חגיגי: ביקורת עיתוני חג הפסח תשע”ט

הקדמה

כלי הפסח עוד טרם אופסנו כולם בבוידעם, והנה אנחנו כאן כמידי מוצאי חג כדי לנסות ולנתח יחד איתכם את שפע עיתוני החג שנחתו על שולחננו ערב חג הפסח השתא.

החג הזה לא היה חג רגיל ככל חג, אליו יכולים היו להיערך במערכות השונות בשפע של זמן, וזאת מהסיבה המובנת: בחירות.

ימים ספורים לפני חג הפסח נערכו בחירות 2019 שמשכו אליהן את כל תשומת הלב התקשורתית בחודשים האחרונים, ובוודאי בשבועות האחרונים ובשבוע הבחירות עצמו. משכך, ברור שמן הסתם רוב הכותבים בעיתונות החרדית גויסו למשימות הבחירות. רק אחרי הכל, ואם נותר זמן, הייתה עבודה גם על עיתוני החג.

כך שאפשר לומר באמירה כללית (כפי, אגב, שכתבנו גם בביקורת עיתוני חג הפסח תשע”ה, מיד אחרי בחירות 2015. גגלו ותרוו נחת), שנראתה הרבה פחות השקעה ברוב עיתוני החג החרדיים מבשאר חגים שבשגרה. על רובם ניכר שהוכנו ממש בשבועות האחרונים שלפני החג, ולא חודשים קודם, כפי שנהגו העורכים מנהג קודש.

אז בפעם ה-18 כאן, בבמה המכובדת הזאת, הנה אנחנו שוב עם עיתוני החג החרדיים – והפעם לחג הפסח שנת תשע”ט.

כרגיל, נספר בתחילה על התמורות שחלו בעיתונות החרדית בחצי שנה שעברה על כוחותינו. בקצרה: עיתון ‘בקהילה’ עשה מהלך מעניין ובחודשים האחרונים הפריד את חלק החדשות מחבילת בקהילה הכוללת. כך שחבילת בקהילה המגזינית – המגזין הנשים והילדים ו’העולם החרדי’ שחזר – עולה כ-15 שקלים, וחלק החדשות 5 שקלים. עם השינוי, חלק החדשות שדרג מעט עיצובו, אך ללא שינויים דרסטיים לבד מהוספת מדור דעות (שעיצובו, לפחות בשבועות הראשונים, היה זהה לזה של ‘ידיעות אחרונות’), ומספר מדורי הרחבה נוספים על אלו שהיו קיימים.

עיתון ‘משפחה’ לעומת זאת לא שינה קונספט, אבל כן שינה גם הוא, בעיקר בעמודי המגזין ובשערו, עיצוב, להרבות גיוון ועניין.

ההקדמה הקבועה

כמובן שלא קראנו ממש את כל אלפי העמודים שהונחו לפתחנו. בשורות הבאות מדובר על התרשמות ממה שכן קראנו, וממה שעברנו בעיני הבשר הביקורתיות שלנו.

ניסיון לחידוש: בשל בקשת הקוראים והגולשים לנסות ולקצר את הפוסט החצי-שנתי הארוך, ניסינו לחלק את דברינו לשניים-שלושה חלקים בכל קטגוריה, עקבו היטב ותחזיקו חזק.

וכרגיל, וכפי שתראו להלן, חלק מן הדברים הובאו לתשומת לבנו על ידי המגיבים שכתבו לתיבת המייל של כותב השורות, המכילה הכל, מלבד חמץ.

אז הנה תיבת המייל שלנו להערותיכם ותגובותיכם: [email protected]

בקהילה

ראשית ייאמר לשבחו של ‘בקהילה’ שהיה הפעם הזריז מבין שאר עיתוני החג שהופיעו בדוכני העיתונים – ונמכר כבר ביום שלישי, ערב החג (הוא וגם ‘הפלס’), כאשר ‘משפחה’, למשל, נמכר רק למחרת יחד עם היומונים החסידיים, ואילו ‘יתד’ הליטאי עשה איחור ליטאי אלגנטי והגיע אל המוכר הקרוב לביתנו רק בחמישי.

מגזין הזהב (180 עמ’)

המגזין הראשי מכיל הפעם 180 עמ’, כבחג שעבר, 8 כתבות (מול 9 בחג שעבר), ועוד מספר כתבות יח”צ.

הבונבוניירות: בחלק המרתק יותר היינו שמים את הכתבה על הגאון הבני ברקי רבי עמרם פריד, שאנחנו לפחות לא הכרנו, שמתגלה כרב בקי וחריף ביותר, שנלקח תחת חסותו של דן גרטלר. עצם הכתבה וגילויו של הרב ברבים – לאלו שלא הכירוהו – מעניין ושווה, הגם שכביכול “ראיון” לא יצא לו מזה, לכתב יצחק פלדמן, אלא בעיקר שתיים-שלוש שאלות בהלכה שהפנה לגאון המרתק. כתבה מצוינת שהפכה גם לנושא שיחה בבתים רבים.

