חגיגי: ביקורת עיתוני סוכות תשע”ט

מאת: הגונז האלמוני

הקדמה

שוב אנחנו נפגשים כאן, כמידי מוצאי חג (עם דיליי קבוע קל), לסקור את עיתוני החג החרדיים שנערמו על שולחננו.

כמו שסיפרנו כבר בפעמים האחרונות, עיתוני החג החרדיים הם היחידים שאנחנו קוראים במהלך השנה, מאחר ובשנתיים-שלוש האחרונות הפסקנו כליל לקרוא עיתונים כלשהם באמצע שנה. די, התבגרנו. אבל עיתוני החג הם לא פאן, הם משימה, ומשימה אנחנו מבצעים.

אז הנה אנחנו שוב, בפעם ה-17 (תחשבו לבד את מספר השנים), עם עיתוני החג החרדיים לסוכות שנת תשע”ט.

ייאמר מיד: למרות הכמויות הבלתי נדלות של הנייר שזרמו אל הקיוסק הקרוב לביתנו ומשם אלינו, גם הפעם לא היה כמעט באף עיתון איזשהו פרויקט מותיר חותם משהו בלתי נשכח לשנים, יוזמה יוצאת דופן במיוחד וכדו’. אבל בסך הכללי, היו עיתונים שפשוט הביאו עיתון חג מעולה, והיו שהוציאו עיתון חג גרוע לחלוטין. מיהו מי? על כך מיד.

כרגיל, נספר בתחילה על התמורות שחלו בעיתונות החרדית בחצי שנה שעברה על כוחותינו. ובכן: לא עברו. לפחות לא באלו הקיימים והנסקרים מזה שנים. דווקא בתחום העיתונות החודשית, שם שלט מגזין “זמן” ברמה, נצפו על מדף עיתוני החג שני מגזינים חדשים שהצטרפו לאח הוותיק. אחד מהם בשם “כדור”, והשני – של הוצאת ‘זמן’ – בשם “מקיף”. הנה כי מתברר כי הזירה הרותחת דווקא עברה מהשבועונים האקטואליים למגזינים הלא-אקטואליים, ואולי בעתיד נידרש אליהם, אם התופעה תימשך ותתרחב.

גם מכיוון העיתון “שעה טובה” ידענו “דרמה” בחודשים האחרונים, כשהעיתון הספיק להיסגר למספר חודשים ולהיפתח שוב, וכל זה בזמן הקצר מאז התראינו כאן בפעם הקודמת, וגם על כך בהמשך.

ההקדמה הקבועה

אלפי-אלפי עמודי העיתונות החרדית לסוגיה נערמו על שולחננו, בהם עיתוני “משפחה”, “בקהילה”, “המודיע”, “שעה טובה”, “המבשר”, “יתד נאמן” ו”הפלס”. אף אחד, ב”ה, לא חושד בנו שישבנו שבעה ימים ושבעה לילות וקראנו את כלללללל טירוף העמודים הזה, ולכן הדברים להלן, כרגיל, נכתבים הן על סמך קריאת חלק מהכתבות והחומרים, ועל סמך הצצה מהירה בשאר הכתבות.

וכן, את חלק מהדברים הביאו לתשומת לבנו המגיבים – הקבועים והחדשים – שכותבים לתיבת המייל של כותב השורות, המכילה הכל, מביקורת על הביקורת, ועד למחמאות נוטפות ארס.

אז הנה תיבת המייל שלנו להערותיכם ותגובותיכם: [email protected]

בקהילה

אם למדנו משהו מההגדה של פסח, הרי זה הדין של “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. וזאת למה? כי חבילת ‘בקהילה’ שהגיעה לידינו, איתה אנחנו פותחים גם הפעם את הביקורת, מהווה את אחד מעיתוני החג הכי לא מעניינים של ‘בקהילה’ בשנים האחרונות. אז אם התחלנו כך, קרוב לוודאי שמכאן, כבר נעלה ונשבח, אוקיי?

ב-576 עמודי העיתון, כמעט ולא נתקלנו באף כתבה יוצאת דופן/פרויקט פוער פיות/ראיון עם אישיות מבוקשת ואפילו לא פרופיל ייחודי ומרתק. וחבל. כל כך חבל.

מגזין הזהב (180 עמ’)

במגזין הראשי הפעם 9 כתבות ו-180 עמודים, מול 148 עמו’ בחג שעבר.

כבר כשעמדנו בחנות והעפנו מבט על שורת ההפניות מהשער, סיימנו אותה מלמעלה למטה ושאלנו את עצמנו: מה, רק זה? זה מה שיש להם להציע? מול ראיונות מבוקשים מאד שהציג לנו המתחרה מעמוד השער, היבול החג הזה של ‘בקהילה’ היה עלוב ביותר.

בתפריט: ראיון – בפעם המי יודע כמה ב’בקהילה’ עם הרב הראשי הגר”ד לאו, פרופיל – גם הוא לא בפעם הראשונה ולא השנייה – על השיעור המפורסם של הרב אשר אריאלי ב’מיר’ (שלפני שבועיים היה, אגב, שער ב”שעה טובה”), ראיון עם הרב המיוח”צן בתבל, הרב אייל עמרמי, שאך לאחרונה היה על עמוד השער של “משפחה” בראיון לא חגיגי בכלל, ראיון עם מקהלת הילדים ‘אידיש נחת’, שרק לפני שבועיים, כמדומנו בגיליון ראש השנה, הופיעו בכתבה נרחבת – כמעט זהה בתכניה ושאלותיה ומרואייניה (שני האחראים על המקהלה, קרויס וגרין) – בעיתון ‘משפחה’, ושבועיים לפני כן אותו ראיון בפרסום המקורי שלו, ב’משפחה’ באנגלית.

עוד: פרופיל ארוך ומייגע על משפחת הרבנים לבית קפלן. יש שמכירים אותם יותר, יש שפחות, אנחנו פחות. ראיון – מהסוג המוכר של ‘בקהילה’ – עם שני הפכים, אברום בורג ומשה פייגלין א-לה הסכם אוסלו (לציון 25 שנה להסכם, דבר שהיה בכל העיתונים לאחרונה). כמו”כ פרופיל על האדמו”ר מדושינסקי, אכן מצאו אדמו”ר שעדיין לא נכתב עליו, וכן כתבה על הגר”ד לנדו, שגם הוא מילא את עמוד השער של ‘משפחה’ בראש השנה האחרון, ויותר מכך: הופיע בעמוד השער של אחד מעיתוני החגים האחרונים של ‘בקהילה’.

הכתבה היחידה שקראנו במוסף זה, היא הכתבה הנועלת והמרתקת – בעינינו – על הפרופסור שפיתח שיטה לזכות בלוטו.

עיצוב השער, אגב, מהמם (אם כי פונט ההפניות קטן משמעותית וכמעט שבלתי קריא).

לו היו שואלים אותנו במערכת בקהילה, היינו נצמדים לקו שייחד אותם עד לפני שנים מספר, עת היו מוציאים מידי חג בחג מוסף נושא ייחודי. לעתים הוא עניין יותר, לעתים פחות, אבל הוא היה הייחודיות שלהם, שאבדה. פשוט אבדה. בשנים האחרונות הם ויתרו על כך לטובת עיבוי המגזין החגיגי לשניים והוספת יותר כתבות, שזה, איך לומר, פחות השטח שלהם.

