מיוחד: כל הפוליטיקה, האינטרסים והכסף שמאחורי “ציוצים סיאמיים”

פרולוג: המוסד הקדוש לתיקון עולם

המוסד הקדוש המתקרא ‘צייצנים סיאמיים’ שנוסד לא מזמן על ידי איש התקשורת רב הפעלים מענדי גרוזמן, מעורר עניין רב וסוחף אחריו סקרנים רבים בתקשורת החרדית.

בניגוד לעשרות אנשי תקשורת שנוהגים לצייץ ציוצים דומים החוזרים על עצמם, כאלו שאפשר בקלות למצוא גם אצל עמיתיהם, מקפיד מענדי על פיד נקי מניחוחות יח”צ. כל כך נקי, עד שאפשר אפילו לחשוד בו שהוא באמת איש ישר.

הלכנו לשוחח איתו. לקחנו המון רצון לתקן את העולם וביקשנו לעמוד על שורש התופעה ולנסות להבין מה באמת מציק לו, חוץ משניצל תירס, כמובן. הוא באמת שונא את זה.

פרק 1: מה הקטע שלך?

מייסד ובעלים דהמוסד הקדוש “צייצנים סיאמיים”, שלום

הופה, שלום שלום.

בתור הפנים הרציניות של הקרקס הצובר תאוצה, תן לי כמה מילים על הרקע

תשמעי, הייתי שמח לעשות מזה משהו אידיאליסטי וזה, אבל חייב להודות שלא מדובר באיזו החלטה מושכלת ויציאה מחושבת לדרך. כמו כל הדברים הטובים בחיים, זה פשוט קרה. ראיתי אצל שתי אושיות טוויטר שני ציוצים ממש ממש דומים, התחשק לי להסתלבט ועשיתי מזה גיפ. יש מצב אפילו שמישהו שלח לי את צילומי המסך שלהם. למחרת עשיתי עוד גיפ ואז עלה לי הרעיון להאשתג #צייצנים_סיאמיים, וזה פשוט תפס נורא יפה. מאז אני מקבל מלא תגובות, גם בטוויטר וגם בפרטי. אפילו היח”צנים בעצמם אומרים לי: זה דופק אותנו, אבל זה ענק. ואז אנשים פשוט התחילו לעשות לי את העבודה, שולחים לי ציוצים נורא דומים ומבקשים שאעלה אותם. זה נכנס חזק.

אז אתה סתם לייץ חסר אג’נדה?

תראי, לכל גולש זה נמצא בראש, בואי לא נתעלם מזה שיש פה משהו. כל מי שנמצא בטוויטר שם לב לחארטות האלו, כך שאין ספק שאני מאמין שנכון מאד להציף את זה ולתת במה לגיחוך שבעניין. אבל כפי שכתבתי בשרשור שהסביר את כל העניין, חשוב להבין שיש בזה גם הרבה הומור. זו לא מלחמת האור בחושך ומאבק החול בקודש, אני לא יתד נאמן, אני מאמין גדול בהומור ושמח לנצל אותו בכדי להציף תופעות שכדאי להתייחס אליהן. הציבור לא מטומטם, והטוויטר זה רק קצה הקרחון של הסיפור הזה. אני רציני לגבי זה.

תגדיר “הסיפור הזה”

תופעת הסיאמיות בטוויטר היא פשוט פרמטר נורא נורא טוב, שמשקפת מציאות שלמה שמתנהלת מאחורי זה. זו אבן בוחן נהדרת, וזה מורכב, תראי: אם מישהו צייץ ציוץ יחיד שהוא שקר והוא יח”צני זה כן בסדר? גם לא. יש גם צייצנים יחידים שמחרטטים. אבל עקרונית כששניים או שלושה מצייצים בדיוק את אותו דבר – זו סוג של הוכחה שאי אפשר להתעלם ממנה. סדרי הגודל והחזרתיות הם פרמטרים טובים לבחינה של מה אמת ומה פחות. ובאמת כעת, כשזה נהיה רציני, אני חושב שצריך להפעיל שיקול דעת ולהכניס קריטריונים של אמת.

אז זה עסק רציני?

