בבקשה ממך,
תפסיק להדפיס את מודעות העמוד שלך על חצי גיליון,
ואל תדביק אותם ברחובות.
במילים אחרות – “תן לכרזות לחיות”.
מאת: מאיר גל – מנכ”ל משותף במשרד גל אורן BSD
“פשקוויל”, “כרזת רחוב” ו”מודעת עמוד” הם שלושה אלמנטים עיצוביים שונים. בעולם המקצועי שלנו זה עושה הבדל. כל מדיה נגזרת מהסיטואציה שבה היא מתרחשת. מדיה של שילוט חוצות בנויה על ההבנה שהצופים נמצאים בתנועה. ברכב או ברגל. הם נעים לשם ובדרך כלל היו כבר רוצים להגיע, והם בטוח לא באו כדי לראות מה שיש לנו להגיד.
אז יש לנו אולי מבט אחד.
נכון שהמיקום מרכזי, זה אפקטיבי כולם עוברים שם הרבה פעמים ורואים, אין ספק מבט אחד בכל פעם שווה הרבה, הכל נכון.
אבל, ויש אבל.
הם לא יקראו אותך. אין לך זמן לתוכן רחב אלא למסר אחד בלבד.
אתה מבין? זה ההבדל בין כרזות רחוב לפשקווילים. אותם קוראים ברחובות, אותנו לא.
אותנו קוראים בעיתונים. שם הפשקווילים לא מדברים [לפחות בחלק מהעיתונים…: )]. חוצמיזה הם גם עוסקים בנושאים שגורמים לחלק מהציבור לעצור ולקרוא, ואילו אנחנו, אנשי הפרסום המסחרי, מה לעשות – לא שם.
אנחנו מוכרים חיתולים, טיסות, שיחות בנייח, בנייד ואוהבים את זה מאד. אבל המדיה הזו עובדת אחרת עבורנו ואחרת עבור הפשקווילים.
אז אני יודע,
הלקוח כבר רגיל שאתה מוריד לדפוס את מודעת העמוד שהוא כבר אישר,
ומה, ניכנס איתו לתיקונים ועיצוב מחדש? ובכלל, לא הרגלת אותו שהוא משלם עבור השלכות [כמו בכל משרד הגיוני בארץ] וככה זה כבר פה כמה שנים. וואו…
אבל עדיין,
תעבור ממרחק 10 מטר מהכרזה שלך כשהיא מודבקת ברחוב ותגיד לי אם אתה היית עוצר לקרוא אותה, במקום לתפוס אותך עם מסר אחד חזק שנכנס כמה פעמים לעיניים, היא רק משכנעת אותך להוריד ממנה את העיניים… ומהר!
אז בוא נשמור את השיחות הארוכות לעיתון
וניתן לכרזות לחיות!!
5 תגובות
מענין מאד..
מעניין מאד מיהם המנהלים הקריאיטביים האלה
כי, עם כל הכבוד ויש הרבה, הדברים שנאמרו כאן, נלמדים בקורס קופי, כדבר בסיסי!, כחלק מה”כללים”, ואין בינם לבין יצירתיות דבר!
כך שאין אף מנהל קריאטיבי שיכול לטעון: ” טוב ככה אני רואה את הדברים”
כי שלטי חוצות זו לא מודעה: שלט חוצות , כמה שהוא יותר מתומצת הוא משובח יותר(ובד”כ גם יצירתי).
אז מה בכל זאת קורה במשרדים החרדים? המנהל הקריאטיבי לא למד בקורס קופי?
כדי לענות אספר סיפור:
כשהתחלתי את לימודי הקופי, שאלתי “לתומי ” את המרצה שאלה תמימה:מתי מסתיים יום עבודה במשרד פרסום?
והוא ענה לי: אני יכול לומר לך מתי מתחיל אבל לא מתי מסתיים, אבל במשרד שלנו יש אישה אחת שלא משנה איזו פרזנטציה יש להגיש ולא משנה כמה אנחנו לא מוכנים אליה, היא ב-4:00 לוקחת את התיק ואומרת לכולם שלום.
ממש במקרה שם המשפחה שלה הוא השם של המשרד…
נסיון אבוד מראש…
כעם יודע ושוחר ספר, קצת קשה לקופי החרדים להתנתק משלל המלל וההסברים וההכשרים והדוגמאות והתת תת תת כותרות בכל פרסומת אפשרית. זלזול מוחלט באינטלגנציה שלנו;)
פעם היינו נהנים. פעם היינו עומדים ליד הקירות בשכונת בית ישראל או גאולה וקוראים בשקיקה מאמרים (למרות שאף אחד לא קרא לזה ככה) של קלצקין. אבל קלצקין איננו. והפשקווילים המרתקים שלו הלכו איתו. אויי ירושלים חגרי שק! מי יתנני פשקוויל קלצקינאי ואקראהו כחמור…
כמה חסרים הם אותם פשקווילים. וכמה צודק ר’ מאיר במצב העגום של היום.
ואליך ר’ מאיר: האם אתה מתכוון דווקא לברון כובעים? 🙂
מאיר תודה על הפוסט!
מקווה שהוא לא האחרון!
אהבתי.
הלואי ונתמכר…
תתחדשו על התקציבים החדשים 🙂
יש הרבה מה לומר ולבקר בנושא פרסום חרדי, (גרפיקה קלוקלת, סלוגנים מעייפים, קליעות מחוץ לקהל המטרה וכו’ וכו’ וכו’, קצרה הקובייה הזאת מלתאר)
אבל
ויש אבל
חרדים אוהבים אינפורמציה, מכורים לאינפורמציה, שותים אותה בשקיקה כמו מים צוננים ביום חמסין, ויש להם גם שאלות, מלאאאאא שאלות, הם קוראים את המודעות הקטנות ביותר של העיתונים המקומיים השוליים ביותר, אם יש איזה מגהץ יד שלישית בחזון איש 22 ב 20 ש”ח הם יגיעו לשם. אז דווקא פה הייתי מסתייגת, אולי זה לא נכון לעשות את זה “פירסומית” אבל יש פה קהל מטרה שיש לו דרישות קצת אחרות שבאות לידי ביטוי בכל מיני צורות, לפעמים אם תתן להם מסר קצר בלי אותיות קטנות הם ירגישו מרומים עוד לפני שהתחלת.
בקיצור החרדי הוא צרכן חכם שלא נופל לפח של הסלוגנים היפים והמתחכמים, החרדי מחפש את האותיות הקטנות וכדאי שהוא ימצא אותן, אחרת אין לו עניין.
לדעתי כמובן.