מגזין הכסף (100 עמ’)

המגזין המשני של ‘בקהילה’, כמסורת העיתון בשנים האחרונות, מכיל הפעם 5 כתבות ו-100 עמו’ (מול 132 בחג שעבר).

גם הפעם, מה שמקשר בין 5 הכתבות במוסף, הוא היותן קשורות לחו”ל. בתפריט כאן, יצחק הורוויץ עזב את ההרפתקאות בצפון קוריאה והעדיף לנסוע לברזיל (גם ב’משפחה’ תוכלו לקרוא את חוויותיו של משה גרילק קשישא שחזר לברזיל). במגזין ‘עמי’ באנגלית, אגב, מצאנו את הורוויץ בכלל בכתבה שלו מאוגנדה, מרתקת הרבה יותר.

עוד במגזין הזה: כתבה מקטקומבות החנוטים של סיציליה (שלמרות הבטחת הכתב כי צילם שם למרות האיסור, אף תמונה משם לא נכנסה לעיתון), עוד כתבה חצי יח”צנית על מאמצי שימור הקברים ברוסיה, עם המרואיין הבלתי נדלה, הבן של מנכ”ל המדינה מונייה שפירא, הנגיד יצחק שפירא, וכתבה נוספת מהיעד הזול הקרוב, להלן יוון.

לא משהו ששווה לספר עליו לנכדים.

מוסף פוליטי “ראש בראש” (48 עמו’)

דווקא בגלל ששאר העיתון היה הפעם די אנמי ויבש, המוסף הזה, בחציו (רק חציו נכתב הפעם על ידי יעקב ריבלין), הייתה פנינה מרתקת ועסיסית במיוחד החג הזה. אגב ריבלין, יצא לנו לדפדף פה ושם ב’בקהילה’ לאחרונה (אצל השכנים), ובתקופה האחרונה נראה שהוא מסתפק בשני עמודי הפרשנות השבועיים ותו לא. בעבר, מי שזוכר, הוא היה נותן גם ראיונות בלעדיים על פני עמודים שלמים עם דמויות שבכותרות, לאחרונה פחות רואים את זה. במיוחד, כמו שאומרות הלשונות הרעות, גפני בחר בטובתו או שלא בטובתו להחרים אותו.

ומכאן למוסף החגיגי:

כבר הערנו מספר פעמים בעבר שדי מוצו המוספים הפוליטיים הללו, אבל הפעם לקחו ריבלין ונעריו נושא שהוא אמנם ליד, אך לא בדיוק פוליטי גרידא. לא עוד מעלילות גפני-ליצמן-דרעי, אלא, ערב הבחירות המקומיות עוד כחודש, הצצה מרתקת ועסיסית על מאבקי ראשות העיר בין החרדים לחילונים במספר ערים בולטות בארץ. נכון שהפרויקט לא מקיף, ולא כלל ערים כמו חיפה שנתנו הרבה כותרות מקומיות בשנים האחרונות, אבל עדיין הוא יצא עסיסי ביותר החג הזה, מבלי לחזור על מה שנכתב הלוך וכתוב במוספים הפוליטיים הקודמים, שכאמור די חזרו על עצמם כבר.

בסך הכל, הערים הנסקרות במוסף הן ירושלים (פרקים שכולם נכתבו על ידי ריבלין), בית שמש ובני ברק (על ידי שאר הכותבים). אולי לא מקיף, אבל מה שכן נכתב היה מאד מרתק, במבט לאחור, ובוודאי מה שכלל את הפרשנות של ריבלין עם הפרספקטיבה של חמש, עשר ו-25 שנים לאחור, במקרה של ירושלים.

אכן מוסף שגמענו בצמא רב כבר על היום הראשון של החג הזה.

מספר תיקונים קלים (תיקוני תאריכים לרוב תמצאו גם בשאר העיתונים שייסקרו כאן בהמשך, וגם במוסף זה מצאנו וכמה וכמה תאריכים מוטעים): באחד הקטעים הוא מספר על סבו, הגר”י הדס. הכוונה כמובן לגאון רבי יעקב עדס זצ”ל, ולכאורה – עד כמה שאנחנו יודעים – שמו הוא עדס, וכך גם מופיע בויקיפדיה (וואו! איזה מקור לבירור שמות). אבל בירור קצר העלה שבעשור האחרון לחייו הגר”י החליף את שמו מעדס להדס, למרות שחלק מבניו כבר נשארו עם השם הוותיק, עדס, ביניהם רבי יהודה עדס שליט”א.

תיקון נוסף: בקטע שבו מסביר ריבלין על ההבדל בין המגזר הליטאי לחסידי ומדוע לחסידי פחות אכפת מהצרות של הליטאים בקרית יובל, הוא כותב: “המציאות היא שרוב רוכשי הדירות מקרב הזוגות הצעירים החרדים בירושלים הם מהמגזר החרדי”. הוא כנראה התכוון לכתוב, “מהמגזר הליטאי”.

תיקון תאריך נוסף שראינו, נוגע לזמן בו התמודדו ברקת ולופוליאנסקי ראש בראש על ראשות העיר. במוסף נכתב “תשנ”ד”. במציאות, כמובן, היה זה בכלל בתשס”ג.

בסה”כ, יצא המוסף הפוליטי הטוב והמרתק ביותר בשנתיים-שלוש האחרונות מהמוספים של ריבלין.

שאר המוספים והחלקים

שאר החלקים הם: מוסף הסיפורים “60 דקות” (96 עמ’), שקיבל הפעם שדרוג רציני מאד לטובה, תחת הנושא של סיפורים סביב השעה עם כמה מסופרי בקהילה וסופרים אורחים. מאד אהבנו; מוסף הנשים “פנינה” (88 עמ’), שקיבל הפעם דיאטה רצינית, הן בעמודים (בחג שעבר 116 עמ’) והן באיכות התוכן, בלי ראיונות מבוקשים/פאנלים או פרויקטים יוצאי דופן, ששאר מגזיני הנשים המתחרים מלאים בהם; מוסף לילדים “חברים” קומיקס (16 עמ’) וחלק החדשות (48 עמ’) בלי משהו מיוחד, לבד מכתבה רחבה וראיון עם יוסי דייטש, שאוהו כמה שהשתנה לגביו מזמן סגירת הראיון והעיתון ועד לפרסומו… כשהעיתון יצא למכירה (כמו רוב העיתונים, כבר בערב יום כיפור), דייטש כבר היה תרנגולת מרוטה, כשדגל התורה וש”ס הודיעו כי אינן תומכות בו. אבל הוא את שלו ניסה עוד לפני כן, ואחרי תקופת שתיקה ארוכה התפוצץ בראיונות נרחבים – ספרנו לפחות שלושה – ב’בקהילה’, ‘משפחה’ ו’שעה טובה’.

כאמור, בקהילה הציג הפעם, למרבה הצער, את אחד מעיתוני החגים הגרועים שהוציא בשנים האחרונות. אנחנו בטוחים שגם עורכי ‘בקהילה’ יודעים זאת לחלוטין ויסכימו איתנו שהם אפילו לא מתקרבים למה שיש הפעם למתחרים, להלן ‘משפחה’, להציע.

נקווה לשיפור בפעם הבאה. בעז”ה נהיה כאן כדי לדווח.

