ביום ראשון ט”ו בתמוז בשעה 21:00, מנכ”ל המודיע אלעזר קנופף, סמנכ”ל השיווק אליהו הנדלר, נשות השיווק, אנשי המכירה, קיוי הס וצוות שחור ולבן נשמו כולם לרווחה. סוף סוף הסתיימה ועידת כלכלה ועסקים השניה (יהיו עוד?) של המודיע. הוועידה שעמדה בסימן “פורצי הדרך” אולם הסתיימה באובדן דרך.
הכל זרם על מי מנוחות עד לפני חמישה ימים, אז הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לא יגיע לוועידה כפי שתוכנן. המארגנים התייחסו לזה כמכה קטנה בכנף אבל מתחת לפני השטח חברו להם מספר גורמים שראו בעין רעה את מפגן הפוליטיקאים והעיתונאים שהיו אמורים להגיע לוועידה ולעשות כבוד למארחים.
לא ידעתם, וזה היה אמור להיות הפתעה, אבל את ראשי המפלגות החרדיות – דרעי, ליצמן וגפני – היו אמורים לראיין אמנון אברמוביץ, עמית סגל ובן כספית. לא זו אף זו, לאחר ירידת הפוליטיקאים מן הבמה, על פי התכנית, שלושת הפרשנים היו צפויים לשבת ולנתח את הנאמר במפורש ובין השיטין. משעמם זה לא היה אמור להיות.
תוסיפו לזה את המושב הפוליטי של סוף היום עם השרים בנט, כץ וידוענים נוספים. הדו-שיח המשותף של זייברט וגוטרמן ועוד כמה חיבורים מעניינים שתוכננו למשך היום וקצפם של הזרם השמרני באגודת ישראל עלה למעלה. הללו התדפקו על ביתם של כמה מחברי מועצת גדולי התורה וביום שישי ב-11 בבוקר, נקרא שר הבריאות למעונו של אחד מגדולי ישראל, שם קיבל את ההנחיה לעקור כל זיק פוליטי מהוועידה.
ליצמן לא היה שם, כך גם שאר השרים והפוליטיקאים. שגריר ארצות הברית הוזז לצהריים ורבנים תפסו מקום בתוכניה המעודכנת. מי שנקראו אל הדגל הם הרב הראשי הגאון רבי דוד לאו, הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, רבי פנחס וינד ורבי דוד הופשטטר.
בסך הכל הייתה ועידה מכובדת מאוד. נקודת התורפה של היום הזה היה באולם הדיונים, שהיה מלא באופן חלקי בחלק מן המושבים. בחוץ, בין הדוכנים, הסתובבו מאות אנשים מכל החוגים ומכל המינים, שוחחו בערנות, סגרו דילים בדוכנים, שלא לדבר על אולם ארוחת צהריים בו היה קשה למצוא כיסא ריק. בהחלט ניתן לומר כי הייתה אווירה של ביזנס באוויר ולא של פגישה שנתית.
התקרובת, אם הייתם לחוצים, הייתה עשירה, מגוונת ושווה. אכלנו ושבענו האוכל היה טעים.
זה עדיין לא הפריע לציניקנים וחסרי פרגון בקבוצות הווטסאפ החרדיות ללעוג ולסנוט בעיתון הוותיק ובוועידתו. בקבוצת הווטסאפ של פאשקעוויל, היה זה חיים קליגר (שראוי לאות אביר כבוד האדם) שכתב את הדברים הבאים והשתיק באחת את הלועגים והמקטרגים:
”חברים! אתם וודאי שמים לב שאני לא כותב כאן הרבה, אבל אני לא יכול להתאפק. הייתי מעורב בהרבה הפקות גדולות, בסדרי גודל של הכנס של המודיע ואולי גם גדולות יותר. אנשים רבים משקיעים את דמם וחלבם כדי שאירוע כזה יצליח, שעות על גבי שעות, ימים ולילות, הון תועפות מושקע בכנס כזה. אז למה? למה ריבונו של עולם לעמוד על הטריבונה וליהנות ולחייך בכישלון של הזולת? למה? באמת שכואב לי הלב. איפה טיפת מידת אנושיות? לאיפה נעלמה החמלה שלנו? ואל תתחילו להגיד לי עכשיו ולהוציא מהפנקס את ההתחשבנות שלכם ובגלל זה ובגלל ההוא… לכל אחד מאיתנו יש פנקס קטן אצלו אבל הוא לא אמור להיות פתוח כל הזמן, אחרת לא נעסוק בכלום רק בפנקסנות.
היום אני הכי מתפלל ומקווה עבור המודיע שיצליחו. היום זה היום שלהם וכולי תקווה שבסוף היום הם יצאו מאושרים ושמחים, לא כי יש לי איזה אינטרס. סתם, כי אני רוצה לחיות בעולם טוב יותר וזה החלק שלי לעולם טוב יותר. תלמדו לפרגן, זה לא כואב!!!
יום אחד כל אחד מאיתנו יעמוד בצד השני של המתרס, גם אנחנו נרצה ונשמח שיפרגנו לנו, גם לנו תתהפך הבטן בשעה או בשעתיים הראשונות של תחילת האירוע… אלו שעות שאי אפשר להסביר אותם עד שלא חווים אותם, נעיצת סכין בשעות הללו לא תסלח!!!”.
