פרשת השבוע לפרסומאים: פרשת בלק

הלילה אינו שקט כרגיל. קולות צחוק והמולה נשמעים מבחוץ, לא מתוך מחנה העם אלא ממחנה סמוך אלינו, אשר הוקם במהלך היום וכעת הוא רוחש פעילות.

הקמתו הייתה מפתיעה למדי. האורחות החדשות היו בנות מואב, אשר ארצן נושקת למקום חנייתנו ומה להן ולתקיעת יתד במדבר?

מכל מקום, אני מבינה שכבר לא אירדם בקרוב ואני יוצאת החוצה, נשענת אל גב האוהל ומביטה לעברן. צעירות ונמרצות המה ובינות להן אני מבחינה בצללי דמויות גבריות, אשר בניגוד חריף אליהן – הם נעים באטיות מה, כאילו לא מורגלים באווירה.

אחד מהשבט חולף לידי בלי להבחין בי, הוא מתקרב אל הבנות הצעירות ואני מבינה שהוא לא היחיד מהעם שמשוטט במחנה הסמוך.

• • •

לאחר מספר ימים זה כבר לא סוד. הבנות הזרות משוטטות בלילות בינות לאוהלים ובחיקן אצורה יראתן.

גברי העם מתמסרים בקלות, תחילה להן ובסוף גם לאלוהיהן. האוויר המדברי מסמיך מתועבה וניאוף, הלילות מתכהים והירח מתכווץ, כמתבייש להביט על הנעשה.

בבקרים קופחת השמש וקולות אחרים נשמעים. אנחות כאב וייסורים. אלפי קברים מקדמים את פני מתי המגיפה שפרצה בפתאומיות, קוטלת ללא אבחנה נואפים וצדיקים כאחד.

בעוד מלאך המשחית מתרוצץ במחנה, אוסף משה את ראשי השבטים ומורה להם לשפוט איש איש בשבטו ולתלות את החוטאים. הוא מבהיר שהשטן ימשיך להכות בעם כל עוד הסוררים ממשיכים במעשיהם.

• • •

אל אוהלו של זמרי מתקבצים אלפים משבטו. משה מורה להרוג ואתה עסוק במדיינית? קום ועשה מעשה! הגן על שבטך!

מלווה בנאמניו הוא אוחז בניאופו לעיני משה והשופטים. בטוח בחטאו ומתריס. אם ציפורה, אשתך המדיינית בת הכומר מותרת לך, באיזו זכות תאסור עלי?

עניו הוא משה, מבין שההתרסה הגיעה לפסים אישיים והוא נמנע ממחולקת שמטרתה להאדיר את כבודו ולהוכיח שצודק הוא. הוא גועה בבכי ועימו השופטים.

המגיפה מחככת את ידיה בסיפוק לנוכח ההתפתחות וממשיכה להפיל חללים בעם, התועבה זועקת וכבוד שמיים נרמס תחת רגלי זמרי.

איש אחד אינו יכול לשאת זאת. בעיניים אדומות מאש הקנאות, בידיעה והכרה ברורה שזהו המעשה הנכון, הוא אוחז ברומח ודוקר דקירת מוות את נשיא שבט השמעוני ואת חטאו.

הסתייגות בניתוח מעשה פנחס

מעשה פנחס קשה לעיכול. הפרשנים לאורך הדורות מסויגים וזהירים כאשר הם דנים בנושא.

מצד אחד, הקב”ה בכבודו בעצמו מודיע כי פנחס פעל נכון וקידש את שם ה’ בעם. מאידך, התורה לא דוגלת במעשים קיצוניים המונעים מתוך אמוציות. רצח הוא מעשה שנשקל בכובד ראש בבית דין ולא מתוך דחף רגעי. אם מעשה פנחס יצטייר כנכון הרי שהוא יכול לתת גושפנקא לכל אחד לרצוח כאוות נפשו ולהצטדק בתואנת הקנאות.

פנחס פעל בלי לדעת בוודאות איך הרצח יתקבל בעיני משה והעם. ואכן, משה לא שופט את מעשהו, היחיד שיכול לבוא ולהכריז כי פנחס פעל כשורה הינו הקב”ה.

אחריות וחובת המקצוע

אני מנסה לתאר לעצמי מה היה קורה אם מעשה שכזה היה מתרחש בימינו. אין נביא בעם ואין הכרזה משמיים אם פעל האדם כשורה. הרוצח היה נתון לחסדיהם של בעלי הכוח והאינטרסים המכתיבים לתקשורת את הפרשנות, אשר אותה בולע הציבור בשקיקה. בכלל לא בטוח שהקנאי היה זוכה לכבוד ותהילה, יכול להיות שכל האש הייתה מופנית כנגדו, ואין איש היכול לדעת מהי האמת.

ואולי אנשים שכאלה כבר עמדו למשפט התקשורת? ואולי הכפשנו את שמו של אדם שפעל כשורה ואין לנו דרך לדעת זאת?

חלילה, אני לא באה לשים אותנו במקומו של אלוקים הבוחן כליות ולב, שרק הוא יכול להעניק אישור למעשה אדם.

אבל כאנשי מקצוע, המשפיעים על סדר היום ונוטלים חלק נכבד במערך פרשנות התקשורת חלה עלינו חובת זהירות. לא דיינים אנחנו וגם לא פוסקים. בבואנו להשביע את הציבור אנחנו צריכים לזכור את האחריות הכבדה החלה עלינו.

אל תפעלו מתוך אינטרסים, תנו כבוד להשפעה שלכם ותצדיקו את המקום שאלוקים הכין עבורכם בעולמו.