קצת יותר מ-3 חודשים עברו מאז חודשה ביקורת השבועונים בפאשקעוויל במתכונתה הנוכחית. הביקורת שלפניכם היא ה-14 במספר. ניתן להניח שקוראינו הקבועים (כן יש 2 כאלה, הכותב והעורך), מצפים לביקורת ארוכה יותר בהתאם לעובי חבילות החג השונות, אך הפעם נעשה את זה מעט שונה.
כי הלא גם אם היה נמשך החג מפסח ועד עצרת, אין אנחנו מספיקים לקרוא אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות המגזינים/מוספים/פרויקטים/ראיונות וסיפורים שהתפרסמו. ולכן, אם באנו לבקר לגופן של כתבות, יכלה הזמן והמה לא יכלו.
השאלה הגדולה היא למעשה שתי שאלות: האם העיתונים “איבדו את זה” במירוץ אל חבילת החג ונסחפו קצת יותר מדי בעיתוני הענק? מזה נגזרת השאלה השנייה: האם בכלל יש בכך צורך? הקוראים רוצים את זה? קוראים את כל הערימה?
נתחיל מהשאלה הראשונה. כמובן שישנם רבים וטובים שיטענו שכן, שהתחרות במקרה הזה מזיקה. אבל אנחנו אמונים לשיטתנו, גם בנושאי עיתונות וגם בענייני תחרות, רואים בכל זה דווקא דבר מבורך. אז ישנן שתי הזדמנויות בשנה, שמנסים לתת משהו שהוא יותר טוב – אדרבה ואדרבה.
נכון, יש גם יותר מדי עמודי יח”צ, חלקם ממש מביכים וזה נושא למאמר נפרד. אבל מה נסגר עם אנשים שחלקם בטח עברו דרך משרדי פרסום ויח”צ, ואמרו לעצמם ‘כן, אני רוצה לשלם על כתבה כזאת’? כאילו, כבר שילמת, וקנית, לפחות תעשה את זה אפקטיבי, שייראה טוב.
אבל, למרות הביקורתיות והציניות הידועות שלנו, יש לא מעט חומר טוב, שאולי מן הראוי היה שהיה מתפרסם גם בשאר השנה ולא רק בחגים, אבל נו, גם זה משהו.
לגבי השאלה השנייה, הנתונים מראים שישנה עלייה גדולה במכירות של עיתוני החג. האם באמת אנשים קוראים את הכל? אני מניח שרובם לא, וזה נובע גם מכך שאין כמעט מי שיתעניין בכל הנושאים, ולכן בדיוק מורחבים עיתוני החג, שכמה שיותר אנשים יוכלו למצוא משהו שמעניין אותם.
ובכל אופן פטור בלא כלום, אי אפשר וניתן מעט סימנים בעיתונים.
משפחה
טוב, קודם כל, עיתון צריך להיות נח לקריאה, והמגזין של משפחה הוא לחלוטין לא נח. אולי בפעם הראשונה זה היה נחמד הגימיק של מגזין אחד עב כרס, אבל זה כבר לא. אנא ממכם תחסכו את זה מאיתנו ומהידיים שלנו.
חוסר הנוחות מתבטא גם במה שאמור להיות עמודי החדשות, והפך בחגים האחרונים למוסף יח”צ יותר מדי גדול. החג זה נקרא ‘מאחורי הקלעים’ והתיימר לספק את ‘מאחורי הקלעים’ של דברים שמעולם לא התעניינו לדעת עליהם בעצמם, וכל שכן לא על “מאחורי הקלעים” שלהם. בין לבין אומנם מסתתרות כמה כתבות נחמדות (מי אמר הסיפור החגיגי של ברייטקופף ולא קיבל), אבל בסך הכללי מוסף מיותר שמוטב אם היינו שוכחים אותו בחנות ולא דורשים אותו מהמוכר.
נחזור למגזין. בזמן שעוברים עליו, לפני שהידיים מתעייפות מכובד משקלו ומבקשות מנוחה, מגלים שורה ארוכה של כתבות מעניינות וייחודיות, ואז נתקלים בפרויקט ‘מספרים על עצמם’ ובו כתבי משפחה, מספרים על “הצד הערכי והלא מוכר” שלהם. עכשיו, נודה על האמת שהתוכן עצמו סבבה והיו כמה מעניינים, אבל כל המסביב והכותרות וכו’, היו קצת יותר מדי דביקי.
בקהילה
טוב נו די ברור שהמוסף של ריבלין הוא גולת הכותרת, והפעם יותר מתמיד. אחרי אי אלו מוספים פוליטיים קצת חלשים, ריבלין חוזר במיטבו ומספק קריאה מהנה ומחכימה. גמענו בתוך כדי דיבור.
