חגיגי: ביקורת עיתוני חג הפסח תשע”ח

מאת: הגונז האלמוני

הקדמה

טוב, נתחיל בבשורות טובות: אנחנו אמנם נמצאים כאן, בבמה המכובדת הזו של ‘פאשקעוויל’, פעמיים בשנה בלבד, אך מי שנכנס לאתר הסופר-פעיל הזה בחודשים האחרונים, שם לב לטור ביקורת עיתונות חדש שמופיע כאן באתר מידי שבוע בשבוע. אז לשאלתכם: לא, לא אנחנו אלה שאחראים עליו, הלא כבר הודינו כאן כמה וכמה פעמים שבשבועות רגילים העיתונים כבר לא נכנסים לביתנו מזה כמה שנים, וממילא ברור שאין אנו אלה שכותבים אותו, אך מי שממתין בכל פעם חצי שנה כדי לקרוא קצת ביקורת על העיתונות החרדית, יוכל למצוא בטור המצוין הזה, שמתפרסם ב’פאשקעוויל’ בכל יום ראשון – את מבוקשו.

האמת היא, שפעם או פעמיים בכלל התלבטנו האם לפרסם את הטור הפעם. זאת מאחר וככל שעמודי עיתוני החג המגיעים אל ביתנו עולים ועולים – ההתעניינות שלנו בהם הולכת ופוחתת. וכך, נאמנים להבטחתנו מפעם שעברה לסקר עוד עיתונים, הכנסנו לבית גם את ‘המודיע’, ‘המבשר’ ואפילו ‘יום ליום’, אך בשורה התחתונה, לא ממש יצא לנו לקרוא בשלל העיתונים הרבה מאד החג, הן בשל התרבות החומר, והן, כאמור, בשל חוסר העניין שהולך ומתגבר בנו ככל שאנחנו מזקינים. ואנחנו מזקינים.

אבל כוחו של הרגל עושה את שלו, וגם של קהל הקוראים הנאמן לטור הקבוע, שמגיב הן כאן באתר והן במיילים ישירות לכותב (בכתובת שתופיע להלן), והנה אנחנו שוב כאן, כמו מידי מוצאי חג, לסקר ולבקר את עיתוני החג החרדיים, בפעם ה-16 ברציפות.

חשוב לציין שתי נקודות, כמו בכל פעם: ראשית, ברור שאין המטרה לפגוע חלילה בכתבים, העורכים, המעצבים והמגיהים שאחראים לכל היופי הכבד הזה שהגיע לביתנו. רק להאיר מעט פינות חשוכות. שנית, כרגיל אנחנו מציינים, כמו שכבר כתבנו לעיל, שברור ומובן שלא קראנו קרוב ל-5,000 עמודי העיתונים שהגיעו לביתנו, וההתרשמות היא הן על פי הקריאה פה ושם, והן על פי הדפדוף והרפרוף.

מהנעשה והנשמע

הנה ב-3 שורות מה שקרה בשדה העיתונות החרדית בחצי השנה האחרונה: בקהילה הפסיק להוציא את ‘בקהילה אישי’, המהדורה הרזה והזולה של העיתון, כנראה מאי כדאיות כלכלית (או לפחות אנחנו לא נתקלנו בה בחנויות מזה שלושה חודשים לערך); ב’יום ליום’ העורך הראשי שלמה בניזרי התפטר, ואז חודשיים לאחר מכן שב במפתיע. ‘בקהילה’ תרם ל’משפחה’ את העיתונאי ישראל גרובייס, מעמודי התווך של עיתוני החג בבקהילה בעבר, וכהנה עוד כמה העברות ושינויים. לא משהו דרמטי יותר מזה.

אפשר ואף רצוי לחלוק על דברינו, הן במערכת התגובות והן במייל של כותב השורות.

מייל הכותב לתגובות, נאצות וכל מרעין בישין: [email protected]

בהזדמנות זו שוב נודה לכל המגיבים והמידיינים במייל, השתדלנו לענות לכל הפניות, איש איש כמחמאותיו או נאצותיו.

אז יאללה, אפשר להתחיל? אפשר.

בקהילה

כאמור, זו הפעם הראשונה שנפגשנו בעיתון מאז סוכות האחרון. אנחנו כבר לא קוראים את העיתון השבועי של בקהילה, והנה הגענו אל גיליון החג. גם החג הזה ממשיך בקהילה במה שהתחיל בחג שעבר, של חלוקת מגזין החג לשני מגזינים, וללא אף מוסף נושא מושקע.

המגזין (2 מגזינים: 280 עמ’)

במגזין (הכפול) הפעם, 280 עמו’ ו-16 כתבות בסה”כ, זאת לעומת 264 עמו’ ו-16 כתבות בחג שעבר.

מגזין הזהב (148 עמ’)

 

בשער מופיע הגר”מ שטרנבוך, שנכדיו ושאר מקורביו מנסים בתקשורת לקדם אותו בשנים האחרונות כ”זקן הפוסקים”, “מרן” וכו’. כאן בבקהילה הוא מקבל הפעם את כל התארים כולם, שהלא דבר הוא.

יש אספקט יפה בכך שהרב הישיש דווקא בגילו הלך והקים ישיבה לצעירים, ומדבר על כך בכתבה. לצד זאת יש לזכור שני דברים: ראשית, הרב שטרנבוך כיכב על שער משפחה באחד החגים אך לפני שנים ספורות. ומיד הראיה. וגם בחג הזה עצמו, פסח תשע”ח, מעל גבי מגזין ‘עמי’.