לסיכום, קוראי ‘בקהילה’ נהנו הפעם מ-576 עמ’, לעומת 620 עמודים בחג שעבר.

משפחה

אם אמרנו קודם שנתחיל בגנות אבל נמשיך בשבח, הרי שודאי לעיתון ‘משפחה’ של החג הזה התכוונו, שכן מגזין ‘משפחה’ הוציא החג הזה את אחד ממגזיני החג המעניינים והמשובחים ביותר בשנים האחרונות.

מגזין (388 עמ’)

במגזין הפעם 388 עמ’ (מול 372 בחג שעבר), וכ-20 כתבות, מול 33 כתבות בחג שעבר.

המגזין הפעם מלא, במה שמשפחה הכי טוב בו, הרבה מאד כתבות עוקבות, חלקן ארוכות מאד – כמו למשל מסע השנור בעולם היהודי – אבל בלי פרויקטים כמעט, וכאן זה נאמר דווקא לטובה. כל אחד יתמקד במה שהוא טוב בו.

אבל למה להכביר במילים? גם כאן, כבר בעמוד השער, ראינו המון המון כתבות מרתקות וייחודיות, חלקן חדשניות למדי. די, למשל, אם נציין כתבה שנחבאה לה בעמוד השער למטה, אבל נחשבת להישג עיתונאי מהמדרגה הראשונה, אפילו בעיתונות הכללית – ראיון עם ראש החטיבה היהודית בשב”כ היוצא, אבי אריאלי. מתי קראתם אי פעם בכל עיתון – בטח חרדי – ראיון עם ראש החטיבה היהודית בשב”כ? מדובר בתפקיד רגיש מאין כמותו, מאדם מאוים על ידי אינספור גורמים, ולראות אותו מתראיין בהרחבה בשמו ובתמונתו העדכנית, היה מפתיע והישגי לחלוטין.

אגב שער, שימו לב להפניה העליונה השמאלית ששכחו שם להבליט את המילים הראשונות, מה שהוביל למילים “סוכנים משלנו החרדים שיוצאים למבצעים” וכו’.

כתבת השער מתמקדת בחמישה גדוילים שאריה ארליך דלק אחריהם עד למקום נופשם באירופה, כדי לתאר משם את הליכות מלכינו בנופש. אגב, הניסיון למצוא תמונה לשער של הרבי מויז’ניץ, שמתואר בהרחבה במגזין, כשהוא מהלך בנאות דשא, דווקא לא עבר בהצלחה, עם תמונה אמנם יפה עקרונית, ועשויה היטב בפוטושופ, אבל לא איכותית וחדה, וזה דווקא לא מתאים ל’משפחה’.

אם ניקח שניה את תפקיד הקונספירטור, הרי שהיינו מנחשים שמטרת הנסיעה שלו לשם הייתה דווקא כדי לתפוס ראיונות עם גדולי התורה, במקום שמוקף מעט פחות בגבאים וכל מיני שומרי סף, ואפשר יותר להתקרב אל הרבע’ס השונים ולהוציא אחלה ראיון או שיחת חג. אם זו היתה המטרה, היא אולי נכשלה, אבל במקומה קיבלנו תיאור מאד חי ומעניין של הליכותיהם בעת החופשה. ייאמר כמובן שנעשו פרויקט מעין זה – בדרך כלל בבין הזמנים אב – במהלך השנים בעיתונים השונים, אבל בוודאי אף פעם לא הגיע כתב עד למקום עצמו, שהה בצילם והביא תיאורים חיים. יצא פרויקט מאד מיוחד ומרענן. לא עוד פרופיל משמים למחצה, שליש ורביע.

באמת שהפעם, כמעט כל המגזין כולו פשוט עניין אותנו. נזכיר בקצירת האומר כתבות נוספות בולטות שראינו וצריכות דגש כאן: ראיון ראשון עם הקונה היהודי-צרפתי של מלון וולדורף אסטוריה המדובר, הרוכש מהרייכמנים; ראיון ראשון עם מי שניסה לתווך את השלום הספרדי בין אנשי הגר”ש כהן לאנשי הגר”מ מאזוז (ודווקא נחל כישלון), היהלומן אייל משיח; העורך משה גרילק חוזר למקום מגוריו בסאו פאולו; כתבה ארוכה ומרתקת על מסע השנור החרדי ללונדון וניו ג’רזי; עמית סגל, הפרשן המבריק ואיש שעוד לא מצאנו כמרואיין בעיתונות החרדית, בראיון על הפוליטיקה החרדית (שיצא ארוך מידי. אולי מעניין, אבל איבדנו לצערנו עניין אחרי שניים שלושה עמודים בשל האורך. לא מוצדק); החרדים של המוסד (כתבה מקורית ומרתקת, שאמנם לא חשפה הרבה, אבל היה די גם בה).

התראיינו הפעם במוסף כמה וכמה דמויות מרתקות שהיו השנה במרכזם של סיפורים גדולים.

שתי הערות: בין הכתבות אחת עם הרב ישעיהו הבר בראיון ראשון אחרי סיפור המעצר והחלטת בית המשפט לטובתו. אמנם גם ב’יתד’, ‘המודיע’ ושאר העיתונים מצאנו ראיון איתו, אם כי שם הוא היה יח”צני לחלוטין, וכאן התייחס גם לפרשיה שעבר. כמובן אין זה ראיון ראשון גם לא אחרי הזיכוי, לאחר שהספיק מאז להתראיין הן בערוץ 2 והן ברדיו קול חי במשך שעה שלמה. גם לא ברור למה נבחרה תמונה לא איכותית ולא חדה לדאבל הפותח, דווקא מאדם שכל כך מצטלם. ההערה השניה היא לגבי “אדריכל השלום הספרדי” אייל משיח, שמשום מה, באופן זועק אפילו, לא צורפה לכתבה התמונה המתבקשת, של “פסגת ניסיון השלום” שעשה בסוכות לפני כשנה, עת כינס במעונו ערב הקמת עוד מקווה שתרם, את הרב שלום כהן והרב מאיר מאזוז ביחד. זוהי בעצם התמונה שעליה עבד (את השלום פחות הצליח בינתיים להביא), והיא ממש חסרה מהספר.

כתבה נוספת, שכבר ביצעו הן ב’בקהילה’ בעמוד השער והן בחג הזה ב’המודיע’ היא פרופיל/ראיון (לא בדקנו בדיוק) עם ר’ מיילך בידרמן.

בגדול, כמו שפתחנו ואמרנו, רוב רובו של המגזין, אולי 90 אחוז ממנו, קלע לגמרי לטעמנו החג הזה. שאפו גדול (מתי אמרנו כל כך הרבה מחמאות על מגזין אחד? לא זוכרים).

מוסף היח”צ “אנ”ש” (164 עמ’)

במוסף היח”צ הפעם 164 עמ’ (מול 188 בחג שעבר), ו-35 כתבות (חלקן בנות עמוד בודד), מול 62 כתבות בחג שעבר.

