שלטי ענק קידמו את באי אולם האירועים ‘גני האקזוטיקה’. אוטובוסים רוקנו את תכולתם האנ”שית, רחבת החניה נתמלאה בלקסוסים, סיאנות, קרייזלרים וביואיקים. גם אני ירדתי ממרצדס ארוך יחד עם עוד ארבעים ותשעה מאנ”ש, וצעדנו ל’ערב ההוקרה וההצדעה’ בו ישתתפו אברכי, בעל’בתי, זקני, מייסדי, מוקירי ומעריצי ק”ק סטרוקצ’ינוב. ובעיקר נדיבי, אמידי, שועי ופילנתרופי המוסדות.
העסקנים, עושי עבודת הקודש ואנשי ההפקה הזיעו כהוגן שנהנה מהאירוע שיגרום לנו להותיר את רישומינו על טפסי הו”קנו. ואם בפשוטי העם השקיעו כך. בנגידי הקהל שכבר ראו הכל בחייהם הנגידיים, על אחת כמה וכמה.
באולם האח”מים הקטן ‘פנינת הריגרסיה’ נערך בדלתיים סגורות טקס מרגש – לכבוד תנחום גולדגיסר, גדול תומכי הקהילה שהגיע בטיסה ממונסי – בו הורשו להשתתף רק קומץ בכירי המויסד’עס. תאורה עמומה ונרות שעוה דקורטיביים השוו למקום ניחוח מיסטי. במרכז עמדה מצבת אבן כתבנית מצבת אביו ר’ אלייקים גולדגיסר ב”ר יוק’ל ז”ל.
קול שופר נשמע, מכונת ערפל פלטה מסך עשן, ומכונת ביג־סנואו בזקה פתיתי שלג. צעיר במצנפת חזנים וטלית ערך אשכבה לנשמת המנוח. תנחום הדליק נר זכרון. כנר וצ’לן שעמדו בסך המתינו לאות והחלו בנגינת נעימה שהלחין תנחום לרגל כלולות בכורו אשתקד. מקרן הולוגרמה העלה בתלת מימד את דמות אביו שהקים בזמנו את העסק המשפחתי שגדל מאז והפך לאימפרייה פיננסית.
תנחום מחה דמעה. צלילי פסנתר כנף ליוו את חריזותיו של גראמער נכלולי ששיחק ברגשות הנוכחים. עין לא נותרה יבשה. לייבצ’ה ושמער’ל, מנכ”ל המוסדות הקשוח וגזברו משולל הָרגשות, דמעו אף הם. אבקת השום שבקצות אצבעותיהם לא איכזבה. מזכיר המוסדות הזיל דמעה אמיתית כשבחישוב מהיר הבין כי עלות הפקה זו עקפה בהליכה את משכורתו השנתית.
ובאולם האירועים הענק, תפס הקהל את מקומו לצד שולחנות ערוכים. מנות גורמה הוגשו והפעילו את בלוטות הטעם. בער’ל שישב לצידי בהה באנדרטת מַקלות הבצק והפירות שבצלחתו. כשהסברתי לו שאוכלים את זה, נרגע ובטבעיות הושיט כף גדולה לקערה צמחית שעמדה במרכז השולחן. “את זה לא אוכלים. זה של הדקורציה!”. העמדתי אותו על טעותו. “גם את הנרות שבבזיכים לא אוכלים?!” שאל בתמיהה. במהלך הערב הבחנתי בו מנסה לנגוס בתוכנייה המודפסת שהונחה לפני כל סועד. “לא אכיל” מיהר לעדכן אותי, אבל כבר ידעתי. מנסיון.
מנחה האירוע הכריז בנימה דרמטית: “וכעת תבצע התזמורת הנודעת ‘קול מן שאול’ בניצוחו של המאסטרו בנציון קונטרביצקי – את יצירת המופת ‘נפשי יצאה בנגנו’ שהולחנה במיוחד לאירוע זה. ובשירתו ילווהו בעל המנגן העולמי מוישה פרישטיק”. ההרכב פצח בנגינה. עיני כולם היו נשואות לרחבה הריקה שבקדמת האולם והציבור חיפש בעיניו את התזמורת. והנה נפערה תקרת האולם הקדמית ושני מנופי גבהים שלשלו את הבמה עמוסה בחברי הרכב התזמורת. קולו של בעל המנגן כבר נִשא ברמה אך מקומו עדיין נפקד. אלומת אור האירה את אפילת השמים, נקודה זעירה נצפתה ממעל, הולכת ומתקרבת. מצנח נפרשׂ, ומוישה פרישטיק נחת על הבמה כשקולו מסתלסל וכשהקהל מתמוגג מחוויית הצלילים האוירודינמית.
מצגת אור ושמע מהתפתחות הקהילה בשבעים שנותיה ריתקה את הקהל, צמררה את גוו וסחטה את דמעותיו שעה ארוכה. אז הגיע שלב ההוקרה וההצדעה. “וכעת” הכריז המנחה בפאתוס “אתכבד להכריז על שר ונגיד לעמו, גדול תומכי מוסדותינו, הרב החסיד רבי תנחום גולדגיסר שיעלה ויבוא ויכבד אותנו בהתעטרו בתואר ‘יקיר אצילות נזר תמכין דקהילה קדושה סטרוקצ’ינוב'”.
גולדגיסר קם בכבידות. לא מגודל המעמד, אלא מכובד האחריות שחש למראה תעודת הנפילים מחופת הזכוכית וממוסגרת הפלטיניום בגובה קומת אדם, שיאלץ לאחוז בידיו בעת שימסרנה לו לייבצ’ה שמענדריק מנכ”ל המוסדות. לחיצות ידיים איתנות נלחצו, הבזקי אור הבזיקו, והמנחה הכין עצמו להקראת יתר הנדיבים, לפי ערכם בשוק הפיננסי.
כתר מכסף טהור בתיבת זכוכית עליו חרוט תואר אישי, הוענק לכל גביר: הנגיד שעפט’ל כהן, קיבל ‘כתר כהונה’. הנגיד מעכ’ל בויחשבקדיירע – שלו קשרים עם קושנר – קיבל ‘כתר מלכות’, הנגיד גרוינם גולדנברעך הגבוה משכמו ומעלה מחביריו, קיבל ‘כתר שם טוב’. להרחבת ההיצע המציאו עוד כמה כתרים. הנדיב אביש זילברשטעקן – שהוא נו”נ לשושלת אד”שים – קיבל ‘כתר בנש”ק’. הטייקון בוריס חודורוב – שעומק עסקיו בנדל”ן כעומק מבטאו הרוסי – קיבל ‘כתר נדל”ן’. הנגיד פייבל מויצוספוסעכו – שהבטחתו קלה ונתינתו קשה – קיבל ‘כתר להד”ם’, וזוראח מורגנגיינעץ – שאביו ז”ל תרם רבות לקהילה לפני שפשט רגל – קיבל ‘כתר אכמ”ל’.
נסתיימו הכתרים, הסופרלטיבים, האורות והקולות. נדיבי העם נתפזרו איש לקאדילקו וביואיקו. ואילו אני ככל יתר המון העם, חזרתי הביתה נרגש מהמיסטיקה, נפעם מהאקוסטיקה, מוקסם מהאקזוטיקה, ורק כשנזכרתי מההו”ק – נתקפתי בפאניקה.
לתגובות ומחאות: [email protected]
הטור התפרסם בעיתון ‘בקהילה’