אין ספק. בהתחלה אמרתי שאני עושה גיפים מכל ציוץ שהוא דומה, אבל אני מבין שצריך להפעיל שיקול דעת. אתן לך דוגמה: אם שלושה עיתונאים נתנו דיווח כמעט זהה על אותו אירוע, זה לא ציוץ סיאמי, זה דיווח, זכותם. אבל מחמאה שחוזרת על עצמה או אירוע קיקיוני שממש במקרה שלושת המצייצים היו שם ושלושתם מדווחים את אותו הדבר בדיוק, זה כבר פרמטר נורא טוב. ואני חב”דניק אחרי הכל. כל מה שמריח שליחות אני שם.

תרחיב על הקריטריונים

יודעת מה? אם אנחנו כבר פה, אגלה לך משהו שתכננתי לכתוב, כי באמת צריך להרחיב על זה. המוסד הקדוש ‘צייצנים סיאמיים’ עשה עוול בתחילת דרכו, ובקרוב הדירקטוריון יצטרך לחשוב על שלב שתיים מדויק יותר. ואסביר: קחי מקרה קצה של דיווח, כמו שהזכרתי קודם. שלושה אנשים שונים שמדווחים, זה לא ציוץ סיאמי, זה דיווח. כעת נתקדם שלב ונגיע ליח”צ. אם שני אנשים שונים דיווחו על אירוע התנדבות לחולים, אז הם עשו יח”צ אבל זה לא כזה נורא, אפילו טוב. הבעיה מתחילה כששלושה צייצנים פתאום שמים זרקור סופר חיובי על הרב-מה-שמו-שאף-אחד-לא-מכיר, ופתאום בגללם הוא נהיה אישיו, זה כבר מתחיל להיות עוול. כי אין שם שום דבר מתחת, וזו בעיה חמורה לתמונת המצב שמשתקפת לציבור. ופה בדיוק הנקודה, צריך לעשות סדר מהו ציוץ סיאמי שנגדו אנחנו יוצאים, ומה בסך הכל בסדר. המוסד הקדוש בתחילת דרכו הכליל את כל המקרים ביחד, אומנם לא כללנו דיווחים רשמיים, אבל כל דבר שהיה טיפה מעבר. והגיע הזמן להגדיר את גבולות ה’מעבר’ הזה.

אם זה לא בסדר, למה זה קרה?

קודם כל, המוסד הקדוש בתחילת דרכו היה בחיתוליו וחסר אמצעים, וטכנית צריך להפעיל שיקול דעת ולהושיב צוות שיחשוב על זה ברצינות ויגדיר פרמטרים וזה. ושנית, זה לא יכול היה להתחיל כך. הבנו שאם נתחיל להחליט בעצמנו מה נכלל בגדר ציוץ סיאמי ומה לא, יתחילו להאשים אותנו. הרי ברגע שנקבל החלטות, במילא יתחילו ויכוחים נוסח למה את זה הכללת, למה את זה לא, זה כן בסדר, זה לא בסדר, ואז המוסד כבר לא יהיה קונצנזוס. והחשיבות הייתה, קודם כל, להציף את התופעה. אז בהתחלה לא עשינו חושבים. שניים שלושה ציוצים דומים שמדברים על אותו דבר וזה לא חדשותי? יאללה. גיפ. אבל ייתכן שכעת באמת כבר צריכים לעבור לשלב השני שהוא יותר משמעותי.

לא הבנתי איפה השלב הזה בכתבה שבו אתה מביא לי קצת ג’וס

אני זוכר שהתחתנה נכדה של ר’ חיים, ויענקי קנייבסקי ארגן שבע ברכות. כולם נורא דאגו שזה יהיה אירוע פוליטי של יענקי, ר’ חיים הגיע וכל הפוליטיקאים, ואז שיגעו אותי: “בא צייץ, שולח לך תמונה, צייץ, צייץ וכו'”, פשוט כדי להפוך אותו לאישיו. אז עשיתי את זה, כי לא הבנתי את המשמעות. אתה אומר: טוב יאללה מה ‘כפת לי. מבינה? זה משגר תמונת מצב של: יש פה כח חדש עולה! וזו כזו הגזמה, והוא פתאום נהיה בטירוף משהו שהוא לא. אפילו דיברתי באותו ערב עם איזה פוליטיקאי חרדי שהיה בדרך לשם, ובגלל שאף אחד לא שמע הוא אמר לי: נו, מה, יש לי ברירה? שיגעו את כולם להגיע, ושיגעו אותנו לסקר.