גם הפעם, כמיטב המסורת המעצבנת של ‘משפחה’, פחות או יותר שתי כתבות ראויות פותחות את המוסף, ראיון עם גפני ועם דרעי, ולאחר מכן השעטנז הנורא של כתבות היח”צ לכל מי שזז, מוסף שלם שלא קראנו, יחד עם שבבי סקר מקיף או לא מקיף – לעולם לא אתם ולא אנחנו נדע, כי לא קראנו – על צרכי הציבור החרדי או משהו כזה. איך כתב עורך אתר הבית? “במוסף הסקרים, המספרים והנתונים של עיתון משפחה, שולבו עשרות כתבות שיווקיות באיצטלא של תוכן מחקרי. הקורא הממוצע מתקשה להבדיל בין תוכן שיווקי למידע מבוסס מספרים. לדעתי זה עושה עוול גדול למכון המחקר של המו”ל, אלי פלאי, החתום על המספרים, ולאמינות הכללית של כל התוכן שלו. חבל”.

אנחנו מצטרפים להנ”ל.

העבודה על המוסף הזה היתה כה חובבנית וליצנית, שכתבה שלמה נכנסה בו פעמיים (בעמודים 118 ו-132), שיהיו בריאים.

נאה למוסף זה הכותרת של אחת הכתבות בו: “מוכרים לכם לוקשים”.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים ב’משפחה’ הם: מוסף הסיפורים “סיפור ליום” (116 עמ’), שבמקום ללכת על קונספט אחד לאורכו, פשוט הלך על “הכל כלול” תחת המטריה של “סיפור ליום” (כביכול לכל יום מימי החג), מה שכלל סיפור ב”דואט” של שני סופרים, סיפור חסידי, סיפור מהחיים וכו’; מוסף הנשים “בתוך המשפחה” (228 עמ’, מול מספר זהה בחג שעבר), המוסף העבה ביותר לנשים מכל העיתונים, עמוס בתוכן מקורי וייחודי ופרויקטים מקוריים; מוסף תורני “קולמוס” (48 עמ’); מוסף הילדים (48 עמ’), פלוס מוסף קומיקס נוסף לילדים (48 עמ’). מוסף “נעורים” כנראה פחות זכה להצלחה ונפקד מהחבילה.

לסיכום, קוראי ‘משפחה’ נהנו הפעם מ-1,040 עמ’, מול 1,048 בחג שעבר. כמובן, העיתון הגדול ביותר החג הזה (למרות יומון חרדי אחר שרץ עם הודעת יח”צ כביכול 632 עמודיו הם העיתון הישראלי הגדול ביותר אי פעם).

שעה טובה

טוב, כמו שכבר פתחנו, עם ‘שעה טובה’ הוותיק אירעו סרטים של ממש בחצי שנה האחרונה מאז נפגשנו. הוא הספיק “להיעקץ” או משהו כזה ולהיסגר מיידית, אך כמה חודשים לאחר מכן נפתח מחדש, הפעם עם בעלים חדשים (אשרי המאמין), ותחת הכותרת “שעה טובה החדש”.

לבד מהשם (וכבר כתב דודי זילברשלג פעם על העיתון הזה שהוא משנה פעם אחר פעם את שמו, כדין חולה מסוכן), לא החליף העיתון דבר. הכל נשאר כצורתו ומתכונתו. סליחה, לא בדיוק: המחיר ירד, ואתו ירדו גם שני מוספים… מוספי הנשים והילדים שמצורפים בחודשים האחרונים במספר בודד של עמודים למגזין הראשי.

אבל על כך כבר יצאנו מגדרנו וכתבנו ביקורת יוצאת דופן (אנחנו בדרך כלל נכנסים חזרה למלונה עם מוצאי כתיבת הביקורת, לחצי שנה נוספת) עם צאת המגזין הראשון של ההוצאה החדשה (ראו כאן https://pashkevil.co.il/34885/ ). אז האם משהו השתנה מאז? ובכן, ממש לא. עקבנו אחריו מספר פעמים, ממש עד לגיליון החג הנוכחי: אותו קו של עיתון, אותן שגיאות, אותם טקסטים לאנאלפביתים ואותן כותרות וכתבות הזויות יותר או יותר. ציינו אז, ונציין גם כאן, שכל עוד לא יהיה שינוי במי שעומד כיום בקודקוד העיתון ו”מכוון” אותו, שום דבר לא ישתנה. עיתון כזה שיימכר אפילו בשני שקל (היום הוא נמכר בעשרה) לא יביא אליו קוראים.

אז מה הצליחו בכל זאת החברים שם להרים החג הזה?

מגזין

במגזין הפעם 64 עמו’ (בדיוק כחג שעבר) ו-8 כתבות, גם זה בדיוק כמו בחג שעבר.

כאמור, רק שני חלקים כולל העיתון, אפילו בחג, ואין מוספי נשים וילדים (לא שהם היו כאן מציאה גדולה) בנפרד. דווקא שער המגזין הראשי יפה יותר מזה שהיה בחג שעבר (גגלו לביקורת הקודמת. נמאס לנו לתת לינקים חינם).

אבל עזבו עיצוב, קחו את העריכה/הכתיבה. כתבת שער כמו זו על הרב קרמר מברסלב, הייתה איכשהו עוברת אצלנו בשקט, אבל במקום לערוך טקסט יפה לשער ככתבת חג בשער, נכתב בו: “ערב הילולת רבי נחמן מברסלב בחוהמ”ס (מאד אוהבים ראשי תיבות בשעה טובה), רשם יוסי מייברג (עוד שם בדוי כמו שאר השמות במגזין) מדברי משפיע הזרם המרכזי של ברסלב”. האם מדובר בראיון? שיחת חג? סתם ציטוט משיעור וידאו ב’קול הלשון’? לעולם לא נדע.

גם כאן תמצאו סוג של ראיון – ערוך נורא ונראה בהתאם – עם יוסי דייטש, וכן עוד מספר כתבות הזויות או תואמות לקו העיתון, פרו אלי ישי: ראיון עם יוני יוסף איש רשימתו של אלי ישי בירושלים; וכנ”ל עוד כמה כאלה שלא שווים התייחסות מיוחדת.

באמת העיתון שכמעט ולא קראנו בו – לא היה מה – החג הזה.

מוסף “המשפיעים” (28 עמ’)

המוסף מכיל הפעם, בגיליון אחד, את מוסף המשפיעים, יחד עם 36 עמודים המאכלסים – בסוף הגיליון – את עמודי הנשים והילדים גם יחד.

כמיטב המסורת של “שעה טובה”, אין אף מוסף נושא מושקע, וחוזרים אחורה אל המוספים הקטלוגיים שאפיינו את העיתון עד לפני שנתיים-שלוש: מוספים על הרבה מאד אנשים תחת – כביכול – נושא מסוים. הפעם זה המשפיעים החרדים, במוסף שבנוי ברובו הגדול על ‘ויקיפדיה’. זה נראה כאילו בעלי הבית החדשים אמרו לעורך: יאללה תעשה איזה פרויקט לחג, והוא הלך על הקבוע והמוכר, על “המשפיעים” (פרויקטים דומים נעשו בעיתון זה בעבר על הגבירים או הצעירים המבטיחים).

משהו במח ככה זרם לנו לאט לאט, אבל בסוף הבנו: שעה טובה כבר הוציא בעבר את המוסף הזה! גיגול פשוט המציא לידינו את שער מוסף “המשפיעים” שיצא בעיתון לפני 8 שנים, עם רשימה כמעט חופפת וזהה. כאן, הוא נעשה אף באופן הרבה יותר חובבני, כשרוב התמונות המלוות אותו קטנות ובלתי ראויות לדפוס או לקוחות מהיוטיוב ואתה צריך לנחש שאכן מי שנכתב מתחת התמונה הוא אכן מי שבתמונה באמת. שניהם גם יחד היו גם כמעט זהים למוסף נוסף בעבר של שעה טובה, “70 – הדור הבא”, עם “הדור הבא של המשפיעים”. גם הפעם, שום רצון למקוריות או משהו יוצא דופן. רשימה של הרבה אנשים, טקסט קצר על כל אחד, ויאללה יש מוסף.