כשמסתכלים על שאר תפריט המגזין הזה, והכל מופיע כבר בשער, מגלים שלא באמת יש כאן משהו מיוחד ומסעיר, פרויקט ייחודי ויוצא דופן. כן יש כאן, פרופיל ראשוני על האדמו”ר מסלאנים. כן, כן, למי שלא ידע, יש “סלונים” ויש “סלאנים”, ובא בקהילה וכתב על ה”סלאנים”, שמסיבות מסוימות עד היום לא כתבו עליהם. לצד זאת, שוב, כמעט בכל חג מחדש (ולא ברור את מי זה מעניין), עוד פרויקט על הנסיכים לבית בריסק, פלוס פרופילים על כל 15 נסיכי השושלת. להזכיר שספרים על בית בריסק יצאו כבר עד אין סוף, ובכל חג עיתון אחר מתפרנס מפרי ידיו של מלר, והנה גם בקהילה עושה זאת הפעם.

לפני כחודש, לקחה הקהילה החרדית במקסיקו סיטי כמה עיתונאים חרדים לסקר איזשהו טקס בהשתתפות גדולי ישראל. היו שם נציגים ממשפחה, בקהילה, המבשר ובחדרי. בגדול, כל אחד מהעיתונים כבר ניצל את ההזדמנות לעשות משהו נוסף למגזין החג על הדרך. בבקהילה הלכו על היותר מתבקש ושלמה קוק שנסע למקסיקו ראיין את הרב דוד עוזרי ועזרא איראני, שנטען שהם מגדולי תומכי התורה. אתם זוכרים שחובה על כל עיתון חג למצוא איזה תמכין דאורייתא עשיר ועצבני שיתאים לעיתון? אז כולם כבר מוצו, כולל פרידמן, רכניץ, וולפסון וגליק, ובשנים האחרונות הולכים על הפחות מוכרים בציבור הרחב, והנה עוד אחד מהם. דוקא ‘המבשר’, ולכך נגיע – אולי להלן – הכין כתבה הרבה יותר מקיפה ומעניינת ממקסיקו סיטי, המשלבת בין סיפורה של הקהילה (פחות מעניין), לבין סיפורי חטיפות היהודים העשירים יומם ולילה בעיר הבירה (מעניין ביותר).

דבר מוזר עד הזוי שמופיע לא רק במגזין אלא אף בשער, הוא שתי כתבות יח”צ לכל דבר: האחד על ארגון שלבקהילה יש יחסים אתו כל השנה, מפרסם כסדר מודעות ב’העולם החרדי’ ואף במגזין הרגיל, והוא ארגון ‘בני אמונים’ של מרמורשטיין, שאף התראיין כמה פעמים בעבר לבקהילה בכתבות גדולות וקטנות לבד מידיעות תמידים כסדרן בחדשות, והנה, שוב, כתבת יחצ במגזין, ועוד בשער.

הנוספת והיותר מרגיזה היא עם ארגון ‘בוני עולם’. במשפחה ועוד עיתונים יכולתם לראות כתבות איתם במוספי היחצ, כאן זה במגזין ועוד מעוצב כעוד כתבת מגזין רגילה, ועוד בשער.

גם אם שילמו היטב על אזכור בשער, זה בוודאי לא ראוי.

גם הפעם, אגב, לא זכינו שגדול ספרדי יככב על אף אחד משערי בקהילה, וכך ראיון מעניין עם החתן של הגר”ע יוסף, הרב בוטבול, מעניין לחלוטין, נדחק לסוף המגזין בלי תמונה – אפילו קטנה – בשער. יותר מזה: אפילו בלי אזכור של שמו בשער, כאילו מישהו מתבייש בזה. בושה.

ראיון מוזיקלי הוא עם הזמר בני פרידמן.

אגב, לאחר שעזב (אם איננו טועים) יאיר וינשטוק לאחרונה את עריכת המגזין ‘זמן’, הוא הצטרף לשורות בקהילה אותו עורך בנו, והחג הזה סיפק שלל פירות בשלל המוספים. אלא שאנחנו ציפינו שהסופר האגדי מ. ארבל יחל לכתוב סיפור חדש בהמשכים בחג, והתבדינו. נו, אולי בעתיד.

אותו וינשטוק, החל לראיין לאחרונה למגזין, וקיבל כותרת מיוחדת משלו, למרות שמדובר בכתבות רגילות לחלוטין, “יאיר וינשטוק מארח”. ראינו את זה לפני כמה שבועות בראיון עם הזמר שלמה כהן (בהצצה חטופה לעיתון של השכנים), וגם הפעם בכתבה עם מרמורשטיין.

מגזין “הכסף” (132 עמו’)

 

כמו שכינינו זאת כבר בחג שעבר, המגזין הזה נחשב לכביכול מגזין ה”שאריות”, החלק הפחות חשוב. כאן כבר לא תמצאו כתבות עם רבנים ואפילו לא כתבת שער ראויה (רק הכיתוב “ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים”).

כבר בשער נקודה: הלכו על התרגיל הכל כך ישן של כותרות בסגנון “ולקחתי”, “והצלתי”, “והבאתי”, ואכן השתמשו בכל החמש האלה, אבל יש עוד כתבה, אז כאן יש כבר נסיגה אחורה עם הכותרת “הרי היא כבת מאה”. או שתוותרו על השישי בשער ותישארו עם רעיון ה’והצלתי’, או משהו אחר, אבל שברתם את כל הרעיון, חברים.

אז מה יש לנו כאן?

כתבה בולטת בעיתון היא סיפור הצלתו של ציון רבי נחמן באומן, החתום על ידי אהרן קליגר. אממה? הסיפור הזה פורסם כמוסף שלם אך לפני שנים בודדות בעיתון ‘שעה טובה’ תחת השם “והצלתי וגאלתי”, שהכיל את הסיפור המלא, שהיה אז, אגב, חתום על ידי אותו כותב. יתירה מכך, הכותב פרסם בשנים האחרונות את סיפור הצלת הציון בשניים או שלושה ספרים עבי כרס שפרסם. אז מה זה? לבד מאיזשהו מפגש בין כמה מכוכבי הצלת הציון שהצטלמו יחדיו (ולא היו ליבת הכתבה), אכלתם אטריות מחוממות היטב.

והנה שער אותו מוסף:

עוד כתבה לוקחת אתכם לגרמניה, ועל הדרך מיח”צנת את שליח חב”ד המקומי. איפה המגזין הקודם והנסיעה הבלתי נשכחת לצפון קוריאה, ואיפה זה.