גם את הראיון עם אולמרט אפשר לשים בחלק היותר מעניין של המגזין. אמנם אולמרט התדפק על דלתות התקשורת החרדית בשבועות האחרונים, והתראיין מעל גבי האתר באינספור תחנות – כולל החרדיות – וגם בחג הזה בכתבת השער המרכזית של חדשות ‘יום ליום’, אך עדיין מדובר בכתבה חביבה. קראנו גם את הראיון אתו שפורסם ב’יום ליום’. בגדול, שני הראיונות משלימים זה את זה. זה שביום ליום נשא נופך יותר אקטואלי (הוא נערך יום לאחר הבחירות), עם אמירות מעט יותר חדות, אך ב’בקהילה’ הוא היה יותר מהוקצע וכתוב ביותר מקצועיות.

החמוצים: בחלק ה”חמוצים” (-אפשר לאכול, לא חייבים), היינו שמים את כתבת השער עם הגר”ד יוסף. נראה שיחצן מסתורי חילק את רבני מועצת חכמי התורה של ש”ס בין העיתונים, וכך זכה בקהילה לראיון עם הגר”ד יוסף, ואילו מתחרהו ‘משפחה’ לראיון עם הגר”ש בעדני. מדובר בראיון חביב, שמתמקד בעיקר במורשתו של האב הגדול, הגר”ע יוסף, עם כמעט ולא התייחסויות אקטואליות. לכאורה פחות מתאים לכתבת שער (אלא אם אין אחרת טובה הימנה), אבל על עצם הבלטת הגדול הספרדי בשער, דבר שהערנו עליו מספר פעמים שכמעט ולא נעשה, נקודת זכות בפני עצמה.

המלוחים: בפינת המלוחים (-עדיף לא לאכול), היינו שמים את הכתבה על “שיחת הזכרונות ההיסטורית” בין הגר”ח קניבסקי לגרמ”צ ברגמן. הסיבה: כי מה שמתואר בשער, ההפניה המרהיבה והמבטיחה, מתגלה כמעט כשקר מוחלט כשקוראים את הכתבה עצמה. בהפניה בשער נכתב: “תקופת הלימוד בלומז’ה; המפגשים במעונו של החזו”א; הרב יעקב פרידמן עם שיחת הזיכרונות ההיסטורית של מרן שר התורה הגר”ח קניבסקיו הגרמ”צ ברגמן שליט”א”. בכתבה מתגלה כי מדובר למעשה בשיחת זכרונות של הגרמ”צ ברגמן לבדו, כפי שהוא משוחח מפעם לפעם עם מקורביו ותלמידיו. שיחה כזו, ביתר הרחבה, אף פורסמה כראיון לא מזמן באחד מעיתוני החג האחרונים של ‘משפחה’, אז איפה ההבטחה על שיחת הזכרונות המשותפת לו ולגר”ח קניבסקי? הרי גם אתם לא מתארים לעצמכם את מרן הגר”ח יושב בשיחה ומתחיל להעלות זכרונות, בדיוק ממי שמתואר פעם אחר פעם כמי שאין בעולמו דבר מלבד לימוד, בטח לא העלאת זכרונות. אז על סמך מה ההפניה המפוצצת? ובכן, על מספר שורות בודדות, ממש בסיום הכתבה, בה מתוארת בשתיים-שלוש שורות פגישת-לימוד בין הגר”ח לגרמ”צ שנערכה בחוה”מ הקודם (!), ובה הפטיר הגר”ח: זכורני שסיימנו ביחד 20 מסכתות. סה טו. ואידך זיל גמור.

עוד בתפריט המגזין: שוב פרופיל מקיף, כמסורת בקהילה, והפעם על משפחת הרבנים בידרמן; ראיון חביב עם ילד הפלא דודי לינקר (ומשום מה בגריד אחר משאר העיתון. כאילו נלקח גרפיקאי מושאל רק לכתבה הזו); ראיון עם אליקים רובינשטיין וסיפור לחג מאת הרב גרוסמן בו הוא מזכיר פעם אחר פעם דווקא את עורך השבועון האחר, “שעה טובה”, “הסופר והחוקר ר’ אשר צוקרמן”.

מגזין הכסף (116 עמ’)

המגזין המשני של ‘בקהילה’, כמסורת העיתון בשנים האחרונות, שמעדיף – וכה חבל שכך – לא להוציא מוספי נושא יפהפיים כבעבר (“דואט” וכו’), אלא להתמקד בעוד כמה כתבות במגזין נפרד – מכיל הפעם 6 כתבות ו-116 עמו’ (מול 5 כתבות ו-100 עמ’ בחג שעבר).

גם הפעם הנושא נסוב סביב מסעות שונים בעולם, חלק של כתבי בקהילה, חלק של כתבות יח”צ (ערכים).

בביקורת הקודמת על אותו מוסף, כתבנו, ציטוט: “יצחק הורוויץ עזב את ההרפתקאות בצפון קוריאה והעדיף לנסוע לברזיל. במגזין ‘עמי’ באנגלית, אגב, מצאנו את הורוויץ בכלל בכתבה שלו מאוגנדה, מרתקת הרבה יותר”.

