הפרינט מת? לא במגזר החרדי. העיתונים צומחים ומתרחבים ואליהם מצטרפים חדשים, ומדי סוף שבוע נכרתים כמה וכמה יערות בכדי להדפיס את חבילות השבועונים הנרחבות. אי לכך, הוחלט בדירקטוריון ‘פאשקעוויל’, לחדש כנשר את נעוריו של מדור ביקורת העיתונים, והחל מהשבוע בעזרת ה’ ובלי נדר, יתפרסם המדור עם סקירה וביקורת על עיתוני סוף השבוע.
העיתונים הנסקרים: משפחה, בקהילה, הדרך, יום ליום וכל ישראל.
בפתח טור הביקורת הראשון, חשוב להבהיר נקודה חשובה: מטבע הדברים, הטור יכלול בעיקר ביקורת על כתבות וכותבים ויצביע על אירועים חריגים וטעויות. חרף זאת, בניגוד לדעה הפופולארית, התקשורת החרדית עושה עבודה טובה. רק מי שחווה את מערכות התקשורת החרדית, דלות האמצעים ורזות האנשים, יודע כמה מאמץ נדרש בכדי להביא בסוף כל שבוע חבילה מגוונת ומעניינת.
התקשורת החרדית אף הולכת ומשתבחת. הדם הצעיר שנכנס כל הזמן למערכת, מזרים לעורקים משב רוח מרענן. נכון, ישנם כאלה שלא מוסיפים הרבה כבוד למקצוע, שרמתם ירודה והשכלתם רדודה, אבל הרוב הוא טוב והרוב קובע. רוב העיתונאים החרדים, עובדים קשה בכדי להגיש לקוראים עוד עיתון מגוון, מעניין ומעשיר.
עיתונאים חביבים: למרות הביקורת, והיא תהיה כאן בשפע, ולמרות העקיצות, ונשתדל שהן תהינה מושחזות, יש לכותב השורות הערכה עמוקה אליכם, והדברים נכתבים ברוח טובה ובנפש חפצה. כאן המקום לבקש מראש את סליחתו של מי שמצא או ימצא עצמו נפגע מהדברים. עיתונאים אוהבים להצליף בכל מה שזז אבל פחות אוהבים את זה כשזה מכוון כלפיהם. אם שגינו וטעינו, אנא פנו למערכת האתר, נתקן ונתנצל.
וכעת אפשר לצאת לדרך.
רמת המאקרו
השחרור הגדול
הנושא המרכזי בכותרות עיתוני השבוע, היה שחרורו של שלום מרדכי רובשקין. דומה כי ההגזמה שראינו בחגיגות השחרור חדרה גם אל עיתוני סוף השבוע. העיתונים, ששמחו על שחרור רובשקין אך הצרו על התזמון – שעות לאחר הירידה לדפוס בשבוע שעבר – נתנו דרור לקולמוסם.
כך קרה שאותה התמונה של רובשקין, מנופף בידיו אל מול הקהל הנלהב בסקווירא, מצאה את דרכה גם לשער של ‘משפחה’ וגם לשער של ‘בקהילה’, אותה התמונה גם הייתה התמונה הפותחת בכתבה על השחרור ב’הדרך’.
למרות שבבקהילה לקחו את העסק קצת קשה מדי, וברגע הראשון תהינו אם בטעות רכשנו ‘כפר חב”ד’, עם לא פחות משלוש כתבות מגזין, פלוס לוגו מיוחד שהוצמד לכל עמודי הסיקור, את פרס ‘הסיקור הטוב’, מקבל משפחה עם כתבתו של שרולי בסר, האיש שלהם במהדורה האנגלית, ששילב בין הנימה וההיכרות האישית, לדיווח עיתונאי מלא צבע.
ב’הדרך’ כתבת המגזין עסקה בעיקר בתמצית השתלשלות האירועים בשנות המשפט והמאסר, ופחות במה שהוביל לשחרור ובחגיגות. לכתבה צורף קטע מראיון שערך בכהונתו ב’בקהילה’, עורך העיתון אברהם דב גרינבוים, עם רובשקין בעודו מאחורי סורג ובריח.