וזה רק הציבור שלנו שמאפשר את זה?

גם בציבור החילוני יש יחסי ציבור, אבל שם משגעים איזה כוכב לבוא, לראות, להתרשם בעצמו ואז לכתוב איזו חוות דעת. אצלנו משגעים רק לצייץ, בלי שיש לך מושג וחצי מושג על מה שקורה. אז זו חארטה בארטה. מבינה? אצל החילונים אנשים בסוף צריכים לבחור, אז מנסים לעשות מניפולציה על הבוחר, וזה בסדר וזו דמוקרטיה. אבל אצל החרדים היח”צ לא משפיע על הבוחרים, אז קובעים שיענקי שולט כי בטוויטר הציגו אותו כשולט. לכן הציבור החרדי צריך להיות זהיר שבעתיים בעניין הזה, כי פה אין שום דבר אחר. מי מחליט מי גדול הדור? מי שכותבים עליו ‘מרן’ ראשון, מי ששמים אותו ב’בולד’. ובגלל שאין בחירה, ובגלל שזה מה שקובע, זה חייב להיות הכי נקי שיש.

או שאני לא שומעת טוב, או שזה אכן מתחיל להישמע כמו מלחמת צדק

עם כל ההומור, ויש הומור, זה משהו שבאמת מעצבן אותי. כי אני מבין שככה כל המערכת עובדת, והציוצים הסיאמיים הם רק סימפטום למה שקורה בשטח. נוצר מצב שרבנים משמעותיים שיש מה לשמוע מהם, אנשים באמת מעניינים, בעלי רוחב דעת פנומנאלי ויכולות רטוריקה מדהימות – לא שומעים עליהם. ולכן זה אישיו. כל עוד זה ברמת הירידה על הציוצים הסיאמיים, זה באמת לא כל כך נורא וזה באמת גם קצת בהומור, אבל כשזה מגיע לבעיות הגדולות שדיברתי עליהן, זה בהחלט משהו משמעותי וזה לא בסדר. ולא מפריעה לי השחיתות, כמו השטחיות והרדידות. אני לא לוחם צדק, אני סתם מתבאס ותכלס יהיה הרבה יותר מעניין אם זה לא יהיה. ובואי נאמר בכנות, לפני שמאשימים אותי בטהרנות ובצדקנות, אני חייב לומר שאני מת על הפוזיציה של להעלות דברים לשיח. אני לא מקריב את עצמי וזו לא פרובוקציה. אני חושב שזה נכון, אבל אני גם אוהב שאומרים לי “איזה אמיץ אתה”, כאילו מה עשיתי פה.

אי אפשר להתעלם מההטרלה ה… איך לומר בעדינות? גאונה. נפלת?

להגיד לך את האמת?

שים יד על הלב. לא ככה. ככה. עכשיו דבר.

למרבה הבאסה, נרדמתי מוקדם באותו ערב. בשתיים בלילה אני מתעורר ורואה שבע שיחות שלא נענו ממישהו אחד ועוד שתיים ממישהו אחר, ומיליון הודעות בווצאפ נוסח מנדי-אל-תיפול-אל-תיפול-זו-הטרלה. ורק אז אני נכנס לטוויטר ורואה את זה. אז אני לא יכול לומר אם הייתי נופל או לא, אבל אני כן יודע לומר שנורא נהניתי מזה. ובהתייחס למקרה הספציפי? אם זה היה אמיתי, לא בטוח הייתי עושה גיפ. מחמיאים למסעדה שנפתחה כי קיבלו מנה בחינם? זה לא כזה נורא. מדובר בפרנסה של יהודי אחרי הכל. אז נהניתי מזה, גם כי זה עזר לתפוצת העניין, וגם כי זה הפך את זה להומור. וזה הרי מה שרציתי. לא רציתי שזה יהיה בעצבים, רציתי לקרוא המלך הוא עירום, אבל לא לזרוק עליו אבנים.