והנה הכתבות שאהבנו במגזין: את הפותחת, על סיפורו של הרב אליעזרוב, בין בוכרה לחברון (אם כי היא לא היתה בדיוק כתבה, יותר בסגנון ‘סיפור לשבת’ הידוע של הכותב, יאיר וינשטוק. היא התמקדה בסיפור או שניים מבוכרה, בעיקר זה הניסי עם הצלת חייו, ובמסגרת קטנה ראיון עם נכדו. אבל הוא לפחות הודה במסגרת שהוא לא הצליח להקיף את הדמות), ועוד שתיים לא “חרדיות”: האחת, המרתקת תמיד של אייזיקוביץ, על סיפורם הלא ידוע של 400 היהודים שהכריעו את הקרב באלג’יר. והשניה, על סיפורו של המטייל יוסי גינזברג, ששרד בג’ונגל של בוליביה כשלושה שבועות לבד, בלי אוכל ומול חיות טורפות. אז כמה הערות קלות, ברשותכם. אחד, הסיפור הזה לא אירע לפני חודש, שנה או שנתיים, אלא לפני כמעט 40 שנה! (ולא כמו שנכתב בעיתון, 30 שנה). הוא כמובן סופר אינסוף פעמים וכבר זמן קצר לאחר שניצל הוציא מר גינזברג ספר “בחזרה לטואיצ’י” שהפך לרב מכר בכל העולם כולו והפך אותו לכוכב ומרצה מבוקש. לצד זאת, יש שם תמונה של גינזברג היום ליד צעיר מזוקן, אך לא נכתב מיהו המזוקן. אז הנה התשובה: מדובר בדניאל רדקליף (הארי פוטר בשבילכם), השחקן שמגלם את גינזברג בסרט שמוקרן בימים אלה בקולנוע בישראל (תחת השם “בחזרה לטואיצ’י” או “ג’ונגל” בשמו המקורי). כך שזה, אם כן, הטריגר לכך שנזכרו בגינזברג בבקהילה, 40 שנה אחרי הצלתו המרתקת. כמו כן, ראיינו פה את שני כוכבי אותו מסע, מה ששכחו לספר הוא ששניהם במחלוקת קשה. ועוד כמה פרטים שתמצאו בכתבה שפורסמה לאחרונה בוויינט וקצת סותרת מעט מהפרטים שנכתבו ב’בקהילה’.

פרויקט חביב הראוי לציון הוא זה המתאר כיצד תיראה המדינה החרדית בעוד 30 שנה, כולל גיוסו של מ. ארבל (וינשטוק האמור) למשימה ועוד איור חביב. אפשר היה לעשות מוסף שלם מכזה נושא, וקצת חבל.

בגדול, לא נעים, מגזין השאריות יצא יותר מעניין מהמגזין הגדול.

מוסף פוליטי “ימי נתניהו” (48 עמו’)

גם הפעם, איך לא, מצורף לו מוסף פוליטי פרי עטו של יעקב ריבלין, שעוסק הפעם ביחסי החרדים עם נתניהו לרגל 25 שנה להכתרתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה, ותיאור העליות והמורדות, בעיקר המורדות, ביחסים בין השניים (נתניהו והחרדים).

הפעם דווקא מדובר היה במוסף מרענן למדי, שרובו דווקא לא חזר על הנכתב במוספים הקודמים (שזו היתה הביקורת שלנו על המוספים האלה בעבר, שבשלב מסוים אמנם הנושא אחר, אך חוזר על עצמו ברובו, כי הנציגים הם אותם נציגים, והסיפורים אותם סיפורים, רק שבהיבט של נושא אחר). כך למשל חזרנו שוב אל מאהל שביתת הרעב של פרוש, שהעלה אליו לרגל את כולם (תוך שריבלין ממעט ב”רעב” הגדול של פרוש, שלדבריו אכל כהוגן בערבים ונהג כברמאדן). כאן הוא גם חוזר על התזה הידועה שלו שלחרדים תמיד אחרי קדנציה אחת טובה, תהיה קדנציה שבה נחטוף.

כמה הערות קלות: אחת מכותרות הפרקים היא “חרדים טוב לנתניהו”. גם אם זה משחק מילים על “נתניהו טוב לחרדים”. זו לא כותרת. פשוט לא. חרדים טוב לנתניהו? מה עבר עליכם. והערה גרפית: המעצב החביב שכח למרכז את הכותרת של הפרק בעמוד 36. ככה זה כשעובדים ב-3 בלילה?

במוסף הזה, כמו באלה שעברו, תמצאו גם הרבה תמונות ישנות ומעניינות, כולל כותרות העיתונים דאז ושלל תמונות מרתקות. אז נכון שחלק גדול מהסיפורים כאן במוסף סופרו או הוזכרו במוספים קודמים, אבל עדיין תמיד מעניין לקרוא קצת היסטוריה פוליטית. שימו לב איזו הצלחה קיבלו הספרים של אולמרט (‘בגוף ראשון’) ועל נתניהו (של בן כספית).

שאר החלקים והמוספים

הופתענו הפעם משני חלקים נוספים: ראשית, ממוסף הסיפורים “המשורר בין ההרים” (48 עמ’), שניסה ללכת בדרכו של הסופר החרדי הגדול בכל הזמנים דוד זריצקי, וקיבץ כמה סיפורים מאנשי ‘בקהילה’ בסגנונו. יפה מאד.