ב’יום ליום’ דיווחו על כך בעמודי החדשות, ואת כתבת המגזין הקדישו לסקירה היסטורית על אסירים יהודים ששוחררו. הדבר סימל את ההגזמה הפראית סביב רובשקין. עם כל הכבוד, השמחה והאהבה, להשוות בינו לבין דרייפוס ובייליס – השוואה שחזרה גם בעיתונים אחרים – זה כבר יותר מדי.
‘כל ישראל’ נהנה מהעובדה שהוא השבועון היחיד שנסגר ביום חמישי בצהרים, כך שהוא דיווח על השחרור כבר בשבוע שעבר, אך השבוע לא נכתב דבר בנושא, פרט להתייחסות של חלק מכותבי הטורים הקבועים.
השריפה הטראגית
הנושא השני שהעסיק את העיתונים, היה השריפה הטראגית בה נספו 4 מבני משפחת אזן. על השריפה וההלוויות כבר דווח בשבוע שעבר, וכעת התמקד הסיקור בניחום האבלים. משפחה, הדרך ויום ליום, הציגו “מונולוגים” וראיונות עם בני המשפחה השונים. בפועל מדובר בקושי בכמה שורות שנאמרו במהלך ימי השבעה ונעטפו בהרבה מלל. בהדרך למשל, סביב פעילותו של הסב הרב אברהם חמרה, שכיהן כרבה של סוריה.
הפיליבסטר הארוך בכנסת
בזירה הפוליטית עסקו העיתונים בפיליבסטר הארוך במליאת הכנסת ובחוקי השבת. השבועונים שנסגרים ביום רביעי אחר הצהרים, נותרו בבעיה עם הפיליבסטר שנמשך עד כמעט לשעה 2:00 ברביעי בלילה, ולכן הסתפקו בדיווחים עם ההסתייגות “נכון לשעת סגירת הגיליון”. את התיאור הטוב ביותר מקבל יצחק פלדמן מבקהילה, שהעניק שלושה עמודי סיקור שזורים בציניות משעשעת וגם יומן אירועים מפורט. מוזר שדווקא ‘כל ישראל’, שכאמור נהנה מהיתרון לדווח גם על דברים שקרו לאחר שמתחריו ירדו לדפוס, לא מצא לדווח כלל על הנושא.
יום הקדיש הכללי
בנוסף, ניתן היה למצוא בעיתונים כתבות סביב השואה, לציון יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. במשפחה הייתה כתבה שהוגדרה “קשה לקריאה”, על “חיית המחמד” של מנגלה ימ”ש. לא קראנו, אבל גם הכותרות היו נראות קצת יותר מדי בשביל עיתון שמגיע גם לידי ילדים. בהדרך הייתה כתבה על תקנת הקדיש הכללי במוסף התורני. ביום ליום גם כן עסקו בקדיש וחשיבותו. בבקהילה הביאו את סיפורו של ניצול שואה שמשחזר את עיירת הולדתו באמצעות גפרורים. מדליק.
רמת המיקרו
משפחה
כוכב השבוע במשפחה היה ללא ספק חיים דיקמן מפרוג, שתמונתו התנוססה בעיתון בשתי כתבות שונות: בכתבה הראשונה שהנושא שלה חשוב מאוד, התשלום לפרילנסרים (לתשומת לב מנכ”ל האתר…) ובכתבה שנייה, כבר שיווקית לגמרי, שכללה ראיון עם דיקמן לקראת הכנס הגדול של פרוג, וגם במדור הקומוניקטים גילינו עוד כמה אינטשים על אותו הכנס. ‘פאשקעוויל’ כידוע מחבב מאוד את דיקמן, ומבחינתנו אפשר להוסיף את דמות דיוקנו לכל עמוד בעיתון.