טוב, אם רצית להציף תופעה, עושה רושם שהצלחת. תרשה לי לשאול את הקולגות שלך מה הם חשבו? תסגור איתם חשבונות אחר כך באישי.

תפאדל. תרדו עליי כמה שבא לכם.

פרק 2: קם דור חדש ויש לו טוויטר

היי ביתאן, חלקך בעניין?

תשמעי, ההטרלה שניסינו לעשות לו הייתה חגיגה. תכלס יש דברים שיותר בוערים בי, ולא תמיד כזה אכפת לי כל העסק הזה כמו שאכפת למענדי. זה לא בסדר שאני לא לוחם צדק כמוהו, אבל זה המצב. מבחינתנו זה אירוע שמח. הוא עשה שמח, ואנחנו ממשיכים את השמח הזה. אם הוא היה נופל, זו הייתה חגיגה אמיתית, אבל כנראה שהוא יותר חכם מזה. בכל אופן, אני מניח שיהיו עוד כמה הטרלות בהמשך, אם זה ימשיך לתפוס. מענדי מתייחס לזה בדרמטיות וטוב שכך, כי הוא בחור רציני והדברים חשובים לו. אנחנו? זה בעיקר צחוק בשבילנו.

תגיד איזו מילה רצינית, בחייך

טוב נו, תראי, יש בנו גם קצת התמרמרות על הדור היתום הזה שבו כל איזה ציליגער עם סיסמה לטוויטר מרגיז ממלכות ומכתיר רבנים ואדמו”רים. ובאמת שיש פה משהו שחשוב להבין. בשנתיים האחרונות התקשורת החרדית עוברת תהליך ומגבשת לבל חדש, מקצועי יותר ורציני יותר. עד לא מזמן התקשורת החרדית הייתה מבוססת בעיקר על נייסנים וכל מיני מטיפנים או פרשנים, היא עוד לא הגיעה לשלב הבוגר שלה. כעת קם דור חדש של חבר’ה מוכשרים מאד וסופר מקצוענים, במקביל לריבוי של כלי תקשורת שיוצר מצב שאין בעל אינטרס יחיד ששולט בהכל. אז קורה משהו אחר. כבר בערב הבחירות המקומיות ראו הוכחה לזה, כשהתנהלה מן תקשורת פנימית כזו: לאיזו מפלגה אתה שייך, מי משלם לך, מה האינטרסים שלך. פתאום נהיה שיח, וכל עיתונאי יודע שהוא בשיח, וזה שינוי, וזו מקצוענות. אני רוצה לומר משהו כואב אבל אמיתי: הרבה עיתונאים מהדור שלי, בוודאי אני בעצמי, לא היינו מתקדמים כל כך מהר אם היינו מתחילים היום עם כל הכשרונות החדים והבועטים הללו לצידנו. אותי אף אחד לא היה סופר, ובצדק. כל היתרון שלי הוא שהתחלתי בתקופה שבה מי שהיה טוב היה זז מהר לדוברות או ליח”צ. ומענדי, שהוא תמיד היה עילוי, דורש יותר מזה. הוא אומר: אם כבר מקצוענות, לכו עד הסוף. הוא צודק ואני איתו בזה.

ולתופעה גופא, מענדי חי בסרט או שזה באמת יוצר מציאות?

האמת נמצאת איפשהו באמצע. טוויטר, כשהוא עשוי טוב, ממליך מלכים. זה לא רק במגרש החרדי ואפילו לא רק במגרש הישראלי. אדמו”רים, פוליטיקאים, עיתונאים ופרשנים היו יכולים להיות אוויר אם היו בוחנים אותם על פי המציאות לבדה, ולא על פי הנוכחות שלהם בטוויטר. ויש גם תופעה הפוכה. רבנים, דעות ואפילו מגזרים וזרמים שלמים שלא מקבלים ביטוי בטוויטר או סיקור באתרים, על אף שמחוץ לגבולות הבלוגספירה הם ביג שוס. זה מתעתע וזה לא תמיד ברור ומדויק. יש פה קסם שלפעמים מעוור כמה מאיתנו ולפעמים יוצר פרדוקסליות משעשעת, שבסך הכל שופכת קצת אופטימיות מופרעת לעולם המשעמם שלנו.