ובכן, הפתעה: את אותה כתבה שכתב הורוויץ אודות ביקורו באוגנדה לפני חצי שנה במגזין האמריקאי – מצאנו הפעם דווקא בבקהילה, בתרגום לעברית – כאמור חצי שנה אחרי הכתבה ההיא אותה כבר פרסם, בעיתון אחר.

במרכז המגזין כתבת-מסע של הרב פרידמן למרוקו, ארוכה ונחמדה, לא קראנו; היא מצטרפת למסעות נוספים שעשה בעבר הרב במקומות דומים כמו תוניס ועוד. ובסוף המגזין פרויקט “מילוי עמודים”, אצל מי כותבי ‘בקהילה’ היו רוצים להתארח לשולחן הסדר (החל מהרמב”ם וכלה בחזו”א), שהזכיר לנו כתבת ‘אושפיזין’ בדיוק מסוג זה בחג שעבר; וכתבה מרתקת – כדרכו – של “אליעזר גרינצוויג”.

מוסף פוליטי “עולים ויורדים” (48 עמו’)

גם הפעם מצורף המוסף הפוליטי הקבוע של יעקב ריבלין, כשהפעם הוא מבקש לנתח את התזה עליה כתב פעמים רבות בטוריו ובמוספיו בעבר, לפיה בשלושים השנים האחרונות המפלגות החרדיות – למעשה הכוונה בעיקר ליהדות התורה – נכנסו ובאו בשערי הקואליציה פעם כן ופעם לא, קדנציה כן, קדנציה לא.

ייאמר מיד: כרגיל מוסף מעולה ומרתק, היסטורי ומחכים. אבל גם כזה שאת רובו הגדול כבר קראנו במוספים קודמים.

המוסף הפעם פרס את היסטוריית המפלגות החרדיות והקשרים עם ראשי השלטון בעשורים האחרונים. פה ושם היו גילויים שלא נכתבו בעבר, אולם, הרוב המוחלט כבר כן נכתב בעבר, למשל במוספים כמו “ימי נתניהו”; “דרך השלום”; “המהפך החרדי”; “10 המכות”; “חוק ולא יעבור”.

למעשה רוב רובו של החומר כבר נכתב בצורה כזו או אחרת במוספים אלו, שפורסמו במהלך החגים האחרונים, ועדיין היה מהנה ומרתק.

תיקונים קלים שראינו במוסף זה: בפרק הראשון נכתב כי “אנשי אגו”י שכחו לשאול מה חושבים על המהלך ברחוב פריזדנט 770 בניו יורק”. הכוונה כמובן לביהמ”ד של הרבי מלובביץ’, אולם ברם, הכתובת היא איסטרןפארקווי 770 ולא רחוב פריזדנט (שם היה ביתו, לפי ויקיפדיה). כשמדובר על אחת הכתובות המוכרות ביותר העולם היהודי, הטעות מוזרה.

כך גם נכתב באחד הפרקים על מקורבו של אולמרט ושותפו לכלא מאיר רובין. הכוונה כמובן למאיר רבין, ה”מאכער” מפרשת הולילנד. וההבדל בין רובין לרבין הלא דבר הוא.

בפרק השני, שנכתב לפני הבחירות השתא, צופה ריבלין גם כי לגמרי יש אפשרות (“אין להוציא מכלל אפשרות”) שתקום הפעם (2019), ממשלת מרכז-שמאל, מה שכידוע דווקא לא קרה לבסוף.

שאר המוספים והחלקים

שאר החלקים הם: מוסף הסיפורים “סוף” (96 עמ’), עם קונספט בו כביכול הסיפורים מתחילים בנקודה שהיתה סוף לגיבוריה. מוסף מושקע ומהנה; מוסף הנשים “פנינה” (132 עמ’), מוסף עב הפעם, אם כי צריך דחוף הידוק עריכתי ולשוני (“ארבע דורות של אהבה”, מופיע מספר פעמים במוסף. “דור” הוא זכר וממילא י”ל ארבעה; ובאותו מספר בדיוק, בהפנייה לכתבה על 4 אחיות בעמוד 64 נכתב “ארבעת האחיות”. אלא שכידוע אחות היא ממין נקבה, וממילא י”ל ארבע האחיות ולא ארבעת האחיות, קרציות שכמונו); מוסף לילדים “חברים” קומיקס (32 עמ’), חלק החדשות (48 עמ’) ו’העולם החרדי’ (32 עמ’).

לסיכום, קוראי ‘בקהילה’ נהנו הפעם מ-684 עמ’, לעומת 576 עמודים בחג שעבר, עלייה נאה של למעלה מ-100 עמודים.

משפחה

בקווים כלליים, אחרי כתרי השבח היוצאים מגדר הרגיל שנתנו בביקורת שעברה למגזין שעברה, הפעם הוא ירד בכמה רמות למטה. כמו שכתבנו: הבחירות העיבו והביאו איתם בכנפי ‘משפחה’ מגזין חג כמעט שגרתי, ואך מעט יותר חגיגי מהרגיל.