בבקהילה לא הסתפקו בכך ושיבחו את מוסף הסיפורים בקונספט חביב, סביב ספריו של הסופר המיתולוגי דוד זריצקי ז”ל. התוצאה מעניינת ומספקת שעה של קורת רוח.
המגזין המרכזי מחולק לשני מגזינים, כפי שהיה גם בחג שעבר, החלטה חכמה ונוחה. לעצם התוכן, אמנם היו לא מעט דברים יפים ומעניינים, אבל בשקלול כל הנתונים, משפחה, למרות הכל, לוקח.
שני מיני-פרויקטים פורסמו במגזין, האחד על בית בריסק – נושא שנכתב עליו כ”כ הרבה, בכ”כ הרבה מגזיני חג וסתם אמצע שנה ולא מצאנו שם יותר מדי מן החידוש. השני הוא פרויקט על ‘המדינה החרדית’, גם כן נושא שדובר בו רבות וגם בזה לא חידשו בבקהילה יותר מדי, למרות שבהחלט היה ניתן להביא משהו מרענן לנושא.
עמודי החדשות הוקדשו ברובם לכתבות יח”צ, רובם סביב הבחירות המקומיות. נו נו (למשל, כיתוב מתחת לתמונה בראיון ה”בלעדי”, לא פחות, עם אליעזר לזר המתמודד מטעם עצמו לראשות העיר צפת. הכיתוב טען כי בתמונה רואים את המועמד עם כותב השורות, אבל כמה שהתאמצנו לא ראינו מישהו מלבד לזר). דווקא הראיון הפותח, עם ליצמן, הפתיע לטובה. לא קל לקחת מרואיין כ”כ לעוס, ולתת מעט מן החידוש, בעיקר בכתיבה ובהגשה הייחודיים של פלדמן.
הדרך
ספוילר: אין הפתעות מיוחדות, כלומר מלבד ההפתעה בעצם העיתון, שהצליח לייצר חבילת חג יפה, ובא נזכור כי מדובר רק בגיליון ה-33 שלו. בעצם התוכן, לא נרשמה איזושהי כתבה “חגיגית” במיוחד, אם כי בהחלט היו כמה מעניינות, אבל לגמרי סטנדרטיות.
בהדרך לא מנסים להתחרות בשבועונים, בקטע הזה, ומנסים לייצר את החבילה שתעניין את קהל היעד המאוד ספציפי שלו. אפשר לומר שבזה הם עשו עבודה לא רעה, שגולת הכותרת שלה, היא מוסף הנושא על עולם התשובה והקירוב – הדגל של ש”ס, שנתן סקירה מרשימה. הראיון עם הגר”ר אלבז יכול היה להיות מעט יותר ארוך ויותר מעניין, וחבל.
במרכז עמודי החדשות כמובן ראיון החג הקבוע של יו”ר ש”ס דרעי. המראיינים אמנם מטבע הדברים לא הגיעו נשכניים, אבל יש שם לא מעט כותרות ושאלות שהיו נשאלות על ידי כל מראיין אחר. התאכזבנו מעט ממוסף הסיפורים.
קו עיתונות
בדרך כלל אנחנו מתייחסים רק לכל ישראל, אבל באווירת החג נתייחס גם למקומונים, או יותר מדוייק למוסף החג שצורף אליהם. מדובר במוסף על 70 אירועים מרכזיים בחברה החרדית ב70 שנה האחרונות, כשבמקום לטרוח ולכתוב בעצמם את כל התוכן, בקו עיתונות פשוט הפילו את זה על 70 דמויות שקשורות לנושאים שנבחרו. התוצאה די טובה. סיפורים מעניינים וכותבים מעניינים שיצרו מוסף עם תוכן.
בגזרת כל ישראל התוצאה קצת פחות. עמודי החדשות, לא הורחבו לכבוד החג, והתוכן שבהם שוב הדרדר לידיעות קצרות. המגזין הורחב במספר העמודים, וכלל כמה כתבות נחמדות.
יום ליום
טוב נו, אנחנו לא אשמים שהפסיקו להביא אותם בקיוסק הקבוע. מהמעט שראינו, בשערים ובכתבות שפורסמו ברשת, נראה שגם בתחום הזה החבר’ה השתפרו לא מעט. מבחינה עיתונאית הראיון עם בני גנץ, בהחלט יפה.
ואם אחרי כל תילי התילים של מילי המילים בעיתוני החג, לא נמאס לכם לקרא, אני בטוח שעמיתי הותיק, ה”ה הגונז האלמוני, ישמח להפציץ אתכם בכמה אלפי מילים. (נו, הוא לא צריך לעשות את זה כל שבוע, לא חכמה גדולה).