גם ההתעקשות המוזרה והעלק-דתית של העיתון להידמות להמודיע ולא לציין נשים, הייתה בעוכריו, כאשר ביקש לציין את סיון רהב מאיר כאחת המשפיעות, ואיך כתב את זה? “משפחת מאיר”, כשהוא מציין ש”היא נבחרה כמגישה הפופולארית בישראל”. מי נבחרה? לא סיון רהב מאיר, חלילה. משפחת מאיר. כמה שזה הזוי. התמונה המלווה היא של הבעל, ידידיה מאיר, עם טקסט בסוף הקטע כדי להצדיק את התמונה.

למעלה מכך: בניסיון למלא את המוסף, נבחר עורך העיתון המתחרה יוסי אליטוב כאחד המשפיעים, כשהומטרו עליו כאן שפע של שבחים ומחמאות. מה הבעיה? שממש גיליון לפני כן, בערב ראש השנה, בעיתון החדשות של שעה טובה דווקא הומטרו עליו עקיצות ארסיות. אבל ככה זה כשאין קו, אין עריכה ואין מי שיוביל את הספינה הטובעת החוצה מהים.

שלא לדבר על אי עריכה מהודקת כלל: למשל, בחלק מה”משפיעים” יש כותרת כלשהי, בחלק אחר שמם הוא הכותרת; אין סדר אלפביתי, אין תוכן העניינים עם שמות להקלת הדפדוף. כלום.

בחלק הנשי, אגב, לקראת סוף המוסף הזה, תמצאו ראיון עם הרבנית קניבסקי ע”ה, שפורסם לפני כעשור ב’שעה טובה’ וממוחזר כעת שוב. על החתום: א. שטרן, שמו ה”נשי” של העורך צוקרמן כשהוא מראיין דמויות נשיות. אממה, שהפעם אפילו זה לא נכון, שכן על הראיון דאז היה חתום בכלל אריה ארליך, אז איש “שעה טובה”.

שאר החלקים והמוספים

אין, כאמור.

אם חשבנו שעיתון החג הראשון לאחר ה”מהפך”, כביכול, ב’שעה טובה’ יהיה נוצץ וייחודי, התבדינו בגדול.

בסה”כ נהנו קוראי “שעה טובה” מ-128 עמו’, מול 176 עמ’ בחג שקדם לו.

יתד נאמן

באופן כללי, עיתון החג של ‘יתד נאמן’ לסוכות תשע”ט, הציג עיתון פחות טוב/מושקע מהקודמים לו, אבל עדיין היו לו פה ושם נקודות יפות.

מוסף “כנגד כל הסיכויים” (84 עמ’)

במוסף הכרומו הפעם 84 עמ’ ו-21 כתבות (מול 84 עמ’ ו-16 כתבות בחג שעבר).

נושא המוסף, כפי שמופיע במשנה (“איש לא האמין שיצליחו, אבל הם התעקשו וניצחו”), כבר פרנס למעשה מוסף או שניים בעבר ב’יתד’. די אם נזכיר למשל את מוסף הכרומו הראשון בסדרה, “חולמים ומגשימים”, שנגע באותו נושא בדיוק, וכמוהו עוד כמה פרויקטים בעיתון הליטאי הותיק.

במוסף מספר כתבות ראויות לציון, כמו זו על מפעל חייו הבלתי נתפס של הגרנ”צ פינקל זצ”ל – הגדלת ישיבת מיר, בעודו אדם חולה ונתון בכסא גלגלים שנים רבות (שעדיין מרגיז, שהיא, כמו רוב חברותיה במוסף, חייבות הגהה באופן דחוף שיעביר את הדברים בצורה מהודרת ומובנת, מה שלא כ”כ נעשה ביתד במוסף זה, ובטח שלא ב’מוסף ש”ק’, שחלקו הוא כמו כתב חידה להבנת דברי הכותבים); על הרבנים שחולשתם לא יכלה להם, כמו רבי ראובן קרלנשטיין ועוד; וכן סיפור חיים של הניצולים מטביעה בכינרת (שבתמונה הגדולה בדאבל הפותח מחזיק הגיבור צילום כתבה דווקא מעיתון …’משפחה’).

למרבה הצער במוסף זה מצאנו גם כמה כתבות יח”צ הנדמות לכתבות רגילות, כמו זו על איחוד הצלה או על ‘איילת השחר’ מהקיבוצים, ארגון שמשקיע המון – אולי יותר מדי – ביח”צון עצמו לדעת, וכן הבר ממתנת חיים וגם ‘ערכים’.

אבל בסה”כ הוא מעניין בחלקו הגדול.

מוסף “יתד סוכות” (112 עמ’)

במוסף הפעם 112 עמ’ (לעומת 144 עמ’ בחג שעבר) ו-10 כתבות.

גם מוסף זה יצא יחסית חלש יותר מבעבר בחגים. בין שאר הכתבות, ראיון השער עם רבי מיכל זילבר; מלקולם הונליין מתראיין בפעם המי יודע כמה ראיון פרישה (רק לאחרונה כמדומה ב’משפחה’); כתבה על הסכמי אוסלו שבנויה ברובה על מוסף גדול שכתב לאחרונה העיתונאי חגי סגל (גם כתבה גדולה החג הזה ב’המודיע’ מתפרנסת על חשבונו); ועוד כתבה שנראית על פניה מרתקת, שכתב ‘יתד’ ביקר במבוך האיטלקי (העשוי משיחים), אלא שקראנו את הכתבה וכלל לא השתכנענו שכתב יתד ביקר במקום: לא היו תמונות שלו במקום או כאלה שצילם, וחוץ מתיאור כללי שיכולתם למצוא באינטרנט לא ממש מצאנו חוויה אישית, לבד מחצי כתבה בערך שהשליכה מהמבוך הפיזי למבוך המוסרי שמציינים בבעלי המוסר. בהחלט קריפי. מה שלא פחות קריפי ועוד דפק לנו את אמינות הכתבה, הוא שבמשנה מוזכר שם עט אחד, ואילו בשם כותב כבר מופיע שם אחר לגמרי.

הנה, תראו:

מוסף ש”ק “זמן שמחתנו – שמחה” (96 עמ’)

במוסף הפעם 96 עמ’ ו-31 כתבות (מול 92 עמ’ ו-24 כתבות בחג שעבר)

המוסף הפעם עוסק בנושא שמחה, ומקיף אותו מרוב היבטיו, כולל פאנל עם בעלי המנגנים מונה רוזנבלום (שמרואיין פעמיים באותו מוסף, פעם בפאנל בעלי המנגנים ופעם בפאנל “המשמחים”, ומרואיין בנפרד גם במוסף החג של ‘מרכז העניינים’), מוטי (“ר’ מרדכי”) שטיינמץ, אברמי (“ר’ אברהם”) רוט ועוד על ההיבטים הרוחניים של השמחה, זאת לצד כתבות עם ר’ יענק’ל מילר, ר’ אביש בראדט, נעימות התורה של הגרמ”ש שפירא, כתבה על גידול ילדים בשמחה, השריית השמחה בבית, השמחה שבמצוות וגם כתבה על …ליצן רפואי ועוד ועוד. אפרופו פאנל המשמחים שהתכנס בלשכתו של חנניה צ’ולק מ’עזר מציון’, אחד המרואיינים שם הוא אבא טורצקי, שמשום מה כלל לא נראה בתמונה, מה שאומר שכנראה דבריו הוספו לאחר מכן, מבלי שבפועל נכח במקום.

