים.
לכן, רבינו משה האהוב מסתלק מן העולם, כדי שיהושע יעמוד תחתיו. ליהושע בן נון יש פחות ניסים, פחות ממשה רבינו – אבל רק קצת פחות. למשל – בקיעת הירדן [שזה נס פחות מקי”ס] אבל לא בהרבה.
דורנו הוא דור של ניסים, של חזון העצמות היבשות [עי׳ ביחזקאל פ׳ ל”ז – כל הפרק].
זכינו לנס של חזון העצמות היבשות, של אחרי כריתת שליש מעם ישראל, הי”ת כונס מארבע כנפות הארץ את היהודים לארץ אשר גרו בה אבותיהם. והפעם – לעד ולעולמי עולמים, אמן ואמן!!!