השני הוא מוסף תמונות הרבנים (בד”כ) ‘העולם החרדי’ (64 עמ’), שכמו כל העיתונים התייחס גם הוא ל-70 שנות ישראל מזווית התמונות, וקיבץ בפרויקט ענק ומאד מעניין, עשרות תמונות המקיפות 70 שנות חרדים וישראל. אם שאלתם איפה יצחק הורוויץ שהיינו רגילים לראות אותו בכתבות מרהיבות בחגים, אז הוא פה, עם המון ידע היסטורי מרתק. את כותרת המוסף, “כאן 70 שנה של יחסי דת ומדינה”, לא הבנו. מה זה ה”כאן” הזה? פרסומת סמויה לתאגיד? מה רע בכותרת קצרה או בהסתפקות ב”70 שנה של יחסי דת ומדינה – אלבום מיוחד”? ואגב, המוסף הזה נמכר גם בנפרד. מה עשו עם אלה שחיכו למוסף תמונות הרבנים – וקיבלו משהו אחר לגמרי? לא ברור.

מוסף הנשים המתחדש שהופך לשם “פנינה” במקום פנינים (116 עמו’), ולראשונה למדנו ערב החג ממנהלת המגזין כי בכוונת מכוון אין כאן – שלא כמו ב’משפחה’ – תמונות ילדות עד גיל 3 ועוד ענייני צניעות (עוד פעם הסטנדרטים הכפולים של ‘בקהילה’: תינוקות בנות שנתיים זה אוי-אוי-אוי, אבל רכילות ולשון הרע – פוליטיים או שלא – בטורים השונים בחדשות, בכיף). הפעם לא הביאו כאן שיחת חג עם איזו רבנית או פרויקט יוצא דופן. השער מאד יפה ונקי אבל גם הפעם העיצוב בפנים נראה אחרי שואה, החל מהגופן, ועד הבחירה בשלוש עמודות בכל עמוד כתבה ובלי יישור. חבר’ה, זה לא קריא. תעשו משהו.

מוסף ‘חברים’ לילדים (16 עמו’) הדקיק והחף מסיפורים, רק קומיקסים; וחלק החדשות (48 עמו’), עם ראיון בשער עם ליצמן, שבועיים שלושה אחרי שנתן ראיון בשער לאותו כתב בדיוק, ועוד כמה כתבות יח”צ, שבמצוות הבחירות המוניציפאליות המתקרבות, כמו בשאר העיתונים, הכתבות הללו מתמקדות בערים החרדיות או במועמדים השונים; וכן דיסק שירי שבת, רגוע לחלוטין (לא התאים לווייב של הרכב שלנו בחול המועד) של בערי וועבר.

אגב, ייאמר לזכות ‘בקהילה’ שהיה הכי זריז בהוצאת העיתון, וכבר ביום שלישי בבוקר, שלושה ימים ערב החג, הופיע בחנויות – ראשון מכולם. רק למחרת – רביעי – הגיע ‘משפחה’ לחנויות.

לסיכום, קוראי ‘בקהילה’ נהנו החג הזה מ-620 עמודים – העיתון הגדול בתולדות ‘בקהילה’, זאת לעומת 588 עמו’ בפעם שעברה.

בהערת אגב: עכשיו, 620 עמודים זה יפה מאד. באמת. אלא שבתשדירים ברדיו כפרסומת לעיתון החג של בקהילה, ששודרו הן ערב החג והן במהלכו, נאמר “למעלה מאלף עמודים”. כפי שעיניכם רואות, מדובר בשקר וכזב.

משפחה

בואו נרוץ ישר למסקנה: אם מנקים את רעשי הרקע, את המגזין הענק, העיתון הנלווה הגדול, העיצובים הבומבסטיים וכו’ וכו’ – אפשר להגיד, בגדול, שלא קרתה פה החג הזה ב’משפחה’ איזו בשורה בלתי נשכחת לעולם העיתונות, איזה עיתון שהיכה את המתחרים שוק על ירך, או פרויקט בלתי נשכח לדורות.

המגזין (372 עמו’)

במגזין הפעם 372 עמו’ (בדיוק כבחג שעבר), וכ-33 כתבות (חלקן בנות דאבל או פחות במסגרת שני הפרויקטים במגזין), לעומת כ-50 כתבות בחג שעבר.

משפחה סופית נכנס לשבלונה של מגזין החג הענק, מבלי מוספי נושא איכותיים (בהמשך תיווכחו, שוב, ש”מוסף הנושא” בחדשות הוא לא באמת כזה).

על השער הפעם – טאדדםם איזו הפתעה – הגר”ח קניבסקי. הפעם לא נמצא איזשהו אדמו”ר אקזוטי שמשפחה מצא בשביל השער (אדמו”ר כזה ממלא עמודים אחרים במוסף), ומשפחה מסתפק במובן מאליו – הגר”ח קניבסקי, במלואת כמה חודשים להנהגתו את הציבור, לדבריהם. זה מצטרף לטקס ההכתרה המעט מוזר שהיה החג הזה ברמות לגר”ח קניבסקי (שמעתם את הנאום של הרב אזרחי?) ומצטרף להכתיר את הגר”ח כ’גדול’ העכשווי שהכל יישק על פיו. כמובן, שום אזכור בכתבה לגר”ג אדלשטיין, שאך לפני חודשים ספורים היה הוא המנהיג האולטימטיבי בעידן שאחרי פטירת הרב שטיינמן זצ”ל.

קשה לזכור את מספר הפעמים שהגר”ח הופיע על שערי עיתוני החג השונים. די אם נציין את שער בקהילה תחת הכותרת “בהיכלו” אז הרב פרידמן עשה אצלו יום, ולפחות 4-5 פעמים בעיתוני חג נוספים אחרים. אך התמוה יותר הוא, שאך לפני שנתיים וחצי, בסוכות תשע”ו, הגר”ח הופיע בשער עיתון החג של ‘משפחה’ עצמו… נכון שהפעם הנושא הוא שונה – סיפור ההנהגה שלו בחודשים האחרונים – ונכון שברור שהגר”ח על שער עיתון חג “מוכר” הרבה יותר מכל רב אחר שיופיע על השער, במיוחד בצל הנושא הזה של ההנהגה החדשה, אבל עדיין. נקל לשער שהיו התלבטויות במערכת האם לתת את השער לדמות הרוחנית הנוספת המופיעה במגזין, האדמו”ר מרחמסטריווקא ארה”ב, אך השיקולים – אולי הכלכליים – הכריעו לטובת הגר”ח.