כתבה נוספת היא עם המלחין הרב הלל פלאי, ב”ראיון ראשון”. הרשו נא לנו להניח שהרב פלאי התראיין פעם או שתיים בעיתון של אחיו אלי, עיתון ‘משפחה’. הנה כי כן בכתבה עצמה מזכיר פלאי את הפרויקט המוזיקלי “בהיכלו”, שהפיק לא אחר מאשר עיתון “משפחה” לפני מספר שנים.

בסה”כ, כרגיל, מוסף מאד מקיף, אם כי פשוט בלתי קריא כמעט. לא ברור האם נותנים לאברכים שזה עתה יצאו מהכולל לכתוב את המוסף הזה, או מה הסיבה שהוא כתוב כה גרוע. אבל אנחנו כה מתריעים על זה כבר שנים רבות, ועדיין לא אירע שום שינוי בנושא. היה חבל גם למצוא גם פה כתבות יח”צ, כמו זו החותמת על הארגון של אריה מונק, בית חם.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: מוסף סיפורים “זה קול הסיפור” (100 עמ’), שהגימיק שלו הפעם הוא שניתן לשמוע את ה”סיפורים שמאחורי הסיפורים” במוסף, בקולם של הסופרים עצמם, בקו טל’ מיוחד שנפתח (0722-700504). לרגע התפלאנו: וכי ‘יתד’ יכשיל את קוראיו בשמיעת קול נשים, קולן של הסופרות המספרות את מאחורי הקלעים? נטלנו את נפשנו בכפנו וצלצלנו למספר, ערב החג. אז קודם כל, היו רגועים: אין קול של סופרות. את הטורים של הסופרות מקריא קריין גברי. לא כן אצל הגברים, שהסופרים עצמם – ולדר, ויינשטוק, גרינבוים ועוד – מקריאים בעצמם את טוריהם. למעלה מכך: אולי מאי הכנה מספקת של אנשי הפקת המוסף או הקו, חלק מהלחיצות שהקשנו לשמיעת הטורים, הביאו לתא קולי, ולא לשמיעת הטורים… בוא נגיד שהפעם לא באמת היה מקום ל”מקוריות” הזו, אבל אם זו הותירה את שאר המוסף פנוי מנושא כלשהו, זה לבד היה שווה; מוסף הנשים “קטיפה לבית” (164 עמ’), ובו לא מעט פרויקטים יפים, ואפילו “ריאליטי” יתדי בדמות החיפוש אחר המרצה הבאה שתדליק אחריה את ציבור הנשים הליטאיות; מוסף הילדים “יתד שלנו” (32 עמ’); וחלק החדשות (32 עמ’).

לסיכום, בסה”כ החג הזה נהנו קוראי ‘יתד נאמן’ מ-620 עמ’, לעומת 648 עמ’ בחג שעבר.

הפלס

כרגיל אנחנו לא מפרידים בין הדבוקים הליטאיים ועפים הישר אל התאום הסיאמי של “יתד”, ‘הפלס’, של הפלג הירושלמי.

בגדול, לא תראו בעיתון החג של ‘הפלס’ איזשהו שינוי כלשהו מהעיתונים הקודמים. הכל שומר על עצמו וכמיטב המסורת: בעיקר כתבות היסטוריות ארוכות ומייגעות.

מוסף “נפלאותיך אשיחה” (96 עמ’)

הפעם לא הוציאו ב’הפלס’, שלא כבעיתוני החג האחרונים, מוסף כרומו לחג, והמוסף העיקרי החג הזה הוא המוסף הזה. כאמור, רובו מורכב מסיפורים היסטוריים וכתבות שונות בעלות מוטיב של נפלאות הבורא לברואיו, סיפורי הצלה וכדו’. אין מרואיינים יותר מידי בשמם, בטח לא בתמונתם. פותחות את המוסף מספר כתבות על ההצלה של כמה מגדולי הדור הקודם, כמו הרב שך זצ”ל, הרב אלישיב זצ”ל וכמובן הגר”ש אויערבאך זצ”ל, וסוגר אותו פרויקט נחמד (אם הבנו נכון, “נפלאותיך אשיחה” הוא מדור קבוע בעיתון השבועי על נפלאות הבורא ביום יום), בו מובאים מספר ממכתבי הקוראים כמו שהם, ללא עריכה, על סיפורי ניסים בני ימינו.

באופן מוזר משהו, לא תמצאו לא בחלק הזה וגם לא בשאר החלקים, כתבות משולהבות בנושאי הפלג, שלא כמו בעבר. לא תראו ראיון עם אסירי עולם התורה, חברי “מועצת גדולי עולם התורה” של הפלג, אפילו לא ראיונות עם אנשי הפוליטיקה של הפלג לקראת הבחירות המקומיות. עיתון החג כאילו התנתק ממצע אנשי ‘הפלג’ החג הזה. הדבר היחיד שמצאנו שהתקשר קצת עם השטח של ‘הפלג’ היה דווקא בפרסומת, לספר חדש שלא תאמינו, אבל מספר על חוויותיו של אחד מאסירי עולם התורה, לקוראים הצעירים. הנה קח, כותב יקר, פרסומת חינם:

הערה גרפית או שמא תכנית: לאורך כמעט כל הכתבות במוסף זה, העורכים לא השכילו לשבץ כותרות משנה (רק בתוכן העניינים היו כמה שורות לספר במה עוסקת הכתבה), וחוץ מכותרת, לא יכולת לדעת במה עוסקת הכתבה, או על מי/מה נכתבה.

הערה חמורה יותר: לא ברור איך, אבל באחת הכתבות השתרבבה לעיתון הליטאי השמרן והקיצוני לא אחר מאשר תמונה של ילדים חב”דניקים בכותל, ולא עוד אלא שהם מחזיקים את הסידור החב”די “תהילת ה'” בהוצאת קה”ת, ההוצאה שהקים הרבי מלובביץ’ זצ”ל. זו באמת תקלה ליטאית חמורה ביותר שעליה אמורים לעוף ראשים ב’הפלס’, לא?

בכלל, גם לא מצאנו בעיתון החג של הפלס כמעט מרואיינים כאמור, לבד משני ראשי ישיבות הנמנים על אנשי ‘הפלג’ המתראיינים למוסף התורני “לקראת שבת”.