מגזין (380 עמ’)

במגזין הפעם 380 עמ’ (מול 388 בחג שעבר), ו-16 כתבות, מול 20 כתבות בחג שעבר, ובלי פרויקטים, כפי שנהוג היה בעבר במגזיני החג העבים של משפחה.

כאמור, גם בעיתון ‘משפחה’, כשאתה בוחן את שערו, אתה מגלה מגזין שגרתי למדי, מעט-מעט יותר חגיגי מהרגיל, לא מגזין שעבדו עליו חודשים רבים. נראה משהו שממש הוכן מהרגע להרגע בחודש האחרון.

בונבוניירות: בחלק הזה בהחלט נשים כתבה יוצאת דופן: דוד דמן נוסע לכפר “יאמל” בגרמניה, בו גרים בתקופה האחרונה קבוצה של ניאו נאצים ומתעמת מולם. כתבה בהחלט מרתקת הנקראת בנשימה עצורה (נשמע קצת כמו קומוניקט לספר של שמואל ארגמן, לא?).

באותו חלק אפשר להניח גם את הראיון המעניין עם יונתן אוריך, הדובר והצמוד של ראש הממשלה, שנוהג לעצבן שמאלנים בטוויטר ועכשיו מסכם מערכת בחירות בראיון נרחב לאריה ארליך (שאפו על המהירות מיד לאחר הבחירות). ראיון דומה, אגב, מעניק באותו שבוע אותו אוריך ככתבת שער לעיתון מקור ראשון. הנה השתיים:

באותה קטגוריה ניתן בהחלט לשים גם את הכתבה-ראיון עם הגר”ש בעדני, כתבה מרתקת על דמות מעניינת במיוחד (שאמנם עדיין לא הוא זכה לקבל את שער העיתון, אלא האדמו”ר החסידי). כמובן שגם כאן יש להעיר כי בשער הובטח: “הסיפור האמיתי מאחורי הקמת ש”ס והמהלכים הנועזים לשלום בית ספרדי”. כמובן שבשורה התחתונה הכתבה כמעט ולא עסקה בזה, גם כאן מלבד שורה או שתיים שגם בה לא התחדש איזה חידוש או גילוי מסעיר, והשיחה לא עסקה בהקמת ש”ס, אבל מה לא עושים כדי למכור את הכתבה בהפניה מגרה אחת בשער – גם אם כמעט כליל אינה נכונה.

בבונבוניירות אפשר לשים גם את הכתבה עם “הרב של נשיאי ארה”ב”, הרב לוי שם טוב, שאמנם אינו נחבא אל הכלים וכבר נחשף פעמים רבות בעבר, אך כאן יש ראיון וגם מספר סיפורים עסיסיים. אך גם כמה תיקונים קלים: כמובן שבתמונה כאן למטה מה שמצולם הוא בניין הקפיטול ולא הבית הלבן:

וגם: בכתבה מצויין ששגרירת בחריין בארה”ב היא יהודייה, אישה, אז איך פתאום כאן בתמונה היא הפכה לגבר עטור כאפיה?

אגב בחריין, ב’ידיעות אחרונות’ פורסמה החג הזה כתבת מסע של אחד מכתבי העיתון לבחריין. הוא ציין כי במדינה חיים 37 יהודים בלבד. כותבי ‘משפחה’ מפיו של שם טוב הגדילו את המספר ל-50 יהודים. שנאמר: מעולם לא היה קל כל כך למצוא מניין (ועוד שלושה) יהודים, יש מאין.

החמוצים: (אפשר לאכול. לא חייבים) את קטגוריית החמוצים אפשר לפתוח עם הראיון המשותף עם הרבנים הנכנסים של בני ברק, הרב לנדא הבן והרב שבח רוזנבלט. ולמה חמוצים? (כלומר, “נחמד” – לא חובה), כי נדמה שהראיון הזה, שהוא לגמרי כשלעצמו ראוי, הוא חלק ממתקפת יח”צ מתוזמרת בעד המהלך הזה של המלכת הרבנים והטמעתם בציבור. ואפשר גם להבין בהחלט מדוע זה כל כך אכפת למישהו עד ששכר לשם כך – כנראה – משרד יח”צ: ההכשר. מפעל הכשרות הענק של הרב לנדא זצ”ל, שנקל להבין שגם טומן בחובו הון עתק, חייב להמשיך ולעבוד חזק. בשביל זה תמצאו ראיון עם שני הרבנים גם ב’משפחה’, וגם ב’המודיע’, שם לפחות כבר נכתב במפורש עוד בעמוד השער הכוונה האמיתית של הראיון – להראות שהכשרות ממשיכה כרגיל, ואתם יכולים להמשיך ולרכוש “קוקה קולה” בבטחה, ולא לההין לעבור חלילה לכשרות אחרת. אפילו הרב רוזנבלט, שבימים כתיקונם כנראה לא היה מתראיין לשבועונים, גויס למטרה הקדושה הזו. אבל שוב, הראיון בפני עצמו יפה וראוי (מצד שני א”א לכתוב ‘בלעדי’ על ראיון שמופיע גם ב’המודיע’).