והנה השער מלפני שנתיים וחצי, עם אותו גדול על גבו:

סיפור יפה ש’משפחה’ מביא במגזין הענק הזה, הוא סיפור ה”שלום” בין משפחות יוסף (לגר”ע יוסף זצ”ל), וניסים (לגר”י ניסים זצ”ל), ששנים רבות היה מתח ביניהן על רקע מה שבמשפחה ניסו להציג כמחלוקת הלכתית גרידא, ולכל זכור כמלחמה של ממש על כס הרבנות הראשית. הפגישה עם השר לשעבר משה ניסים, מי שמציג – יחד עם הרב יצחק עצמו – את המחלוקת ואת הימים דאז בצורה שונה לחלוטין, היא הישג בפני עצמו. יצאה כתבה הישגית ומכובדת.

כתבה בולטת, לנושא ש’משפחה’ הולך כנראה להציף בקרוב משום מה (מי אמר כסף), הוא נושא ההתבוללות, בראיון עם המיליארדר האגדי אלי הורן. הראיון נסוב על הנושא הזה בלבד, ולכבוד המפגש עם המיליארדר הצטרף למפגש גם מו”ל העיתון פלאי. מדובר בראיון ובהישג לא רע, אם כי נזכיר כי לפני שנים ספורות נערך במגזין החרדי “פיין” כתבת פרופיל ענקית לפסח – על אותו אלי הורן (לינק לכיכר השבת, שם מופיע חלק מהכתבה). אז אכן ציינה הכותבת, שלהבת חסדיאל, כי הורן סרבן ראיונות, והנה כאן ‘משפחה’ זכה לראיון ולו כדי לקדם את נושא המאבק בהתבוללות. יפה.

סיפרנו לכם קודם, בקטע על בקהילה, כי לפני כחודש ומשהו הקהילה היהודית במקסיקו לקחה כמה עיתונאים חרדים לסקר איזשהו טקס, וכל אחד מהכתבים כבר ניצל את ההזדמנות לערוך איזושהי כתבת חג לעיתונו הוא. אז כתבנו על קוק והראיון עם הפילנתפרופים, ועל ‘המבשר’ והכתבה על חטיפות עשיריה היהודים של מקסיקו. ארליך בא וגרף את הקופה עם הסיפור הכי מגניב (לא בהכרח הכי מרתק), צבעוני ומשעשע: קהילת הגרים החסידיים שגרה באיזשהו כפר נידח במקסיקו, כולל תיאור שירת “קול רינה וישועה” בהברה חסידית למראה האורח מארץ ישראל, וההכתרה – כמעט – כאדמו”ר של הקהילה המסקרנת. יפה.

עוד הרבה כתבות מופיעות במגזין הזה, ונציין בקצירת האומר כמה נקודות שבלטו לנו: סיפור טוב – “מי התנקש בחברותא של החזו”א?”. מחזור – הכתבה של מאיר אלפסי מנפאל, שנדמה שכבר קראנו אותה לפני שנה ושנתיים במקומות אחרים.

פרויקט ראוי לציון, גם על הרעיון המקורי וגם על ההכנה הוא הפרויקט על האנשים והפילנתרופים שמאחורי שלטי ההנצחה ברחבי הארץ. מרתק במיוחד (אם כי נשכח משום מה לכתוב קרדיט לכותב. אם מישהו יודע נשמח לקרדטו כאן בשמחה).

ובפרס הפרויקט המעצבן של החג זוכה הפרויקט “מספרים על עצמם”, בו מספרים סופרי משפחה על עצמם, אלא שמעולם לא ביקשנו מהם לספר על עצמם. לא ממש מעניין שמר ארליך ניגש כחזן ובעל קורא (מי לא בעצם?), יפה מאד שמר ברייטקופף מאחר אנשים לשבת, לא ברור למה כל עם ישראל צריך לדעת מזה, ומדוע כל קוראי משפחה ממש חייבים לדעת שהרב גרילק מוסר שיעורים לנכדיו? זה פרויקט נרקסיסטי לחלוטין. אוקיי, סיימנו עם כל הרעיונות, כל הפרויקטים. יאללה, בוא נכתוב על עצמנו. ממתי הרשימה המכובדת – או שלא – שמופיעה שם נהפכה ל’מאן דאמר’?

כתבי העיתונות החרדית מדברים היום בשתי שפות: אחת, ברשתות החברתיות, שם אתם מגלים אנשים שונים לחלוטין מאלה שמופיעים על גבי העיתון, גם בשפה, בתמונות ועוד, ושניה, בעיתון עצמו, שם שפתותיהם יישקו. אז כל עוד שהם משמשים כ’כלי’, להביא כתבות “על” וראיונות “עם”, אנשים שהם באמת מאן דאמרים, מצוין, העסק עובד יפה לשני הצדדים. אבל ממתי מעניינים אותי כקורא החיים האישיים של פלוני או אלמוני מהכותבים. בקיצור, פחות אהבנו.

בכל הנוגע לכתבה האמורה של בריטטקופף, היינו צריכים החג הזה לנגוס מנה כפולה של תיאורי התלאות בכניסה לישיבה או בתחילת הישיבה, הן בחדשות, בסיפור, והן במגזין. בהחלט מרגש הסיפור האנושי על הגולובנציצים, אבל לא בטוח שהיה לזה מקום. זו דעתנו על כל פנים.

מוסף “מאחורי הקלעים” (188 עמו’)

המוסף הפעם מכיל 188 עמו’, בדיוק כבחג שעבר, ו-62 כתבות, חלקן בנות עמוד אחד או דאבל.