מה קורה כשהכתב מביא סיפור עיתונאי, אבל יש גם קומוניקט לפרסם? במשפחה מדפיסים את שניהם. במדור ‘עירוני מקיף’, הביא שלומי גיל את הסיפור על מניעת חילולי שבת בחיפה במכרז להפעלת מזנונים ונתן את הקרדיט למיכי אלפר מדגל התורה, ששיגר את המכתב לראש העיר יונה יהב. אלא שמי שדפדף עוד 2 דפים בעיתון, הגיע למדור הקומוניקטים, שם פורסמה תחת השם שלום גרוס ההודעה לתקשורת שהבליטה את אריה בליטנטל ויצחק גולדקנופף. אנחנו מציעים לפתוח קבוצת וואטסאפ לתיאום.
כהרגלו בקודש, משפחה משמש כבמה התקשורתית לקידום המסיבי של המכון החרדי למחקרי מדיניות, של המו”ל אלי פלאי. הפעם זה היה בכתבה על החלטת הממשלה לפיה 7% מהמשרות הממשלתיות יוקצו לחרדים וגם במדורו החדש של ישראל יוסקוביץ’ ‘ועדה מסדרת’. אפרופו ועדה מסדרת, שמישהו יסדר את האייטם השלישי במדור, שלא ברור מאיפה התחיל.
בקהילה
קומוניקט שנחתם על ידי שמחה שיין, בישר על “קדנציה נוספת לאבוטבול”. מיהרנו לבדוק אם במקרה כבר היו הבחירות המקומיות ואיכשהו לא שמנו לב. אז הבחירות טרם היו, ומדובר בביקור של אבוטבול אצל האדמו”ר מבעלזא שבירכו בקדנציה נוספת. היינו מציעים כותרת קצת יותר נאמנת לעובדות, כמו “האדמו”ר בירך בקדנציה נוספת”, או “תמיכה נוספת באבוטבול” וכיו”ב.
קומוניקט אחר שגם כותרתו זקוקה לשיפוץ, דיווח על החלטת ועדת השמות של עיריית ירושלים לקרא לצומת בר אילן ‘צומת מרן’ ע”ש הגר”ע יוסף זצ”ל. הכותרת שנבחרה לכתבה היא “פקק בצומת מרן”, ואנחנו חושבים שהיה אפשר למצוא כותרת קצת יותר ראויה ומכבדת.
הכתב המוניציפאלי, חיים פרידלנדר, דיווח שיועצי תקשורת חרדים מסרבים לעבוד עם יוסי חביליו, החפץ לרוץ לראשות העיר ירושלים, מכיוון שבהיותו היועמ”ש לעירייה הוא התנכל לחרדים. העיקר שהיועצים דאגו שידעו שהציעו להם והם סירבו.
הדרך
שתי טעויות בכיתובי התמונה צדו את עינינו. טעות אחת כיכבה כבר ברשתות החברתיות, כאשר במדור דיווחי הכנסת הופיעה תמונה של דודי אמסלם מותש מהפיליבסטר הארוך, כאשר לצידו יושב עוזרו ודוברו נמרוד סבח, אלא שבעיתון החליטו שמדובר בח”כ יוסף ג’בארין. העיתונאית טל שניידר העירה על כך בטוויטר, ומי שאחראי לטעות, העיתונאי שמעון ליברטי, הסביר שהדבר נכתב בשעה לא שעה כשהיה עייף בעצמו מהפיליבסטר. אנחנו ממליצים על ניקוי המשקפיים. בעמוד הבא, בטורו של אשר מדינה, נכתב “שלטים נגד נתניהו בהפגנה בשדרות רוטשילד”, אלא שהתמונה עצמה הייתה של נתניהו ואמסלם בישיבת הסיעה. האם בביטאון ש”ס לא מכירים את אמסלם ולשכתו?