אפשר גם להכניס בקטגוריה הזו את הכתבה של אליעזר שולמן על “החרדים של הכור הגרעיני בדימונה”. זו מין כתבת המשך לכתבה בחג שעבר שמצאה את החרדים העובדים במוסד, והפעם הוא התחקה אחר החרדים  העובדים בכור. אלא שכמובן הבדל ענק בין השניים: “המוסד” נושא אתו, וכמובן גם החרדים העובדים בו, הילה של מסתורין. חרדים מרגלים! מי האמין? אבל בכל הקשור לכור, גם אם יש חרדים העובדים שם, הם יותר מדענים, אנשי מקצוע, לא משהו מסעיר במיוחד – גם אם מקום העבודה עצמו ייחודי, כמובן.

עוד כמה סיפורים חביבים בקטגוריה הזו, כמו הישיבה שפעלה בחסות הנאצים, או המיליארדר הישראלי אייל ולדמן (שמתראיין לגמרי בלי קשר לפעילותו וקשריו ב’מכון החרדי למחקרי מדיניות’ של מו”ל ‘משפחה’ אלי פלאי), וכמה נוספות.

המלוחים: טוב, כאן, לצערנו, נשים את כתבת השער על האדמו”ר מצאנז. ראשית, אך לפני מספר שנים האדמו”ר היה בכתבת שער באחד החגים בעיתון ‘בקהילה’. הנה:

ואין הבדל גדול בין שתי הכתבות. מבחינת תיאור החצר וההנהגות שבה – היא שווה. אלא מה ההבדל? הראיון? ובכן, בסה”כ נראה כי הכותב הצטרף למשלחת ארגון ‘דרשו’ שנכנסה לאדמו”ר, שמע את השאלות והתשובות, הוסיף כמה מעצמו, והביא אותן בעיתון. בוודאי שאין מה להשוות בין הכתבה הזו לכתבת השער בחג שעבר, אז התחקה ‘משפחה’ אחר מקומות הנופש של האדמו”רים וגדולי ישראל באירופה, תיעד אותם, שוחח איתם וכו’. מה שהייתה כתבה יוצאת דופן.

אחד המגיבים במייל, אף ציין כי בעלון פנימי של החסידות העתיקו חלק מהשיחה בכתבה – אל תוך העלון. “רק רציתי להביא לידיעתך, לגבי כתבת הנושא במגזין משפחה על האדמו”ר מצאנז, במקרה נתקלתי בגליון ‘בצילא דמהימנותא’ של צאנז, היו”ל מידי שבוע עם תיעוד מהליכותיו של האדמו”ר, ובו תוכן השיחות ודברי הקודש שנושא האדמו”ר. כל גוף הכתבה הועתק לשם מילה במילה”.

ובכן, בדקנו. הנה הכתבה מעיתון ‘משפחה’ לצד ההעתקה בעלון ‘צילא דמהימנותא’:

עוד ב”מלוחים”: “מסע בשניים”, עלק (פרויקט בשם זהה כבר רץ בעבר בעיתון ‘בקהילה’), עם יוסי אליטוב ויאיר שרקי. גם כאן, בשער מובטחים הרים וגבעות, “נכנסים אל אולפני התקשורת ומערכות העיתונים ומסירים את המסכה”. בפועל מדובר בלא יותר מאשר שיחה עם יאיר שרקי, כמעט ראיון שגרתי רגיל כמו שנתן הרבה פעמים בשנים האחרונות, על סבך הסיפורים בטווח שבין חרדים-חילונים-דתיים לאומים, כל מה שמרכיב ראיון רגיל שלו. לא משהו דרמטי מידי, וגם הוא התקיים בגבולותיה של ירושלים – אזור האולפנים הישנים של קול ישראל, מערכת משפחה וכו’. לא באמת מסע לקרביה של מערכות התקשורת בארץ.

ואחרון בקטגוריה זו: הראיון עם לורנט לוי, ש”קונה נכסי יוקרה בירושלים למען השבת”. הסיפור כשלעצמו אמיתי, אבל הוא סופר כבר כ”כ הרבה פעמים, ולפני כבר קרוב לעשור, אולי יותר, כולל – כמדומנו – בכתבה בולטת בזמנו ב’משפחה’ עצמו, אז מה העניין? מה התחדש?

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים ב’משפחה’ הם: עלון הפרסום “סדר יום” (140 עמ’); מוסף הסיפורים “סיפור ליום” (100 עמ’), שהפעם הלך על סיפורים לפי שמות של  אנשים; מוסף הנשים “בתוך המשפחה” (228 עמ’, מול מספר זהה בחג שעבר); מוסף תורני “קולמוס” (48 עמ’); מוסף הילדים (48 עמ’), ומוסף “נעורים” (48 עמ’). לראשונה צירפו בגיליון החג, כנראה בגלל הבחירות שזה עתה עברו, גם מוסף חדשות רגיל (48 עמ’).

לסיכום, קוראי ‘משפחה’ נהנו הפעם מ-1,024 עמו, מול 1,040 עמ’ בחג שעבר.

