חול המועד של ישיבישער

השקט, הרוגע, הביקורים המשפחתיים, הזמן. עד שהוא קם בבוקר השמש כבר באמצע הרקיע, מתלבש בעצלתיים, חושב פעמיים, למה למהר? שהדוד שמואל יחכה קצת, מה, הוא לא יודע שארוחת צהרים בחול המועד זה אחרי מנחה? קטנה כמובן… השטיבלעך מפוצצים עד אפס מקום, אין לו מקום אפילו לשים את הנרתיק המהודר מבלי שמישהו יפרק בטעות את מגדל הערבות וההדסים שבנה בעמל רב על הלולב. הנענועים, ההתרפקות, הגעגועים למקדש שחרב וניסוך המים.

****

הבטן מלאה מארוחה דשנה, בשרים, בירה וכל טוב, הגיע הזמן לאביסל’ע כושר. את ההמולה הוא יכל לשמוע עוד לפני שהאוטובוס הגיע לתחנה. עזרת נשים מצד שמאל מלאה בזאטוטים ומשפחות מצודדות. ישיבה גדולה. שירים, ריקודים, פרחי ישיבע קטאנעס’ מגיעים לטעום מהעתיד, מתקהלים סביב כמה רוסים שאוחזים כלי נגינה ופרטיטורות. מעגלים שנפתחים, מעגלים שלא נגמרים, שורות של בחורי חמד דלוחי בלורית ששמחת החג מרצדת בעיניהם. געגועים למקדש שחרב ושמחת בית השואבה.

****

עכשיו הוא בתחנה, התחבורה הציבורית סיימה את משמרתה, מחכה ליהודי הטוב שיטרמפהו למחוזו. הצפצופים עדיין מהדהדים באוזניו, בגדיו נדבקים לגופו המזיע. מצטנף במגבעת שמוטה, מתעטף בחליפה מהודרת, מתערטל מהרוח הירושלמית הקרירה, מפחד להתקרר יתר על המידה, החמימות האלולית עדיין חבוקה בנפשו מסרבת לנטוש. טוב שכך. זו רק חזרה גנרלית, הוא לוחש לעצמו. הדביקות, ההתבטלות, סיבובי ההקפות, אלו עוד יגיעו בעוצמה רבה בעוד מספר ימים. הגעגועים למתיקות ושמחת תורה.

****

הכוכבים קורצים מבעד לסכך, ירח מלא של אמצע החודש מקלף את החשכה והוא שוכב לו מכונס בתוך נפשו, מכורבל בשמיכתו. הרמשים מתזזים סביבו, מפחדים להשאירו בודד עם מחשבותיו. מגרד לו. מתהפך, ויחד איתו ערסל ההרהורים. די נמאס לו. הוא מוציא את פנקס החשבון-נפש והעט הנובע, עניין של הרגל, הלפטופ והפאלם נשכחו אי שם על מפתן בית המדרש. מתחיל לכתוב על הלב, לחרוט בכאב, לפצוע את השורות, להרוג את המחשבות, להחיות את הגעגועים..הגעגועים לאבא. ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו.