נפתח במעשייה חסידית מוכרת המספרת על תלמיד חכם שנכנס לרבו ובפיו תלונה: “זמני אינו בידי כדי לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא”.
שואל אותו האדמו”ר: מה סדר היום שלך שאתה כל-כך עסוק? ענה: “אני קם בשעת בוקר מוקדמת ורץ למקווה להיטהר, משם לבית כנסת, מניח תפילין, מתפלל שחרית בדביקות ובאריכות, משם רץ לכולל ללמוד ארבע שעות שולחן ערוך, הביתה וארוחת צהריים עם ברכת המזון מילה במילה כמובן, חזרה לכולל עם עוד ארבע שעות רצופות של לימוד גמרא, משם אני סר לבית הכנסת לתפילת מנחה, נשאר במקום עוד חצי שעה ללימוד משניות ולאחר-מכן מתפלל ערבית וחוזר לביתי עייף ונרגן. כבוד הרב מבין עכשיו מדוע אין לי זמן ולו דקה אחת על פני היממה כדי לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא?”
למה נזכרתי במעשייה משעשעת זו?
אחד מהלקוחות בהם טיפלתי בעבר הוא מהיקבים הגדולים בארץ. אך נקודת התורפה שלו היתה נושא הכשרות, בכך שחותמת הכשרות בה התהדר היא של אחד מגופי הכשרות היותר נחותים הקיימים בהיצע למגזר החרדי.
אך מה לעשות, מלבד תשלום אגרת כשרות היה מוטל על היקב לבצע את כל דרישות ההלכה כמו כל יקב כשר אחר. כן, אף הוא מחוייב להפריש תרומות ומעשרות בכל שנה, וכך העסק אכן היה פועל כל השנים, ככל היקבים הכשרים האחרים.
מעמד הפרשת תרומות ומעשרות מתרחש בדרך-כלל בחודש דצמבר בכל שנה (למעט ביבול של שנת שמיטה). באחד האירועים האלה השתתפתי גם אני, והוא מתנהל בערך כך: במקום מופיע רב היקב, מחתים את בעלי היקב על ייפוי כח המאפשר לו לקיים בשליחותם את המצווה.
לאחר מכן ניגשת הגווארדיה לחוות התסיסה ביקב, בה מוצבים עשרות דוודי הנירוסטה כשכל אחד מהם מכיל עשרות אלפי ליטרים של יין צעיר עסיסי שזה עתה סיים את שלב התסיסה. במינימום טקסיות אך בכוונה עמוקה אומר הרב את הברכות הנאמרות לפני קיום המצווה, וברגע זה נפתח ברז של אחד מאותם מיכלי נירוסטה ענקיים, ממנו נשפך – במשך שעה ארוכה שדמתה כנצח – תכולה של עשרות אלפי ליטרים, אל תוך תעלה החוצה את פני הרחבה, ממנה נדף ריח עז של יין עסיסי בצבע אדום עמוק, שעטף את אסופת הנוכחים המצומצמת באווירה עילאית משכרת.
ברגע זה נפל לי האסימון.
האירוע שחזר על עצמו בשנה הבאה, כבר לא היה דומה בכלל לזה של השנה שחלפה.
הכנסתי לתמונה חברת הפקה להפקת האירוע. אני מצידי הוצאתי הזמנות לשורה ארוכה של רבנים, החל מהרב הראשי לישראל, דרך רבני ערים, רבני מושבים, דיינים, עשרות מובילי דעה ועיתונאים, ביניהם צלמי סטילס ווידאו.
השטח של חוות הדוודים עבר תהליך מיתוג. במקום צדדי הוקם אוהל, אף הוא ממותג, אליו התכנסו המוזמנים לאחר ביצוע האקט של הפרשת התרומות והמעשרות, בעודם אפופים מהריח המשכר של היין שנשפך שם כמים.
הציבור הוזמן לארוחת צהריים עשירה ויוקרתית, במהלכה נישאו נאומים של רבנים בכירים ששיבחו את היקב והעלו על נס את רמת הכשרות המיטבית שבו, כמו גם ציינו לשבח את האיכות הגבוהה של היין, הראוי לכתחילה לקידוש, להבדלה ולארבע כוסות של ליל הסדר – למהדרין מן המהדרין.
כותרות העיתונות החרדית ביום שלמחרת נמרחו על פני ארבעה וחמשה טורים, כשאלה סיפרו על “עשרות אלפי ליטרים של יין שנשפכו כמים”. לא היתה מדיה בתקשורת החרדית שלא עשתה מטעמים מהאירוע ומהמראות האדומים שזה סיפק, כשברקע שורת רבנים ארוכה מכל קצות הקשת החרדית.
האירוע המדובר סימן נקודת תפנית ביחס של הציבור החרדי ליקב. אט אט החל לחלחל גם בקרב ההרדקור של המגזר, כי איכות הכשרות של היקב אינו עומד עוד בסימן שאלה, לאחר ששורה ארוכה של רבנים סמכו את ידיהם עליו ועל תוצרתו.
נתח השוק של היקב בקרב המגזר החרדי הגיב בהתאם כשהגרפים החלו מטפסים אט אט כלפי מעלה. עד היום, כבר לא מעט שנים מאז, בעלי היקב לא מוותרים על הפעילות סביב הטקס הדתי הזה שחוזר על עצמו בכל שנה מחדש, למעט כאמור בכל שנה שמינית כשהיין של יבול השמיטה, עליו לא חלים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות.
נחזור למשל עמו פתחנו את המאמר. התלמיד עשה הכל כפי שמצופה מיהודי חרוץ לעשות. הוא רק שכח פרט קטן: לקשר את מה שהוא עושה לקדוש-ברוך-הוא, למענו הוא ‘כביכול’ עובד ופועל במשך כל היממה.
לפעמים אנחנו עושים הכל בדיוק לפי הכללים ולפי הספר. דבר פעוט אחד אנו שוכחים בדרך. לתקשר את זה נכון מול קהל היעד שלנו. במקרה שלנו, זה הציבור שדורש כשרות מהודרת.