שעה טובה

כמעט מסיימים את פרק השבועונים, עם האנדרדוג החביב, שכבר עבר לאחרונה לשם “שעה טובה החדש”, אך יותר ויותר נראה בדיוק כמו “שעה טובה הישן”, מינוס חצי ממספר העמודים שהיה בו בעבר, אך גם תמורת עשרה שקלים במקום שבעה-עשר.

כל כך הרבה תהפוכות עברו עליו גם בחצי שנה מאז התראינו בפעם הקודמת: עורכים נכנסו, עזבו, חזרו, שינו, החזירו. ובסוף? ובסוף הכל חזר להיות כפי שהיה תמיד: שעה טובה הישן.

מגזין

במגזין הפעם 48 עמ’ (מול 64 בחג שעבר), ו-4 כתבות (מול 8 בחג שעבר). אל תתבלבלו מההפניות הרבות יותר על שער המגזין, הן פשוט מובילות לטורים, זה הכל, לא לכתבות.

במרכז המגזין כתבה ארוכה מאד, למעשה רוב המגזין, על כמה הנהגות ודרכי חייו של הגר”ח קניבסקי. שום דבר שלא ידענו קודם. הכותב, לטענתו, מצרף גם מה דברים שכביכול ראה בעיניו בבית הרב בשבועות האחרונים פלוס שאלה או שתיים ששאל אותו. נכון? לא נכון? היה? לא היה? לעולם לא נדע. לכתבה, עכ”פ, לא צורפה תמונה אישית או משהו שיאשש את הנכתב בה, ובמיוחד שכרגיל היא נכתבה תחת שם עט.

עוד איזו כתבה היסטורית על הרב זוננפלד וראיון שאלה-תשובה עם הסוקר שכל כך ידע מראש את תוצאות הבחירות עד שאפילו לא פרסם סקר כזה ברבים, אלא רק “הפקיד” את התוצאות בידי שעה טובה. נו נו.

כל השאר טורים, בעיקר סיפורים, טורים ומאמרים פרי ידיו של הרב קסל, כוכב שעה טובה, ואשר צוקרמן העורך שחותם את המגזין.

מוסף “איכא דרכא אחרינא” (64 עמ’, כולל נשים וילדים)

במגזין הפעם 64 עמו’ (בדיוק כחג שעבר) ו-4 כתבות, מול 8 בחג שעבר.

גם הפעם את ‘שעה טובה החדש’ מרכיבים שני חלקים בלבד בעיתון החג. הראשון הוא המגזין והשני הוא המוסף, הכולל בסופו מספר עמודים לנשים ומספר עמודים לילדים. מה שנקרא חבילת הכל כלול במוסף אחד.

עיקר המוסף גם הפעם מוקדש לכוכב ‘שעה טובה’ הרב קסל, שלא רק ממלא טור אישי, טור פוליטי, סיפור לחג ואפילו סיפור מתח בהמשכים, אלא מקבל גם הפעם את מוסף החג שנכתב כולו על ידו ועוסק, גם הפעם, בנושאי ה”נוער הנושר” או המתמודד או איך שבא לכם לקרוא לו. במסגרת המוסף ראיין קסל מספר ראשי ישיבות ודמויות חינוכיות העוסקות בנושא הזה. מי שהנושא מעניין אותו יוכל אולי למצוא עניין, מי שפחות (כנראה רובנו), השקיע גם הפעם עשרה שקלים יותר מידי.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘שעה טובה’ מ-112 עמ’, מול 128 עמו’ בחג הקודם. אפילו פחות עמודים מכל חינמון מצוי בערב החג.

היומונים החרדים

על שאר העיתונים תרשו לנו לרוץ במהירות – כפי שאתם ביקשתם: מבין שלושת היומונים המרכזיים שהגיעו לידינו (גם ‘הפלס’ הגיע, אבל הוא לא שווה אזכור. לא מצאנו אף פרויקט/כתבת חג/ראיון מיוחד – אפילו במונחים של הפלג, שיהיה שווה אזכור כאן).

היחיד שהפתיע אותנו היה עיתון ‘המודיע’. העיתון המיושן והארכאי לכאורה – שאכן מבחינת עיצוב עדיין נמצא 20-30 שנה אחורה, לפחות במוספים שאינם כרומו – כמעט ולא “נפגע” מהבחירות, והוציא שפע רב של מוספים מלאים בחומר מרתק.

