מאחורי המסיכה

פוסט אורח מאת: שולי שיינין – דמיון

עוד לא הספקתי להכיר את כל אנשי הקשר במערכות המגוונות בהן מתהדר (?) הציבור החרדי. אבל גם בקשר השבועי מול מסיכות אנונימיות המשתייכות לדמויות שונות, אפשר כבר ללמוד כי קיימים הרבה סוגי מסיכות מאחוריהן מסתתרים צוו של העורך הראשי, עקיצות עורך המשנה, דרישות מחלקת השיווק, נדנודי המזכירה ועוד עשרות קולות וצבעים שלא נגמרים. להלן מדגם חלקי משלל המסכות אליהן נחשפתי:

האגרסיבי: (מאלץ להרחיק את השפופרת מהאוזן ולהכין גלולת הרגעה מראש) “מה פתאום שאני אתן לכם יח”צ? למה, אתם הכנסתם לי איזו מודעה בעשור האחרון? בכל שבת אני רואה אתכם מציצים מהעיתונים המתחרים, ורק עלי דילגתם! היה לא תהיה. כל זמן שלא אקבל ממכם מודעות בדיוק באותה פריסה של שאר העיתונים, לא תקבלו ממני קמצוץ איזכור בעיתון! על דברתי”.
מאחורי המסיכה: סוף סוף מצא לו פורקן הולם, מאגר תסכולי הילדות.

הטירון: (לא ברור מה תפקידו האמיתי, אם יש כזה בכלל) “אני רק בורג קטן במערכת. לא מחליט שום דבר. רק צינור שמעביר. דברי עם הבוס. לא אני. מצטער”.
מאחורי המסיכה: עדיף לשחק אותה ראש קטן. העקר שירדו ממני.

המפולפל: (מנופף אגודלו באויר בתנועה למדנית ומצחו חרוש קמטי מחשבה) “תראי, באמת רציתי להכניס לכם. רק ששבוע שעבר כבר הכנסתי וזה קצת מוגזם. תני לי רווח של שבועיים שלוש ואנסה שוב. תאמיני לי, אני בונה אסטרטגיה שלימה בשביל להכניס אתכם למדור. זה לא פשוט. לא פשוט בכלל”.
מאחורי המסיכה: הוא באמת רצה להישאר בלימוד. רק שלא היתה לו ברירה. אבל הגישמאק נותר חלק ממנו.

החביב: (בד”כ נדיר להשגה, מצוי במהדורה מוגבלת בלבד ובכמויות מצומצמות) “אין שום בעיה. למה לא. באמת מגיע לכם. אתם אחלה משרד. תשלחי, תשלחי, למה לא. אני תמיד מפרגן לכם. זה בסדר. מילה שלי”.
מאחורי המסיכה: כנראה קיבל את זה בגנים. אין הסבר אחר.

המתנשא: (חיוך נונשלנטי מרוח על פניו וקולו העמוק מדבר מדודות מדודות) “בסך הכל – הכל תלוי בי. על איזה צד קמתי בבוקר, מה טעמתי לארוחת הצהריים, ובאיזה מצב רוח הייתי שרוי כשהתקבל המייל. ברצותי – ייכנס, וברצותי – ייגרס”.
מאחורי המסיכה: עודף ביטחון עצמי מחפה פעמים רבות על חסך אמיתי המצרך

המחפף: (בכל שבוע התלבטות מחודשת אם להאמין לו או לא, לאור נסיון העבר) אני “אכניס. אכניס. אין בעיה. בטח. הנה אני מבטיח לך. מה, שבוע שעבר הבטחתי גם? נכון. אבל הפעם באמת. אה, גם אז אמרתי ככה? טוב, אז מה רצית, שלא אבטיח? אני מבטיח. ייכנס”.
מאחורי המסיכה: העקר לעשות הרגשה טובה. השאר לא משנה.

בואו לא נשכח שאלו רק מסכות. מאחור נחבאים אנשים שבאמת רוצים לעזור. להכניס. להיות הכי טובים שאפשר רק ש… לא תמיד אפשר. אבל הם רוצים באמת (מה? זאת כבר שאלה אחרת). אז לפני הצעקות, חיסולי החשבונות, טענות ומענות, תלונות וויכוחים וגם תודות וחיוכים (כן, יש חיות כאלה)– נזכור רק רגע, שיש מסיכה המפרידה בין מה שרואים מכאן למה שרואים משם.

ומאחורי המסיכה – תמיד ישנו אדם.