זוכרים שהמלצנו פעם שעברה לא להרים בכלל את המוסף הזה ולהכניס לביתכם? מקווים מאד שנשמעתם. כצפוי, מוסף פרסומי ענק ששילמנו עליו תבין ותקלין ללא כל הצדקה כלשהי. באופן אישי, נתקשה להרים תרומה לארגון שמעצבן אותנו וגוזל לנו עמודי תוכן יקרים בשביל לקדם את היח”צ המשעמם שלו. זה מקומם, זה מרגיז, לכאורה זה לא אפקטיבי בשום צורה (אף אדם לא קורא או צורך את כתבות הפח האלה. אף אדם), ולא ברור מי מוכן לזרוק על זה כסף. שיערב לו.

גם הפעם נתלש לו איזשהו שם תלוש שאולי יהיה מין דבק מחבר בין כל הכתבות במוסף (“מאחורי הקלעים”), כשכמובן החל מהכתבה הראשונה ועד לאחרונה השם לא עומד ביעד, ועוד יותר פתטי הוא הטור הסוגר שמספר כמה המוסף הנפלא הזה כן מדבר על מאחורי הקלעים וכמה הושקע בו. חי חי.

בכל זאת, שתיים-שלוש כתבות ראויות נמצאות במוסף הזה: ההישגית היא זו עם הראיון עם המפכ”ל אלשיך. כמובן יש לציין שני דברים: 1. אמנם הוא לא התראיין עד לאחרונה, אבל לאחרונה התראיין בשטף – ראשית, לראיון המדובר ב’עובדה’ שאף הגיע לכנסת, בהמשך ל’מקור ראשון’, ערוץ 20 ועוד כמה. 2. בניגוד להצהרות בתחילת הכתבה שהוא מספר דברים לא ידועים, הוא לא חשף אף פרט לא ידוע או משהו שלא אמר בראיונות הקודמים. כן היה מעניין לשמוע את התייחסותו לכמה נושאים חרדים וכו’, אם כי לא נשאלה אף שאלה בקשר להפגנות הפלג ולהתמודדות המשטרה מולם בשנתיים האחרונות, כשנדמה שזו הנקודה הכי משיקה בין משטרה לחרדים בשנתיים אלו.

את המוסף פותח סיפור מאד יפה ומרגש של ברייטקופף על סיפורו של יוסף וייסמן הי”ד, תלמיד ‘חברון’, שנהרג בפיגוע ורשם צוואה באופן מדהים ימים לפני פטירתו, למרות היותו בחור צעיר. לא נעים להרוס מסיבות, אבל הסיפור הזה הופיע בשלמותו בכתבה ב’יתד השבוע’ אך לפני כחודש וחצי. ומי היה המרואיין אז שסיפר את כל הסיפור? אביו של אותו ברייטקופף, רב בשכונת הר נוף.

אהבנו גם את הכתבה עם המבשלים והטבחים של הישיבות השונות, שסיפרו על התפריטים וכו’. מאד מעניין (אם כי, הורסי מסיבות שכמונו, לאחרונה עשו ב’יתד’ באחד החגים כתבת ענק על המטבח של מיר והתפריטים וכו’, והפעם מיר לא הופיעה), וגם את זו של המפיקים שמספרים על הפקות הענק. חבל רק שלא שמו לב שבכתבה הזו המסגרת הופיעה פעמיים בכתבה, ככתבה וכלשונה. גם אם היה רצון לפרגן לעוד איזה ידיד או לקוח, למה כפול?

וזהו.

ומכאן והלאה השורה הרגילה והמקוממת של כתבות היח”צ הנוראות והמגעילות. הנה כי כן, רק בעמוד 3 מופיעה פרסומת ל’ארכיון בתי אבות’, וכבר כמה עמודים לאחר מכן קופצת עלינו רוגזה של כתבה בנושא, עם ראיון עם הרב כהנמן. וכך גם עם שאר הכתבות, כולל הכתב החרוץ “אהרן מרדכי” ש”כתב” את רוב כתבות המוסף, שאנחנו מוכנים לשים את ידינו שאפילו מילה לא שונתה מקובץ המקור שהתקבל מהמשרדים השונים. יתירה מכך, העורכים יכלו לשתול באמצע המשפטים שירי ילדים שונים, ואף אחד בעולם הזה לא היה מבחין בכך. עזבו אתכם, בושה וחרפה.

הרב אהרונוב מחב”ד, מרואיין “קשה מאד להשגה”, הסכים לדבר עם הכתב בין השעה 3 ל-4 בלילה, כי זה הזמן היחיד שיש לו. זה לא בדיוק מסתדר עם העובדה שאך לאחרונה הופיע על שער ‘בקהילה’ ולפני שנתיים-שלוש בכתבת שער ענקית ב’משפחה’. הוא גם ממש לא “ראש מפעל השליחות של חב”ד”, כפי שהוצג בשער. שלא לדבר על הריאיון הבלעדי עם “האסטרטג יענקי ביכלר”, שמקדם בכתבה הזו בלבד חצי מלקוחותיו, ואם היינו צריכים לנחש, היינו אומרים שהוא כתב גם את השאלות וגם את התשובות. אתה פשוט צובט את עצמך לראות אם זה נכון: היחצ”ן שעובד עם העיתון יד ביד (וגם רואיין בו בראיונות מלקקים יותר מפעם אחת), פתאום נהיה המרואיין בכתבה רביעית במוסף. מה זה אומר על העיתון?

בכתבה על גבינת ‘עמק’ של תנובה, אפילו לא לארגון אלא למוצר צרכני, אפילו לא מופיע שזו כתבת תשקיף או משהו.

כאן לפחות, ‘בוני עולם’ נמצאים במוסף הפרסומי, ולא כמו ‘בקהילה’ במגזין המרכזי ועוד עם אזכור בשער.

למעלה מכך: יעקב ביבלה, בעלי ספרי ‘אור החיים’, מרואיין לא פעם אחת במוסף הזה, אלא פעמים… ועוד עם תמונות.

הלאה: בשביל ראיון עם דני דנון (שספג השנה מכה חזקה עם התחקיר המדובר בערוץ 2, וזקוק נואשות לכתבות אוהדות, גם אם הן רק במגזר החרדי, במיוחד אם אולי בחירות קרבות והוא רוצה להעפיל לתפקיד בכיר ויודע עם מי צריך לסגור עניינים), גויס שחקן חיזוק, עומרי נחמיאס מ’וואלה’.