בא’נה, יש בזה משהו אדיר, כשאני חושבת על זה

מטורף. תני לי רגע לקחת אותך למקום כזה. אדמו”ר לא מוכר עם חמישה חסידים, עוסק ב’שנור’ ולא ממש ידוע מחוץ לחוג משפחתו, שפתאום הופך להיות “פרויקט” בטוויטר. כולם מצייצים תמונות שלו, מצטטים את דבריו, מעדכנים בשלומו ומפרסמים את ברכותיו. מהטוויטר זה עובר לתקשורת שמתחילה גם היא לסקר אותו, בתחילה כקוריוז ואחר כך כסיפור רציני, ופתאום כל החיים שלו משתנים. אנשים מזהים אותו ברחוב, חברי כנסת עולים אליו לרגל, התרומות זורמות אליו ביד רחבה, הוא מוזמן לכנסים ולאירועים והופך להיות הדבר הבא. הטיש שלו, שבעבר בכלל לא התקיים, פתאום גדוש במאות משתתפים שרק רוצים את קרבתו. נשמע לך הזוי ובלתי אפשרי? אז זהו, שזה קרה. בדיוק כך. בעיניי זה קסום, אנשים אחרים מזדעזעים. תקראי להם איך שתרצי – אנטי כריסט, שונאי הקרדשיאנס, סאחים, שמרנים, לא משנה. שורה תחתונה, הם מעדיפים את הדרך הישנה בה דברים היו נעשים, אני לא. ואני חושב שגם מענדי לא. מה שמענדי כן אומר זה שהיח”צ משחית את הטוויטר והופך את כל החגיגה הזו לממומנת ומתוזמרת. ובסופו של דבר הוא כנראה צודק.

פרק 3: טוויטר במקום אינסטגרם, חינם במקום ממומן

כבוד העיתונאי והפרשן ישראל כהן, פרשן לי

אין ספק, היוזמה חביבה בהחלט ובלתי מזיקה, ואולי אפילו תיצור תיקון מסוים. זה באמת מעניין לשים את הזרקור על התופעה הזו. אבל מה שבאמת היה חמוד פה בכל הסיפור זו ההטרלה, ולמה? כי כביכול מענדי ניסה לעשות משהו צדקני כזה, ודקדקני, אולי אפילו טרחני קצת, אז ההטרלה באה לומר: בוא, קח הכל בחיוך ובפרופורציות, ובעיקר בהקשר הנכון. אנשים כולה רוצים לפרגן, מה קרה? מפרגנים לאיזה בנאדם או מסעדה או תופעה או פוליטיקאי או רב. קורה.

אתה לא מתחלחל מהתופעה אני רואה

אני לא חושב שהתופעה חמורה כל כך, אולי אפילו חמודה. הוא כן הציף נקודה מסוימת, אני לא מכחיש, אבל זה תלוי בזווית הראייה של כל אחד. יש שיראו את התופעה כחמורה, ויש שיראו בה משהו חביב. כאילו, אז מפרגנים, אז מה? וגם אם קיבלו ארוחה חינם לא קרה כלום. לא מדובר בעשרות אלפי שקלים, מקסימום ארוחה או סוודר (של בגיר). כבר שמענו דברים גרועים יותר. ועוד משהו שחשוב לזכור. ייתכן מאד שעיתונאים חרדים שרואים בטוויטר מקור חדשותי ודיווחי טהור, מסתכלים על זה באופן חמור יותר ובעייתי, אבל צריך להבין שאצל החרדים הטוויטר משמש לפעמים כבמה, ממש כמו אינסטגרם ופייסבוק, ששם זה לגיטימי בהחלט ויש אפילו כוכבים שדורשים כסף עבור פוסטים. אני לא אומר שלוקחים כסף בטוויטר, בכל אופן לא שאני יודע, אבל צאו מתוך נקודת הנחה שאצלנו אין את ההשקות שרואים באינסטגרם אצל הכוכבים. הטוויטר הוא הבמה המרכזית אז הוא משמש גם דעה לפרשנויות וחדשות וגם מביא חוויות אישיות. אז כן, זה לגמרי בסדר בעיניי.

