ביקורת עיתונים • פרשת שלח

משפחה

כבר רבות עסקנו בפרסומים הראשונים של שרה פרדס, הנוהגת לצאת בכותרות מרעישות. גם הפעם הכותרת הבטיחה פרסום ראשון לפרטי חוק הגיוס, בפועל מדובר בסיכום של כל מה שכבר פורסם בנושא בשבועות האחרונים, כולל במשפחה בעבר. אגב, בשבוע שעבר חשף ברייטקופף שכבר ביום שני, זה שהיה, יתפרסמו המלצות הוועדה בנושא, דא עקא שזה לא קרה וברייטקופף לא פרסם השבוע טור כדי להסביר לנו מה כן קרה.

במגזין, כתבה על הכינוס של ‘אחוות תורה’ בבנייני האומה, פרי עטו של ישראל גרובייס שנכח במקום. מה שיצר פער חריף בין הכותב שנכח, ראה ומשיטי הדברים ניכר שגם התחבר, למסגור שכנראה הגיע מהעורך שפחות התחבר וכך בהד-ליין הגר”ד לייבל הפך ל”האיש” ו”הרב דוד לייבל”, משל היה עוד ח”כ בספסלים האחוריים של המפלגות החרדיות ולא ת”ח שעומד בראש רשת כוללי רעק”א, שהם למי שלא יודע כוללים “רגילים” לחלוטין לבכירי ובחירי עולם התורה. גם בכותרת המשנה “מישהו הרים את הכפפה”, מי הוא זה ואי זה הוא.

בקהילה

סערה פוליטית התחוללה בקבוצות הנייעס, בדגש על אלה של אנשי דגל התורה, ביום רביעי האחרון עם פרסום שער עיתון בקהילה. הכותרת הראשית, בשחור דרמטי, נשאה בשורה דרמטית: “ההוראה מלמעלה מקלב הוא הכתובת היחידה למהלכים פוליטיים”. בום.
הרוחות סערו, המפקפקים פקפקו, לשכת מקלב הוציאה סוג של הבהרה/הכחשה וריבלין, החתום על הידיעה, צייץ בטוויטר כי בטעות הופצה גרסה לא סופית של השער, ופרסם תמונה אחרת של השער שבה במקום “מהלכים פוליטיים”, נכתב “מהלכים מוניציפאליים”.
אממה. בשער העיתון המודפס נותרה גירסת “פוליטיים”, חזרנו לטוויטר של ריבלין וגילינו שהציוץ הנזכר נמחק. בטור עצמו מדובר בעיקר על הנושאים המוניציפאליים העומדים על סדר היום, אך הקורא מבין שלא רק בהם השתדרג מעמדו של מקלב שמכונה “האיש החזק”.

יעקב ב. פרידמן, הגיב בטורו למכתב תגובה שנשלח על טור שעסק בהגבהת חומות החרדיות והמסתעף. הטור התארך אף לשלושה עמודים, וכלל הרבה מילים, מלא מליצות יענקב-ביסיות, אבל היה חסר בו דבר אחד: תגובה אמיתית ורצינית למכתב. פרידמן שמאשים את הכותב בציניות וסרקזם, חוטא בתגובתו באותו החטא ואף ביתר שאת. מלבד זלזול מתנשא וסיסמאות שחוקות לא מצאנו שם הרבה. ומכיוון שבביקורת תקשורת עסקינן ולא בפולמוס השקפתי, נסתפק בזה.

הדרך

שינויי הטורים נמשכים, עם הצטרפותו של אבי מימרן לצוות הכותבים עם טור במגזין תחת השם “פס קול”. מהלך שלא ברור למה לא קרה עד עכשיו. ככל הנראה כחלק מאותם שינויים, הטור הפרלמנטרי של שמעון ליברטי לא מתפרסם זה השבוע השני, ובמקומו פורסם השבוע טור דעה קצר של ליברטי, שלא ברור אם הוא דבר קבוע. אפרופו טורים, הטור הפוליטי של הלוי, שעסק בשערוריית האזנות ותמיר פרדו, היה יותר כתבה וציטוטים מאשר פרשנות וניתוח אישיים.

יום ליום

הכותרת הראשית שעסקה בנושאי הגיור והגיוס הכריזה “אין מלא חול”, תקראו שוב, יופי, זה משחק מילים מחריד בדיוק כמו שאתם חושבים, שלא היה עובר אף את ‘יום השישי’. אגב, שמועות טוענות שלא כל השמות בשורות הקרדיטים בפתח הגיליון יישארו שם בשבועות הבאים. נחיה ונראה.

המגזין הוקדש לנושא עולם התשובה, נושא חשוב אך לא ברור מה הקשר שלו בשלהי ימי סיוון, שאף זמני תשובה טרם ממשמשים ובאים. כתבת השער מוקדשת לרב אורי זוהר ולפרויקט החדש שלו עם נוער מתמודד. הנושא חשוב, רק חבל שכמחצית הכתבה מוקדשת לציטוטים מספרו הוותיק, ועוד מסגרת ביוגרפית גדולה, שקצת מיותרת באדם מוכר שהכתבה לא אמורה לעסוק בתולדותיו וכך נשאר פחות מקום לדבריו בנושא המרכזי.

כל ישראל

עמודי החדשות ממשיכים להשתפר, אם כי עדיין ניכר החוסר במאמרי פרשנות, כאשר גם הטורים שעברו מהמגזין לחדשות, חוסים תחת קטגורית הדעות. אגב, בשער יש הפניה לכתבה על סערת האזנות והראיון של תמיר פרדו, רק שבהפניית השער, התמונה היא של יורם כהן, ראש השב”כ לשעבר שהכחיש את הנטען.

במגזין, כתבה נחמדה וסיכומית של קצבורג על הלבוש היהודי לפרטיו. שתי כתבות נוספות של יוסי גיטלר עסקו ברבנים שנפטרו, כתבות שהפכו שכיחות מאוד בכל ישראל, וזה כבר קצת מוגזם. זה מגזין, לא עמודי אבל וזיכרון. אגב, גם השבוע מדור פייק ניוז החביב לא התפרסם, אם כי שוב מצאנו גירסה שלו בטוויטר.