הנה כי כן, לצורך הדוגמא, כבר כתבנו בעבר על כך שהציבור החרדי מאד אוהב את כתבות הריגול או על עולם המודיעין. שלוש כתבות בסגנון מצאנו בעיתוני החג, שתיים מהן בעיתון ‘המודיע’, אחת אחרת במוסף “מפגש גורלי” של ‘יתד נאמן’, ואיזה הבדל ביניהן! ב’המודיע’ מדובר על כתבה על פרשת הריגול של מרדכי וענונו, במסגרת מוסף התמונות “תמונה שווה”, שפרסה את סיפורו המרתק של המרגל הישראלי שהוציא את סודות הכור הגרעיני לעולם, וכתובה היטב; השניה, במוסף אחר, מספרת את סיפור חטיפתו של אדולף אייכמן ומשפטו כאן בארץ, זאת כחודש לאחר פטירתו של רפי איתן, מחוטפי אייכמן, ועם ציון 59 שנים לחטיפה. הכותב הוא משה גוטמן, ואכן יצאה כתבה מרתקת, שעד כמה שהיא מדברת על נושא לעוס ומוכר, היא נכתבה כסיפור מתח מרתק ויצאה מעולה. לעומת זאת, הכתבה השלישית, ב’יתד’, שסיפרה את סיפורו – המוכר גם הוא לעייפה, אך מרתק תמיד – של המרגל המצרי למען ישראל, מרוואן אשרף, “המלאך” (שאגב סופר בהרחבה בחג הקודם ב’המודיע’ כפי שציינו בביקורת הקודמת), הייתה נראית כניסיון מאומץ מאד למלא 2,500-3,000 מילה בכתבה. היא חזרה שוב ושוב על פרטים שכבר נכתבו בה, נכתבה ללא התחלה מסודרת וללא סוף מסודר, כאילו הועתקה מכמה אתרים ופשוט הודבקה לכתבה ללא שום סדר, שלא לדבר על העריכה המהודקת של ‘המודיע’ אל מול ‘יתד’.

ממש מרגישים כעת לא נעים שבמשך שנים סיקרנו דווקא את היומון הליטאי במקום מתחרהו החסידי.

המוספים המרכזיים ביומונים

המודיע: מוסף כרומו “תמונה שווה” (180 עמ’)

ב’המודיע’ מצאנו כאמור את מוסף “תמונה שווה” (180 עמ’), שעסק בסיפורי תמונות שונות היסטוריות וכדו’, סביב נושאים שונים ופרויקטים שונים במהלך המוסף. נכון, כבר נעשו בעבר מספר פרויקטים בעיתונים השונים שעסקו סביב תמונות שונות (כמו מוסף “60 רגעים” ב’בקהילה’ ועוד), אך בהחלט היתה ניכרת כאן עבודה רבה ומושקעת שאכן אף הגיעה לעין הקורא; אהבנו למשל את הפרויקט במסגרתו בחרו כותבי ‘המודיע’ תמונה היסטורית אחת וכתבו עליה. בין התמונות, למשל, הכנס ההיסטורי בו הכריזו גדולי ישראל מלחמה על הסלולר ומני אז עבר הציבור לסלולרי הכשר; הפגנת עצורי עמנואל (שבתמונה של העצור המפורסם צוין כי צולמה ברחוב חזון איש. כמדומתנו שהיא מצולמת דווקא בהפגנת הענק של עצורי עמנואל במרכז ירושלים); וגם אספן תמונות חרדי חושף לראשונות רבות מתמונותיו, ועוד ועוד, כולל, מה לעשות וכמנהג שאר עיתוני החג, מספר כתבות יח”צ למהדרין.

שאר החלקים והמוספים של ‘המודיע’

שאר החלקים הם מוספים שונים, בהם ראיון משותף ליצמן-גפני (עם התייחסות מעניינת לסיפור עם אלי ישי), ראיון משותף – גם פה – עם שני רבני ב”ב, ועוד מספר כתבות.

בסה”כ נהנו קוראי ‘המודיע’ מ-880 עמ’, מול 784 עמ’ בחג שעבר.

יתד נאמן: מוסף כרומו “מפגש גורלי” (84 עמ’)

במוסף הפעם 84 עמ’ (כבחג שעבר) ו-23 כתבות (מול 21 בחג שעבר).

המוסף המרכזי של ‘יתד’ הפעם, תחת השם הכוללני ‘מפגש גורלי’, מתאר כביכול את סיפורם של מפגשים גורליים שונים. בסה”כ יש כאן אוסף של מספר כתבות, שהנושא המקשר קלוש. הרי בכל סיפור וכתבה בעולם ישנו איזשהו מפגש שיוצר אותה. אין כאן משהו ייחודי מידי.

מול מוספי הכרומו הקודמים של ‘יתד’ בהחלט הפעם המוסף הרבה יותר חלש. עובדה: כמעט ולא קראנו כלום מתוכו, לא מצאנו גם משהו מיוחד ששווה אזכור. גם לא כל דבר שפורסם במוסף זה חשבנו שהוא שווה כתבה בפני עצמה.

התאכזבנו מעט, אך למרות זאת אוהבי היסטוריה יהודית ימצאו בו עניין בחלקו.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם “יתד פסח” (144 עמ’), ובו מספר כתבות חביבות, בין השאר עם מואב ורדי מ’כאן’; או על הספר המפורסם “1984”, אביה מולידה של תכנית … ‘האח הגדול’; מוסף ש”ק “כי אני ד’ רופאך”, על נושאי רפואה – 92 עמ’ (כמובן, איך לא, עם ראיונות עם אנשי ‘איחוד הצלה’, עזר מציון וכל המסתעף), ובו כתבה על שיעור הרופאים המעניין של הרב זילברשטיין, הנהגותיהם וקביעותיהם של גדולי ישראל בענייני רפואה וקביעת המוות וכו’.

