שיבשנו את דעתו של הצרכן • תרצה גרנות

קללת התכנים.

סוף עונת הצייד.

אין מוצא. אין למי להאמין. אנחנו רוצחים את אהדת הצרכן.

עד לא מזמן, לצרכן הלא לגמרי מטומטם שלנו, היתה עסקה גלויה איתנו: אנחנו מפרסמים את המוצרים שלנו, הוא בוחן אותם, הוא יודע שהאינטרס שלנו מוצהר וחף מצעיפים מליטים, והוא אפילו מכבד אותנו בשביל זה.

הוא אוהב את הפרסומת, לא אוהב את הפרסומת, מפתח מערכת רגשית, אף כי לא תמיד נוחה לנו, עם המותג שלנו, עם נציגיו, ויודע שאנחנו מחזרים אחריו. הוא מחכה לראות כמה מקורי יהיה חיזורנו, משחק בו. הוא שותף. הוא אפילו נהנה לפעמים להגיד I DO. הוא יודע, שאם הוא רוצה אמת, יחסית ככל שתהיה, התבוננות, מטולאת ככל שתהיה, יש לו את “התקשורת” בשביל זה.

זירת המשחק היתה משורטטת היטב.

לנו, כפרסומאים, נפרש ה”מדיום האובייקטיבי”, לכאורה ככל שיהיה, כזירת הציד הנוחה. הצרכן מחפש מידע, מבט, תיעוד, תמונה שלמה, ואנחנו אורבים לו שם. בין איתי אנגל לדנה ספקטור. בשביל זה שילמנו הרבה כסף. עד שהגיעו ה”תכנים השווקיים”. יש אומרים נכרה קברו של הפרסום הקונסרבטיבי. ואני אומרת תם עידן הצייד. ואורבים לנו משה דץ והפרומואים של הערוצים.

אם עד לא מזמן הצרכן השתמש במדיום הטלויזיוני, כתקשורת בלתי אינטרסנטית, בה הוא חפץ, והסכים שנגיח אליו משם מעת לעת, היום הוא כבר יודע שאת התוכנית הזו משלמים הפרסומאים. ומממנים המותגים. הוא בורח. לאינטרנט, אולי. לאחר שרדף שעה אחרי ה X, הוא מגיע למדורים ולפורומים ש….ממומנים על ידי בעלי אינטרס עסקי. אז הוא בורח לכבלים. שם הוא פוגש “פרסום חברתי” הממומן על ידי…יצרני מותג. אז הוא פורש ל-DVD. שם הוא פוגש את הפולשים שוב. אז הוא בורח לi POD שלו, שם הוא פוגש את ה-PODCASTING.

אז הוא בולע כדור. ואז הוא פוגש את המשטרה.

שיבשנו את דעתו של הצרכן, שדעתו מפרנסת אותנו.