יש מצב שעליתי פה ראשונה על איזושהי חזית שנפתחת מול מענדי?

חלילה, מה פתאום, הכל ברוח טובה. אני שוטח את משנתי המקצועית. זה דווקא מצוין שיש מי שעוקב מהצד, בוחן תופעות, מציף אותן ומשמש כמראה.

פרק 4: החיפזון (גרוז)מן השטן

מר יצחק פלדמן המכונה יצו, מה אתה חושב על היוזמה של מענדי?

האמת היא שאני נמצא איפשהו באמצע. אני לא רואה את הציוצים הסיאמיים כדבר חמור, אבל זה בהחלט לא אסתטי. לא כיף לקום בבוקר, לפתוח את הטוויטר ולראות מלא ציוצים כפולים. זה גם לא מעניין לראות רב שכונה בביתר עילית מדליק נר חנוכה, בחייכם. אבל נניח שאפשר למצוא בציבור מישהו שכן יש לו עניין בזה, גם הוא לא רוצה לראות את אותו הדבר 6 או 7 פעמים. זה לא נעים לעין. אז למרות המשחק שעשיתי מול מענדי, אני סבור שבגדול הוא צודק וגם כתבתי את זה בטוויטר, אני פשוט לא חושב שזה עד כדי כך נורא. מי שזה נחמד לו, בכיף. לא מאמן שמקבלים על זה כסף, לי בכל אופן אף פעם לא הציעו. ואני גם לא עושה את זה. במקרים ממש נדירים אני מעלה ציוץ בשביל מישהו, אולי במקרה של קרבה משפחתית או משהו. בדרך כלל אני אוהב יותר לדווח תובנות של הומור על מה שקורה באקטואליה. אני מבין את מענדי אבל לא רואה בזה כזה קטע נורא. כמה כבר נמצאים בטוויטר? כמה מתוכם בתוך הברנז’ה? וכמה מתוכם באמת סיאמיים? ושורה תחתונה – במי זה פוגע? באף אחד. זה מפגע קשה ולא נעים לעין, אבל יש דברים קשים מזה.

בניתי עליך לאיזה סקופ על ההטרלה

אוי זה נהדר שעשינו את זה. יש פעמים שאתה כל כך נהנה ממשהו שאתה עושה, אז אתה יוצא עם זה מהר. מודה, היינו צריכים להשקיע יותר מחשבה. למשל, בגלל שבדרך כלל אני לא מצייץ דברים מסוג זה, זה מיד העלה את חשדו של מענדי. היינו יותר מדי אנשים עם אותה תמונה בדיוק, וזה פגע באמינות של המהלך. חבל שזה לא הצליח, אם הוא היה נופל זה היה פשוט נהדר. ואגב, ברור לי שאם אני הייתי מקים את המוסד הקדוש, הוא היה עושה לי את אותו הדבר.

אתה עיתונאי. אתה מבין שלא היה פה שום סקופ

נכון, תשמעי משהו. בימים האחרונים פנה אליי מישהו ואמר שהוא רוצה להשתמש בשם הזה שהמצאנו למסעדה שמעולם לא נפתחה – ‘בסוד הטעמים’. אני לא אגיד מי הבנאדם, אבל את רואה שזה ממש תפס ה’בסוד הטעמים’ הזה. ובהגייה אשכנזית זה עוד יותר עסיסי. הרבה שאלו אותי מה הפואנטה של השם. המטרה הייתה לבחור שם יהודי שלא יהיה קלישאתי מדי כמו שלייקעס ודומיו. אחר כך כבר עשו לזה לוגו והיו הרבה ספיחים להטרלה שעדיין מכה גלים.

תשלים לקוראים שלנו קצת היסטוריה של המהלך?