גם כאן: פחות מעניין את הציבור הרחב מבעבר, לכאורה; מוסף הסיפורים “הבורחים”, מוסף נפלא כביכול תחת ההשראה של חדרי בריחה (דווקא הסיפורים עצמם לא קשורים ל’בריחות’), כשלאורך הסיפורים חידות מצוירות שונות שנועדות לפתור כתב חדר-בריחה המופיע בראשית המוסף, טור סוגר של לאה מייזל אקס ‘משפחה’, וסיפור רומנטי לחלוטין – ששפשפנו פעם ופעמיים עיניים להיווכח שפורסם דווקא ב’יתד’ – של חיים ולדר, המספר מה עשתה בחורה בת ישראל קדושה כדי להשיג את החתן המושלם עבורה, שאך במקרה גר באותו בניין.

מוסף מושקע וראוי לציון ב’יתד’ הפעם הוא ‘קטיפה’ (156 עמ’), שעשה מספר פרויקטים יפהפיים שאהבנו: לדוגמא, הפגיש בין מתחרים עסקיים שונים (חנויות נעליים אחת ליד השניה וכו’), להרבות אהבה ואחווה; הפתיע מפורסמות חרדיות עם משלוח מנות סודי שהן היו צריכות לנחש מי שלח אותו, מסע שלם, עם מייל מסתורי וכו’; אברך כולל חרדי שעלה מטהרן בראיון מרתק; ומיזם מצ’ינג מגניב לגמרי במסגרתו התבקשו קוראות קטיפה להעניק לאחרות. פרויקט אקטיבי וראוי לציון. הפעם אהבנו מאד את המוסף הזה. כמו”כ צורפו ‘יתד שלנו’ (32 עמ’) ומוסף החדשות (32 עמ’).

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘יתד נאמן’ הפעם מ-640 עמ’ (מול 620 בחג שעבר).

המבשר

גם ‘המבשר’, בהחלט, “נפגע” בשל הבחירות. יש לא מעט מוספים, אבל לא מצאנו איזשהו פרויקט ייחודי במיוחד וחגיגי ביותר.

המוסף המרכזי: “מדינה יהודית” (116 עמ’)

המוסף עוסק בניסיונות השונים, חלקם ממש לפני קרוב לאלף שנה ויותר, להקים מדינות יהודיות במקומות שונים בעולם, כמו טקסס או אוגנדה. שוב, כמקודם, מוסף יותר היסטורי, אכן מקיף לחלוטין, שאוהבי היסטוריה יהודית מהסוג הזה ימצאו בו עניין. אנחנו פחות מצאנו.

שאר החלקים והמוספים

בהחלט, יש לא מעט חומר, ומספר מוספים, אבל אין את ה”מעבר”, הטאצ’ החגיגי המגניב שיעשה לנו את זה. כן, יש עוד פעם כתבת יח”צ – או לא, את מי זה מעניין בכלל – על חב”ד רוסיה, והפעם מסיביר (כתבה מסוג זה גם במוסף הנשים של בקהילה); מוסף שלם שעדיין עוסק בבחירות, אולי מתבקש אבל פחות מתאים לעיתון החג; עוד פעם, כמו שמסתבר שעושים את זה בקביעות ב’המבשר’, סופרי העיתון פושטים על מדינה כלשהי ומספרים את סיפורה מבחינה יהודית, והפעם נפלה בגורל רומניה – במוסף שלם; סיפורו של הנילוס המצרי, וזהו בגדול. כמובן, גם מוספי נשים וילדים וכו’.

שורו הביטו בעצמכם בשערי ‘המבשר’, אם פספסנו משהו משמעותי מידי. אם כן, נשמח כמובן לתקן.

לסיכום בסה”כ קוראי המבשר נהנו מ-624 עמ’ (מול 632 בחג שעבר).

המצעד

ולסיום, הפינה האהובה: מה העיתון הטוב ביותר שהיה החג הזה לדעתנו? ומזכירים: הקריטריון הוא – במה קראנו יותר בחג. לא מעניין כאן מה יותר יוקרתי או מושקע, אלא תכלס. אז הנה הרשימה:

במקום הראשון ‘בקהילה’ ו’משפחה’ – בזכות הבונבוניירות שמנינו לעיל; במקום השני ‘המודיע’, לחלוטין מגיע; בשלישי – יתד, והרבה בזכות ‘קטיפה’. ברביעי המבשר ובחמישי ‘שעה טובה’. את הפלס, שהגיע אלינו, נשאיר במקום האחרון והשישי, למרות שאפילו לא קראנו בו, מחוסר עניין.

לא ניפרד, כרגיל, לפני שנזכיר שוב שהדברים נאמרים אך ורק על דעתנו בלבד. ניתן ורצוי לחלוק עליהם כאן בתגובות ב’פאשקעוויל’, האכסניה הנאמנה, או במייל שלנו: [email protected]

קיץ בריא! ולהתראות מיד אחרי חג הסוכות תש”פ.