בעיתון התחדשו השבוע במדור בשם ‘חומה של זהב’, שנועד להתריע מפגעי הטכנולוגיה. אנחנו תוהים אם זה מגיע לאחר שמאז שינויי הבעלות ביום ליום ירד מדורו של קובי לוי שעסק בזעקות גוואעלד וסיפורי אימה נגד האינטרנט, אבל בטוחים שאת הטור הזה אתם קוראים רק לצורכי עבודה ובסינון גבוה.
יום ליום
ברמה הכללית ניתן לראות שיפור במראה העיתון, שבחודשים האחרונים לא ממש עמד בסטנדרטים מקובלים. השיפור ככל הנראה נובע מהבאת גרפיקאיות חדשות ומנוסות. יחד עם זאת, עדיין ניכר המחסור בעורך מקצועי שיהדק את החומרים. הדבר בולט יותר במגזין.
כתבה החתומה על ידי אברהם ישראל פרידמן, עסקה בנושא חשוב שכבר דובר עליו רבות, אך עדיין יש מקום לעסוק בו – קניית דירות לזוגות צעירים, כשההורים קורסים כלכלית.
בשער המוספים התורניים, הן של ‘הדרך’ והן של ‘יום ליום’, התנוססה דמותו של הגרב”צ מוצפי, לרגל היארצייט לאביו המקובל רבי סלמן מוצפי. לצד זאת, המוסף התורני של ‘יום ליום’, ממשיך במסורת לפיה חלקים נרחבים מורכבים מפרסום טקסטים שחלקם צפויים להתפרסם בקרוב וחלקם כבר התפרסמו.
כל ישראל
האם אזל הצבע במערכת קו עיתונות? זאת השאלה העיקרית שצצה בראשו של מי שעובר על המגזין. חלק העיצוב בעיתון מוסיף להיות במצב קשה, ונדמה שהוא אף הדרדר. כל הכתבות היו על רקע לבן לחלוטין ונטולות צבע, משל אנו במגזין יום כיפור. חברים, תשפכו קצת צבע, שיהיה מעניין, ועל הדרך גם תהדקו את העריכה.
כך למשל כתבת פרופיל על המשגיח הרב משקובסקי, נפתחה בסיפור חייו, עברה לשורת סיפורים שהוא מספר בשיחות מוסר, ושוב חזרה לעסוק בסדר יומו. כתבה נוספת עסקה במנהג הניטל, שצוין השבוע, אבל מן הראוי היה לפרסם אותה בשבוע שעבר, קודם הניטל (לפחות לרוב הדעות).
עמודי החדשות של כל ישראל דלים, ובזמן שביתר השבועונים הבינו שאת החדשות עצמן הקוראים כבר יודעים, וכעת צריך לתת להם הרחבה, בכל ישראל מרבית הידיעות קצרות.
טעות עובדתית צדה את עינינו בשער, שם דווח כי ח”כ בן צור נבחר “פה אחד” לחבר הוועדה למינוי דיינים. ובכן, בן צור נבחר ברוב של 92 תומכים, נגד 13 מתנגדים, זה יפה, אבל לא פה אחד.
בשוליים
בשבוע שעבר דווח בחינמון ‘מרכז העניינים’ על קומיקס חדש לילדים מבית מנוחה פוקס, והנה עוד לא התפרסם הפרק הראשון והוא כבר דלף לווטסאפ, עוד לפני עיצוב סופי. ככה מתחילים?
ולסיום, סיון רהב מאיר מביאה בטור השבועי שלה סיפור מעניין שעשוי להפוך לכתבת מגזין בשבוע הבא בכמה עיתונים, תיהנו:
שמעתם על הפרס שקיבל יוסף מנדלביץ’? אני מניחה שלא. חברים שלו פנו אליי השבוע ושאלו איך התקשורת הישראלית כמעט לא דיווחה על האירוע ההיסטורי. מתברר שלפני כמה ימים הוענק בתוך בניין הקרמלין “פרס הגבורה” למנדלביץ’, אסיר ציון לשעבר, בנוכחות כ-6,000 צופים. ועל מה הוקירו אותו רשמית בתוך המעון של נשיא רוסיה, סמוך לכיכר האדומה? על ההתנגדות שלו למשטר הסובייטי ועל מאבקו לשמור על היהדות בתוך מחנות העבודה ובתי הסוהר. במהלך הערב חילק “איגוד הקהילות היהודיות” ברוסיה פרסים בתחום הקולנוע, הספרות, המוזיקה ועוד, אבל בתחום הגבורה – הגיבור הגיע מישראל. מנדלביץ’ בא מהארץ במיוחד, עם משפחתו ועם ידידים שסייעו לו במאבקו הארוך בימי מסך הברזל.