מי היה הראשון שחשב על זה? יש לנו קבוצת ווטסאפ של כמה חברים טובים. אנחנו נפגשים כל שבוע בבני ברק. דוד שלי יחיאל גלאי שהוא גם חבר טוב פתאום העלה את זה, וישראל כהן ומוישי ויסברג מיד זרמו. אמרנו יאללה, נבחר מסעדה, טשולנט, משהו שכולם אוהבים. ואז אני חשבתי על השם של ‘בסוד הטעמים’. משם זה התגלגל כמו שכולכם יודעים.

פרק 5: המוסד הקדוש לא מפרגן

זה מתחיל להיות ארוך, אז בואו נשמע את ויסברג ונחתור לסיום

אם מישהו חושב שיש בדבר הזה כסף, הוא טועה לגמרי. כל ציוץ שנשמע יחצני שבסופו של דבר הוא גם סיאמי, עומדות מאחוריו הרבה התלבטויות. אם בסופו של יום המצייץ בחר לכתוב את זה, סימן שיש פה משהו. או הכרת הטוב או משהו אחר. ללכת ולעשות מזה סיאמיים? בעיניי זה מגוחך. אני לא חושב שיש פה משהו, לכן מה שתפס באמת זו ההטרלה שעשו לו. אגב יש אנשים שעד לרגע זה עוד לא קלטו שמדובר בהטרלה ולא הבינו את הגימיק, הם באמת בטוחים שיש מסעדה כזו ושכולנו הלכנו ואכלנו על חשבון הבית. ואת יודעת משהו? למה לא? אני רואה במוסד הקדוש חוסר פרגון מצד מענדי. מה אתה חושב, שאתה מתקן ת’עולם, מה אכפת לך? הרבה פעמים אנשים פשוט רואים תמונה יפה – אז הם מצייצים.

זה מעולה לי שאתה יורד על מענדי, אבל אתה קצת מתעלם מהתופעה

אין ספק שהטוויטר הוא כח גדול ולכן כולם פונים אליו, אבל אני לא חושב שהוא כל כך משפיע, רק קצת גורם לך לחשוב על כוונת המצייץ. ועובדה, בטוויטר כולם שונאים את בנימין נתניהו, ובתכלס הוא נבחר פעם אחר פעם. לכן אני טוען שזה לא באמת יוצר מציאות חיים, הסיאמיות. כשאדם מצייץ משהו, זה לא שהתגבשה קבוצה, קמה יחד והחליטה: בא נדבר על ההוא וההוא. לא. ליחצן יש אינטרס ללטף מישהו שירגיש נעים בגב, אז הוא עושה לו ציוץ. ואם אני מבקש מכמה חברים שיצייצו בנושא מסוים, מה קרה? לקרוא לזה סיאמיים? גם בציבור החילוני יש את זה וגם בהרבה מקומות אחרים. בפייסבוק יש בלי סוף יחצנים. להגיד שזה קובע משהו, שאנחנו מחליטים על משהו? לא מסכים. זכותו של כל עיתונאי וכל יחצן להציג את דעתו. אני ברמה האישית מסרב ביום יום למלא בקשות. אין פה שום מטרה או מישהו שיכול לשנות את דעתי. אם החלטתי שלא, אז לא, ולמי שמגיע מגיע. הכלי הזה הוא בסך הכל כלי חמוד שבני אדם נהנים ממנו. אני נותן מופע חינם לאנשים בציוצים שלי, סרטונים יפים על אדמו”רים, תובנות שיש לי. בסך הכל זו הופעה בחינם. אז יש מישהו שהוא חבר שלך, אתה מכיר אותו שנים אז אתה מצייץ בשבילו שיהיה רעש ממשהו. הוא מבקש, לא תעשה לו? זו לא תורה מסיני. זה כלי שעשוע. כלי להופעה חיה.

מבינה. שורה יפה עם צליל הירואי לסיום

מענדי הוא אחד האנשים האהובים עליי ועל כולם. גם כשהוא משמש ככלב הדמוקרטיה של הטוויטר, והוא משמש, תמיד כולם אוהבים אותו. אמשיך לאהוב אותו למרות שהוא חב”דניק ואני ליטאי. אין עוד אנשים כמוהו.