כמו רבים וטובים בענף הפרסום החרדי ובציבור בכלל, קיבלתי בצער רב את הידיעה על פטירתו של איש הפרסום, הקאוצ’ר והאיש שבנה מותגים זוהרים אך העדיף עבודה יסודית וסיזיפית על פני זוהר שטחי וחד־פעמי.
בני גל. שתי מילים, חמש אותיות ושנים של השפעה במעגלים רחבים על העולם החרדי והדתי בלי הרבה מניירות, בלי הערכה עצמית מופרזת ובעיקר עִם, עם אחריות, עם כבוד עצמי ועם תחושת שליחות.
הפגישה הראשונה שלי איתו הייתה במכון ‘שופר’ לפרסום ותקשורת שהקים אוריאל אוסי ייבדל לחיים טובים וארוכים בעמל רב ובתקווה גדולה. היו לי איתו שיחות בשנים ההן, הרחוקות, כאשר כל עולם הפרסום לא היה יותר מכמה משרדים בבניינים ישנים ובדירות מגורים. חלק מהשיחות היו במסגרת העבודה שלי וחלק במסגרת הסקרנות הטבעית שלי.
יכולתי להצביע על תובנות רבות מאותן שיחות מחכימות אך את אחת מהן לא אשכח ככל הנראה עד אחרית ימי. “שמע”, אמר לי כאשר ישבתי עמו ל’ראיון עבודה’ בבית קפה בין פתח־תקווה ללוד בדרכו לביתו שבחבל בנימין. “עובד שנשאר במשרד אחרי השעה שש צריך להיות מפוטר”. הסתכלתי עליו בעיניים תמהות. אין עובד בתעשייה הזאת שאינו יודע שהעבודה מתחילה בצאת החמה ומסתיימת – במקרה הטוב – בצאת הנשמה.
הוא הבין את השאלה מבלי שהוצאתי מילה ואמר: “עובד טוב צריך לדעת לנהל את הזמן שלו נכון. זה נכון שעובד במשרד פרסום צריך להיות יצירתי אבל לפני הכל הוא צריך להיות מסודר ואחראי. אם הוא לא מנהל את הזמן שלו נכון, איך נוכל לסמוך עליו שינהל את כספם של הלקוחות בצורה נכונה?”
נדמה לי שחלפו מאז קרוב לעשרים שנה אך דווקא השיחה הזאת – מתוך שיחות אחרות לפניה ואחריה – נחרתה בזיכרוני לשנים רבות ואפשר בהחלט להבין למה ועד כמה צדק בדבריו.
ניתן להניח שלכל אחד בני גל משלו. על אף שחלפו שנים מאז עזב את עולם הפרסום, תמצאו אותו בזיכרונם ולבם של אנשים רבים, בין דפי העיתונים המצהיבים, ובד.נ.א של משרדי פרסום ופרסומאים בוגרים וצעירים שאפילו לא מודעים לכך שהם צועדים בשביל שסלל בעשר אצבעותיו (ואצבעותיה של שרה’לה תיבדל לחיים טובים וארוכים. ושל דנה ושל מאיר ושל אורן ושל אריה והרשימה ארוכה ארוכה).
יהי זכרו ברוך ומי ייתן ויסלול בדרכו המקצועית והיצירתית שביל אל הגאולה האמיתית והשלימה. אכי”ר.