שאר החלקים והמוספים

אז נרוץ בקצרה על השאר: מוסף “תצפית” (72 עמ’), ובו כמה כתבות מהסגנון האמור במוסף הקודם פלוס כמה סיפורי חג. אגב, המוסף הזה חייב שיפור עיצובי ודחוף. גם כל שאר חלקי העיתון כדאי להם שישפרו ויחדשו קצת את העיצוב המיושן והבלתי מזמין, אבל בודאי מוסף זה; המוסף התורני האהוב עלינו “לקראת שבת” (80 עמ’), ובו מדור החידות התורניות שחטף הפעם קיצוץ מאכזב; מוסף סיפורים “מה שיהיה” (80 עמ’); מוסף הנשים “נופך” (64 עמ’), ובו בין השאר מרואיינות נשים שהיו קרובות לגר”ש אויערבאך על מעשי החסד שלו וכו’, וכן מספר פרויקטים חביבים; מוסף “הפלס לילדים” (48 עמ’) חלק החדשות (24 עמ’) ואפילו קישוט לסוכה עם תמונה יפה של הרב אויערבך זצ”ל. בחלק הזה, אגב, מצאנו מדור מתבקש מהנעשה ונשמע במוסדות “הפלג”, פלוס עדכונים משלהם על זמני התפילות בבתי הכנסת השונים שלהם או שמחות בית השואבה שלהם וכו’. מתבקש לחלוטין להעצמת הציבור.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘הפלס’ מ-464 עמודים (בחג שעבר הם נהנו מ-636 עמ’. דיאטה רצינית ביותר, של כמעט 200 עמודים).

המבשר

עיתון החג של ‘המבשר’ הציג עיתון רב זרועות ומוספים, מהם מעניינים יותר, מהם פחות. לפחות בקטע של ההגהה, מה שהערנו בפעם הקודמת, קיבל הפעם העיתון שדרוג רציני ופחות נתקלנו בתקלות כמו זו המוזרה שאפילו צילמנו לכם אותה בביקורת הקודמת (לינק לעיל, כזכור).

‘המבשר’, שאכן הכין חבילה מכובדת, רץ אפילו לקדם את עיתון החג בהודעת יח”צ שאוזכרה בכמה מקומות, והגדיל לעשות אתר “אייס” של התקשורת שפרסם את עיתון החג של ‘המבשר’ כעיתון הישראלי עם הכי הרבה עמודים אי-פעם. אז ראשית, כאמור לעיל, ‘משפחה’ עקף אותו, החג הזה, בקרוב ל-400 עמודים, אבל אפילו אם מדובר על יומון, הרי שהיומון החסידי הוותיק יותר, ‘המודיע’, עקף אותו בלמעלה מ-100 עמודים (החבילה שלו היתה כבדה משמעותית מזו של ‘המבשר’. לא באמת היה צריך לספור), שלא לדבר על כך שהעיתון לא הגיע ל-650 עמ’.

מוסף “הישגים” (160 עמ’)

המוסף העיקרי של ‘המבשר’ החג הזה, הוא המוסף הזה, דווקא לא כרומו, שמתמקד בהישגים השונים שהשיג הציבור החרדי – בעיקר – בעשרות שנות מדינה, לפי חלוקה לפרקים כמו מאבקים (ניתוחי מתים וכדו’), תקשורת (הטלפונים הכשרים וכו’).

הפרויקט אכן מאד מקיף, אם כי לאו דווקא מעניין במיוחד. הוא מסכם המון פרשות ישנות והיסטוריות, במין מתכון קבוע: מה היה פעם, מה היום, כתבה קצרה על הנושא (הכל כמעט בעמוד אחד לכל נושא), פלוס משהו שדווקא אהבנו, “שלוש שאלות” שהופנו במסגרת בכל עמוד ל”כוכב” של אותה פרשיה, כמו למשל גולדקנופף על מאבקי אל על או הרב ויא על מהפכת הכשרות בעלים וכדו’.

גם המוסף הזה חוטא בהרבה – הרבה מידי – כתבות יח”צ לארגונים שונים ומשונים.

לאורך המוסף יש מין פרויקט משנה של תמונות היסטוריות שמספרות סיפור. אחת התמונות דווקא לא היסטורית בכלל – יוסי דייטש המתמודד לראשות העיר, בסיור באחת הגינות (אגב, מצטוות אליו שם כתב בקהילה בכלל, בתמונה שכנראה צולמה עבור הראיון החגיגי ב’בקהילה’). בכיתוב נכתב שהוא “משקיף על פני העיר ממרפסת לשכתו”. עיניכם הרואות שהתמונה לא בדיוק תואמת לכיתוב:

בקיצור, מדובר במוסף חביב, מושקע למדי, אבל לא ממש מעניין באופן היסטרי.

“המבשר שבועי” (144 עמ’)

המוסף מכיל מספר כתבות אקטואליות וכתבות שטח חביבות. אהבנו במיוחד את זו בה מאיר ברגר ראיין כמה מכותבי הנאומים הבולטים של ראשי הממשלות האחרונים.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “המבשר תורני – והיו משמחים” (40 עמ’); מוסף היסטורי “קהילות – הושענא גולה וסורה” (40 עמ’) על מחנות המעצר של העולים לא”י בקפריסין והעדויות ההיסטוריות מאותה תקופה, פלוס כתבת שטח מהמקום (כתבה דומה מצאנו בעיתון הדתי “שביעי” בסוכות), עם ראיון הרב רסקין שליח חב”ד בלרנקה; מוסף נשים “לבית” מושקע מאד (144 עמ’), עם חלק רחב מאד של מתכונים ומספר כתבות מעניינות; מוסף לילדים “נקודות” (32 עמ’); מוסך סיפורים “פינת יקרת” (52 עמ’).

לסיכום, בסה”כ קוראי ‘המבשר’ נהנו מ-632 עמ’ החג הזה.

המודיע

כאמור, ‘המודיע’ הציג חבילת חג מרשימה וגם כבדה משקלית לחלוטין.

מוסף כרומו “סודות” (132 עמ’)

המוסף הראשי הפעם, בכרומו, הוא מוסף הנושא “סודות” המתיימר לעסוק בסודות שונים. גם כאן, מה לעשות, חלק מאד גדול ממנו, כמעט הארי, הוא כתבות יח”צ.

אנחנו מצאנו בו ככתבות מעניינות דווקא את אלה החוליניות המסתוריות, כמו על המרגל מרוואן אשראף (כתבה שיצאה בתזמון מדהים עם הוצאת הסרט החדש עליו בנטפליקס, “המלאך”. מעניין), שבסופה, בתפירה מאד גסה ולא טבעית הוסיפו העורכים קטע תורני שכתב הרב וולבה זצ”ל על מלחמת יו”כ, או על דמותו של המרגל מרקוס קלינגברג – שאגב הועתקה, כך נראה וכך גם למעשה אפילו מצוין, ברובה מספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנים האחרונות, טרם נפטר.

אגב, בכתבה על מרוואן נכתב שהמרגל שלנו במצרים מת בתשנ”ז. הוא כמובן לא מת בתשנ”ז, אלא בתשס”ז. הבדל פעוט של עשור.

במוסף זה גם תמצאו פרופיל על רבי מיילך בידרמן שליט”א, בסגנון שקצת מתאים יותר ל’משפחה’ או בקהילה, שאכן פרסמו בעבר ומפרסמים החג הזה כתבות דומות. ב’המודיע’ ציפינו לאיזה ראיון תורני אתו, לא?