אגב, יצא לנו לקרוא בחג לא רק את משפחה בעברית אלא גם את משפחה באנגלית (לא שנתחיל לערוך גם עליהם ביקורת. די, כמה אפשר), וגם שם הכתבה הזו מופיעה ותחת הקרדיט האמור לנחמיאס).

אפרופו ‘משפחה’ באנגלית, קבלו שני קטעים מעניינים: סיפרנו לכם קודם שבפינת האדמו”ר המעניין במגזין מופיע ראיון עם האדמו”ר מרחמסטריווקא-ארה”ב, אולי יעניין אתכם לדעת שבמשפחה באנגלית כתבת הענק היא דווקא על האדמו”ר מרחמסטריווקא-ירושלים. על שתיהן, באופן מוזר כלשהו, חתום אריה ארליך (באנגלית יחד עם ישראל בסר). לא הצלחנו להיזכר מתי הופיעה הכתבה המקורית ב’משפחה’ בעברית, לפני שתורגמה לאנגלית, על הרחמסטריווקא הישראלי, אבל כן נזכרנו שאך בחג הקודם, היה הרחמסטריווקא “שלנו” בשער ‘בקהילה’.

הנה שתי הכתבות האמורות, אחת ליד השניה:

עוד צימוק שראינו במהדורה באנגלית, הוא שוב אטריות מחוממות שהגישו לקוראי האנגלית: הפרויקט שפורסם ב’משפחה’ בדיוק לפני שנה על “הבנים של”, רואה אור כעת, שנה אחרי, במהדורה באנגלית. ומה עם מי שכבר קרא את הפרויקט הזה בעיתון בעברית לפני שנה?

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: מוסף סיפורים “אל גינת אגוז” (116 עמו’), הפעם בעריכתה של אתי ניסנבוים. המוסף עסק ב”אגוזים קשים לפיצוח”. מעניין לציין שגם ב’יתד’ מוסף הסיפורים היה על חידות ושאלות, וכן שמוסף הסיפורים של הפלס, נקרא גם הוא ‘גינת אגוז’ ועל אותו רעיון, פחות או יותר. האם ישנה קבוצת ווואטספ משותפת לכל הסופרים והסופרות ומכאן הזליגה?

מוסף תורני “קולמוס” (48 עמו’); מוסף “ילדים” (48 עמו’); מוסף ‘נעורים’ (48 עמו’); ומוסף “בתוך המשפחה” (228 עמו’ [!], כמעט כמו שני המגזינים הראשיים של ‘בקהילה’ גם יחד), עם כמה פרויקטים חביבים כמו לילות סדר ברחבי העולם או האתרים המעניינים של בני ברק.

בסה”כ נהנו קוראי ‘משפחה’ החג הזה מ… לא פחות מ-1,048 עמודים (!), מול 1,000 עמודים בחג שעבר. וגם כאן כרגיל נציין כי מדובר, כמובן, בעיתון הגדול ביותר בתולדות ‘משפחה’.

שעה טובה

ומכאן לדאחקה הקבועה של הביקורת החצי-שנתית, עיתון ‘שעה טובה’.

המגזין (64 עמו’)

המגזין מכיל הפעם 64 עמו’, בדיוק נמרץ כבכל החגים בשנים האחרונות ב’שעה טובה’, ו-8 כתבות, מול 5 בחג שעבר

כאן לא עשו לנו חיים קשים, וכבר מהשער נתנו לנו את האפשרות לעשות מהם צחוק. עזבו אותנו. הביטו בעצמכם בשער: זה שער זה? אין כתבת שער, אין כתבה מרכזית, רק בלגן-בלגן-בלגן בעין. ומי בכל זאת בולט בשער? אדם לא מוכר, הרב מאיר אליהו, שכתוב שחזר בתשובה בגיל 19 והיום בקיא בש”ס. זה הסיפור המרכזי של ‘שעה טובה’. כמובן, אין תמונות הגיוניות שלו, אלא כמה מטושטשות מהיוטיוב או משהו. יותר מזה: בדאבל הפותח יש תמונה ענקית של הגר”ג אדלשטיין במסירת שיעור לתלמידים, וחשבנו שנגלה בכתבה כי אליהו האמור הוא תלמידו או מקורבו, אבל לא מיניה ולא מקצתיה. היא פשוט סתם שם כי לא היתה תמונה איכותית יותר למרוח בדאבל. כמובן שהכתבה גם לא מספרת את סיפורו המלא, איך יכול להיות שכך יהיה אם היא עשויה – ככל כתבות המגזין והמוסף – בראיונות של שאלה-תשובה, שאלה-תשובה. למזלו של ‘שעה טובה’ שבועיים לפני פסח הותר לפרסום סיפור הפצצת הכור הסורי, וכך יכלו לראיין, שבועיים אחרי כולם, את שר הביטחון דאז עמיר פרץ ואת – איך לא! – אלי ישי.

עוד ברשימת המרואיינים במגזין החגיגי הראשי: אבא של אלאור אזריה, ראיון עם …מגדת עתידות אסטרולוגית בשם טובה ספרא (בשעה טובה הצדיק היא מכונה ט. ספרא) וכמובן, כמו בכל חג בערך, ראיון עם ישראל פרוש, עידו נתניהו – האח של, שאמנם מתראיין אבל לא מדבר על אחיו, אלא רק על רקע המשפחה, הרב בנציון גרוסמן בסיפורים הבלתי נגמרים שלו, ועוד שתי כתבות שמופיעות בשער המוסף, אבל גם בשער המגזין, ליתר ביטחון, שיהיה.

כך גם תמצאו במגזין כתבה עם גר הצדק גלעד קינן, שכבר לפני שנתיים ושלוש התראיין בכל מקום אפשרי, כולל בעיתוני החגים השונים, עובדה שתמצאו לה סימוכין בביקורות הקודמות שלנו. לא היה לנו כח לחפש, אז סומכים עליכם.