בנו, משה, סיפר לי השבוע: “כילד אמרו לי תמיד שאבא אף פעם לא יוכל לחזור לרוסיה, ופתאום הוא חוזר לרוסיה, כמנצח. זה לא ניצחון בקרב או במלחמה, אלא ניצחון רוחני, של הערכים שלנו”.
מנדלביץ’ היה פעיל במחתרת היהודית-ציונית ברוסיה ובשנת 1970 היה שותף ב”מבצע חתונה”, פרויקט נועז במסגרתו ניסו הוא וחבריו לחטוף מטוס רוסי כחלק מהמאבק למען עלייה חופשית. הם הואשמו בבגידה, אישום שדינו מוות, ולבסוף הוא נכלא ל-11 שנות מאסר “בלבד”, מתוכן שבת רעב 58 ימים. בשנת 1981 שוחרר יחד עם אסירי ציון נוספים ועלה לארץ. מדברים אצלנו הרבה על “ועדת ביטון” ועל הצורך לדבר יותר על מורשת יהודי המזרח. זה נכון, אבל גם סיפורה של יהדות רוסיה די נדחק מהנרטיב הלאומי.
אז הנה חלק מה שאמר מנדלביץ’ בנאומו בטקס בקרמלין: “מי אני שאקבל פרס על גבורה יהודית? היו בינינו גיבורים שמסרו נפשם במרתפי הק.ג.ב. אני כאן בשמם, כאחרון האחרונים. גבורה עבורי אינה רק המאבק שלנו על פתיחת השערים לבני עמנו. גבורה כזו יכולה להיות גבורה רגעית וחולפת. גבורה אמיתית היא להמשיך להישאר יהודי בכל מצב, גם בכלא וגם אחרי השחרור, להתאמץ לשמור על זהותך. אחרי שעליתי ארצה הרבי מלובביץ’ ציווה עליי להמשיך להיות גיבור, להיות דוגמה ליהודים גם ברוסיה וגם בעולם החופשי, לדאוג לעלייה ולחינוך.
זה מרגש עבורי במיוחד להיות כאן סביב חנוכה. גזר הדין האכזרי על המבצע שלנו ניתן בחנוכה. אני זוכר איך אחרי כמה שנים במאסר הדלקתי חנוכייה מאולתרת מפרוסת לחם וחוטי פשתן. כך שכאשר אנחנו מברכים בחנוכה על הניסים שנעשו ‘בימים ההם, בזמן הזה’, אנחנו מתכוונים בזמן הזה, בימינו”.
השבוע פניתי אל מנדלביץ’, אחרי שחזר ארצה, וכך הוא אמר: “חורה לי שלא קיבלתי את הפרס כאן, בארץ ישראל, אלא במדינה זרה. לא מפרגנים כאן לאסירי ציון. חוץ מסיכת ‘אסיר ציון’ אין שום יחס, בעוד שדווקא ברוסיה, בחנוכה, ציינו את ניצחון האור על החושך, ממש באולם ששימש לכינוסים של המפלגה הקומוניסטית. טוב, אולי הייתי צריך לדעת מראש שזה לא יזוהה אצלנו בתור ‘ניוז’. הרי איך זה יתרום להפלת נתניהו?”.
בתמונה: משפחת מנדלביץ’ מחוץ לקרמלין. מתוך הטור השבועי