שאר החלקים והמוספים

שני חלקים חוליניים נוספים ל’המודיע’, אבל בלי כותרת משנה כלשהי, פשוט ‘המודיע’ עם שני שערי מוסף שונים. באחד (הירוק, 64 עמ’), מצאנו כתבה מקיפה ויפה של משה גוטמן על הזיית ה’הדתה’, יחד עם ראיונות עם אישים כמו הרב גרוסמן, מנחם ברוד מחב”ד ועוד כמה מסבירנים, כתבה על הסכם אוסלו שגם היא בנויה כאמור על כתבתו של חגי סגל וראיון עם ראש העיר בני ברק היוצא חנוך זייברט; בשני (החום, 96 עמ’), מצאנו בעיקר כתבת נסיעת של ישראל קצובר מפוניבז’, עת הצטרף לנסיעתו של נתניהו לליטא. אגב, רק בעמוד הפותח של הכתבה שם העיר, כמו הישיבה, נכתב כפי המקובל: פוניבז’. בשאר העמודים, הכותרת טועה כל הזמן וכותבת “פונוביז'”; מוסף הנשים החדש למדי, “קראט” (180 עמ’), שמחליף את המוסף הוותיק “הבית שלנו” מושקע מאד מאד, ומצאנו בו בין השאר ראיון מרגש עם לאה רובשקין, אשתו של, מספר חודשים אחרי השחרור המפתיע, שבוצע בביקור של הזוג לאחרונה בארץ, וכמה פרויקטים ייחודיים שהיו מעניינים אפילו למגזין הרגיל, כמו למשל זה במסגרתו חזרו הכותבות לכמה מגיבורי כמה פרשיות מצערות יותר ופחות שהיו בשנים האחרונות בכותרות העיתונים; מוסף ‘המודיע הצעיר’ לילדים (32 עמ’) יחד עם מוסף ‘בלב שמח’ לילדים (32 עמ’) ומוסף סיפורים לסוכות ללא נושא, ב”ה (100 עמ’); מוסף תורני (64 עמ’), אגב, לא “מוסף” אלא “תוספת” כמובן; ומוסף תורני גם הוא, “פרקים” (64 עמ’) ובו בין השאר ראיון חג עם האדמו”ר מסקולען ומספר פאנלים חינוכיים.

אם נידרש אגב לשאלת מה מעניין יותר החג הזה, המבשר או המודיע, התשובה היא לכאורה המודיע, הרבה בזכות המוסף לנשים המושקע מאד, וחלקים ממוסף “סודות” שהיו לא רעים (השאר שם, כאמור, היה יח”צ). גם מבחינת עיצוב, המבשר הרחק הרחק מאחור עם עיצוב די מיושן, ארכאי ולא מזמין לאורך כל המוספים, בעוד דווקא המודיע, במוסף סודות למשל, מעניק עיצוב מודרני ומושך לחלוטין, וגם בחלקים נוספים בעיתון.

לסיכום, קוראי ‘המודיע’ נהנו החג הזה מ-784 עמ’.

שאר העיתונים

אז מה נשאר לנו? את אלה שאנחנו כבר לא מסקרים באריכות האומר: החינמונים, שהגיעו עד הבית, ועיתון ‘יום ליום’, שהגיע עד לאפליקציה בטלפון הכשר. הוא באמת הנחשון בנושא הזה, אבל החל – בערך – מערב החג, הוא השיק אפליקציה ובה כל תכני העיתון. התפלאנו לחשוב שגולשי האפליקציה יקבלו חינם את כל תכני העיתון שבחנויות עולים כך וכך שקלים, אבל אכן כך הוא, וכבר בערב החג עלה העיתון המלא לאפליקציה החדשה של ‘יום ליום’. יתירה מכך: אמש (רביעי) כבר עלה לשם העיתון המלא החדש – של אחרי החג – מהיום (חמישי), עוד בטרם בכלל הגיע לחנויות. יפה.

אבל מעבר למשחקים הטכנולוגיים, מדפדוף דיגיטלי בין דפי עיתון החג של ‘יום ליום’ ניכר היה שעדיין צריכים לעשות כברת דרך ארוכה. ניכר שזה עיתון שנעשה עדיין על ידי חובבנים ולא כותבים ועורכים מקצועיים ומנוסים: מהכותרות, בחירת הנושאים, הכתיבה וכו’. במגזין החג, למשל, שהיית מצפה שיהיה גדול וגדוש, הוא בסה”כ מכיל 4-5 כתבות בלי מעוף מיוחד. למשל, קטיף אתרוגים במרוקו, ראיון עם דני דנון ועוד שתיים-שלוש כתבות. גם הפתיחה למגזין נראית די תלושה והזויה: “ברוכים הבאים לגיליון 1593 של יום ליום!”.

מוסף הנושא המרכזי הוא “המשפיעים”, כמה מקורי ומפתיע (כאמור לעיל גם פרויקט של שעה טובה החג הזה), בו התבקשו קוראי יום ליום לבחור את המשפיעים שלהם. התוצאה, איך לומר, יצאה מוזרה במיוחד. למשל, במקום הרביעי מהמשפיעים, בין דרעי לגפני, נמצאת גברת בשם רחל פסטג, שדרנית בקול חי. היא במקום הרביעי מהמשפיעים במגזר החרדי? וכנ”ל בהמשך הרשימה שמכילה אנשים תלושים בחלקם, ואי אפשר להאשים את הקוראים של יום ליום או את קרובי משפחתה של פסטג האמורה שצלצלו שוב ושוב, כי הללו בחרו מתוך רשימה ספציפית של שמות שפורסמה לפני החג על ידי יום ליום.

מוסף מושקע יותר היה על הראשונים לציון לדורותיהם.

בחינמונים הגיעו עד דלתנו קו עיתונות (88 עמ’, מול 104 עמ’ בחג שעבר), ובו הפעם אין אף מוסף מגזיני, אלא שוב, כמו בחגים האחרונים, התמקדות פוליטית-מקומית עם מוסף מייגע וקטלוגי על כל המתמודדים בבחירות העירוניות. בעיתון ‘כל ישראל’ כבר לא נתקלנו לאחרונה בכלל, וגם לא ערב החג, באף חנות, לא ברור אם הוא יוצא עדיין לאור; מרכז העניינים (56 עמ’, מול 116 עמ’ בחג שעבר), יצא עוד לפני יום כיפור, כך שכלל שעטנז מוזר שכזה של איחול: “גמר חתימה טובה ומועדים לשמחה”… העיתון כלל מוסף בן 24 עמ’ “אך שמח”, על השמחה החסידית, ראיונות עם מוזיקאים חרדים וכדו’.

המצעד

אמנם בפעם שעברה דילגנו עליו, כעת נחזור לפינה האהובה: מה העיתון הטוב ביותר שהיה החג הזה לדעתנו? ומזכירים: הקריטריון הוא – במה קראנו יותר בחג. לא מעניין כאן מה יותר יוקרתי או מושקע, אלא תכלס. אז הנה הרשימה:

ובכן, גם הפעם את המקום הראשון קוטף עיתון ‘משפחה’. לאחר מכן המודיע ויתד נאמן במקום השני. במקום השלישי בקהילה בזכות המוסף הפוליטי. ברביעי: המבשר. בחמישי: הפלס. ולאחר מכן, לפי הסדר, יום ליום ושעה טובה.

לא ניפרד לפני שנזכיר שהדברים נאמרים אך ורק על דעתנו בלבד. ניתן ורצוי לחלוק עליהם כאן בתגובות ב’פאשקעוויל’, האכסניה הנאמנה, או במייל שלנו: [email protected]

חורף בריא! ולהתראות מיד אחרי חג הפסח תשע”ט.