ביקורת עיתונים • פרשת כי תשא

גם שעות ארוכות אחרי סעודת הפורים, התקשה מבקרנו להתאושש מן ההנגאובר שפקד אותו בעקבות ערבוב מסוכן של אי אלו חומרים אלכוהוליים. איכשהו הוא התאושש רק בשעות הערב של יום ראשון, ומיהר לשרבט את הגיגיו השבועיים, אך החמרמורת נתנה את אותותיה ורק שלושה עיתונים הגיעו הפעם אל שולחן השבת שלו.

רמת המאקרו

ושמואל בקוראי שמו: הנושא המרכזי שהעסיק את השבועונים ואת התקשורת החרדית השבוע, הוא פטירתו של הגר”ש אויערבך זצ”ל. שתי בעיות עמדו בפני העיתונים: הראשונה מהותית יותר, כיצד לסקר זאת על רקע הפילוג הגדול, כאשר בדרך כלל השבועונים נמצאים בעיקר בצד של אנשי דגל התורה. השניה, טכנית, מדובר במגזין פורים חגיגי, עם כתבות עליזות וצבעוניות מהרגיל, שלא ממש מתחברות לאבל ולצבע שחור.

את פרס הסיקור הטוב והמכובד ביותר קוטף בקלילות בקהילה. בעיתון – שחשוב לזכור: כולל לא מעט מאנשי הגר”ש – פתרו את שתי הבעיות והוציאו מגזין אבל נפרד מהמגזין הרגיל. אומנם דקיק מהרגיל בעל 32 עמודים בלבד, אבל עדיין מכובד. הגיליון כלל טור ארוך וטוב של יעקב ב. פרידמן וכתבה ממוחזרת שעשה בעבר על הגר”ש (כ”כ ממוחזרת, שאפילו כמה קטעים ממנה מוחזרו בתוך הטור, כך שהקוראים זכו לשנים מקרא), ועל זה הוסיפו שתי כתבות של פלדמן ופרידלנדר ששוחחו עם תלמידיו.

בעיתון משפחה, לעומת זאת, הסתפקו בחדשות בכותרת צרה וקטנה בשער + דאבל, בנוסף לשער המגזין וכתבה נרחבת, אבל הטלאים של כמה כתבים הורגשו.

ב’הדרך’ בכלל הסתבכו, עם כל המטען הפוליטי שכרוך בדבר, מה שגם גרם לכמעט שתיקה מצד ש”ס ואנשיה ויצרו כתבה קצת מוזרה, שהתמקדה, כולל בכותרת השער ובכותרת המשנה בפנים, בקשריו של הגר”ש עם רבני ש”ס ופחות בדמותו. מזל שצביקה יעקבזון הציל את המצב עם כמה שביבי זיכרונות.

רמת המיקרו

משפחה

שוב שרה פרדס מתהדרת ב”חשיפה” בנוגע לחוק הגיוס החדש. אלא שהחוק עצמו נחשף על ידי ארי קלמן בתחילת השבוע, וכל מי שיודע לקרוא חוק, יכל להבין את הניתוח של פרדס. שהוא בהחלט טוב ומנתח את הפרטים החשובים, אך לא חשיפה.

במשפחה כנראה לקחו קשה מדי את פרשיית המסרונים, שהוחלפו בין השופטת פוזננסקי-כץ לעו”ד שחם-שביט, והקדישו לכך לא פחות משלוש כתבות ושישה עמודים שתקפו את הנושא מכל כיוון אפשרי, כולל הזווית ההלכתית המעניינת.

שימען ברייטקופף ניפק טור משובח וגדוש ציניות כמו שרק שימען יודע, על נייעסני ורכלני המגזר.

מנגד, יוסי אליטוב ניסה כנראה לעשות מעשה דומה, אבל איכשהו פחות הצליח. בטור שמכה על חטא הפומפוזיות של התקשורת החרדית, הוא כמעט ומייחס לטור את האפשרות שהוא זה שיעצור את אותה הפומפוזיות, אכן מחשבה צנועה.

במגזין, המסע של שלומי גיל וחיליק פרנק, כתוב טוב ומביא מסכת שלמה שמצליחה, אמנם לא הרבה, לחדש על אמן הקלרינט. כתבת הגראמען עם אהרל’ה וינטרוב, היה בה מן החידוש והרעננות.

בקהילה

יצחק פלדמן שעשע בטור באווירה פורימית, וגם בטור הרגיל, שבלאו הכי יש בו לא מעט ציניות בסתם שבוע, הגביר את המינון. כך גם הטורים של אברומי נויבירט ומשה ולדר.

כתבת השער במגזין עסקה בדמותו של הבדחן האמריקאי ק’ וולוול גולדשטיין, כתבה מעניינת אלא שהיא נכתבה בידי כתבה אמריקאי, והדבר מורגש מאוד, בבעיות הניסוח והתחביר.

הדרך

צביקה יעקבזון, כתב, בסגנונו, כתבה על שני סיפורי פייק ניוז, נגד הציבור החרדי שפורסמו בתקשורת הכללית. ממליצים לאמץ כמדור קבוע. גם כאן סיפקו טור אחד באווירה פורימית, טורו של ליברטי, שהיה משעשע, אך נזקק לעוד שיוף ולקצת יותר מילים.

במגזין, דוד הלוי כתב על תחפושות, אבל עם טוויסט לא כ”כ פורימי, אלא דווקא קרבי. כתבה אח”כ עסקה בצבא צללים שלוחם בסוריה, על רקע האירועים, גם כן לא פורימי. הכתבה השלישית, הייתה על סיגרים, והזכירה לנו כתבה דומה מאוד שנכתבה בעבר באחד המגזינים החרדים והכתבה הרביעית הייתה כתבת השטח הקבועה אצל נציגי ש”ס המקומיים (בית כנסת ממש מדהים). מה עם קצת פורים, חברים בהדרך?