לכל אורך המגזין והמוסף, העיצוב נראה כמו שהיו נראים עיתוני הקומוניסטים ב-1952, עם * בין פסקאות המשנה’ס במקום • או משהו יפה יותר. שלא לדבר על כך שכותרות ראשיות בכתבות מסתיימות בשתי נקודות, כך.. דבר שאפילו בוורד לא עובר. אין דבר כזה שתי נקודות. או אחת, או שלוש – כשמשפט מסתיים בהומור או רוצה להשאיר משהו באוויר. אין דבר כזה שתי נקודות. וכל המגזין והמוסף מלא בשתי נקודות. גיוואלד!!!

בכלל, כמעט בכל הכתבות, כותרת ביניים תגיע אחרי בערך כל 10 שורות, גם אם זה באמצע משפט, אמצע עניין, או אמצע משהו. השאלות מעוצבות בגופן שחור קטן, לעתים בגופן שונה – לפי מה שהתחשק – מהכתבה עצמה. לפעמים השאלות עומדות ממש בתחילת העמוד, כשיש רווח גדול – שנוכל לנשום – ואז התשובה עצמה. בקיצור, פיגוע עיצובי בכל קנה מידה. צריך לגדוע ידיים ורגליים למי שעיצב דבר כזה, ואנחנו מאד מקווים שהחומר פשוט נזרק לתוך איזושהי תוכנת עיצוב ועוצב רנדומלית ובאופן אוטומטי ללא מגע יד אדם. אחרת אין שום הסבר לדבר הזה.

אגב, בעמוד 2 מופיע תוכן העניינים, אלא שהמעצב הגאון שכח לאורך כל התוכן לספר לנו באיזה מספר עמוד נמצאת כל כתבה וכתבה. יישר כח.

את המגזין פותח טורו של אשר צוקרמן העורך, שמפנה למפכ”ל אלשיך 10 שאלות (או בלשונו “עשר מכות”). אותו מפכ”ל ש’משפחה’ מחבק, כאן, כמובן, מקבל בליסטראות. בין משפטי הזהב: “נתפס כסוג של משת”פ”, “הבחור קצת קשה הבנה”, “השמנמן”, “אחד שמכר את נשמתו לשטן”. בין השאלות המופנות אליו: “למה אתה מדליף כמו צינור שבור?”, “למה אתה נראה ברחוב כפופאיי?”. לא צריך להוסיף על זה ביקורת או משפט כלשהו, נכון?

“מוסף חג” (48 עמו’)

המוסף מכיל הפעם, ממש כתמיד בשעה טובה בכל חג בשנים האחרונות, 48 עמודים, ו-3 כתבות, פלוס מוסף סיפורים “והיו מספרים”, שמודפס בצד השני, בהיפוך.

זוכרים את מוסף החג הקודם של ‘שעה טובה’ שעסק בחזרה בתשובה בקיבוצים (“חרדים בקיבוץ”)? כנראה נשארו מאז כמה כתבות “שאריות” שלא נכנסו למוסף ההוא, והן, תחת הכותרת “דור רביעי ישובו הנה”, מאכלסות הפעם את המוסף הזה, עם 2 כתבות על חרדים בקיבוצים, פלוס עוד שתי כתבות, אחת ארוכה של הרב קסל והנזכרת על גלעד קינן.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם, מוסף “שעה טובה בבית” לנשים (32 עמו’, כבכל שבוע וכל חג), בלי אף פרויקט או כתבת חג מיוחדת; ומוסף “שעה טובה ילדים” (32 עמו’ וכנ”ל), בלי אף וכו’.

לסיכום, קוראי “שעה טובה” נהנו החג הזה, כבכל חג ב”שעה טובה”, מ-176 עמו’, מול מספר זהה בחג הקודם ואלו שקדמו לו.

יתד נאמן

טוב, קצת עייפנו, אז נרוץ במהירות על שאר העיתונים והמוספים.

מוסף “מסע חייהם” (84 עמו’)

במוסף הכרומו הקבוע, הפעם 84 עמו’ (כבחג שעבר), ו-16 כתבות (חלקן בנות שני עמודים), מול 37 כתבות בפעם שעברה.

המוסף הפעם עוסק, תחת כותרת המשנה הארוכה משהו “יום אחד הם קמו ויצאו למסע מרתק, מסע של פעם בחיים”, בסיפורי מסעות שונים. כמובן שכותרת המשנה המפוצצת, “מסע של פעם בחיים”, חוץ מכתבה אחת או שתיים לא הגשימה את עצמה. למשל, יש כתבה – מעניינת – על מסעות גיוסי הכספים של ראשי הישיבות. מה ‘מסע של פעם בחיים’ בזה? הם עושים את זה, להוותם, כל שנה, וכמה פעמים בשנה…

הרעיון חביב לחלוטין, וסיפק כמה כתבות מרתקות, ביניהן, על מסע הגלות שנטל על עצמו הגאון מוילנא, בכתבה פרי עטו של הרב דב אליאך, מי שגם כתב את ספרי “הגאון” המפורסמים (שחלקם נשרפו בזמנו בזעם החסידים, למי שזוכר). כן נעשה כאן, בכותרות השונות, משחקים לחינם: למשל, בכתבה על גלות הגר”א, צוין בכותרת: “האם, מתי, למה וכמה שנים נדד הגאון?”. זהו, שהשאלה “האם” פשוט לא נכונה, כי הכתבה מוכיחה שלפי כל המסורות הגר”א אכן קיים מסע גלות. השאלות היחידות, שהכתבה מביאה כמה מקורות שונים לגביהן, הן מתי ולכמה שנים. אבל למה לא להרבות את הדרמה, אם אפשר.

כתבה מעניינת נוספת, משליכה בין מסעות החיזוק שעשה בזמנו החפץ חיים, לבין מסעות החיזוק של הגראי”ל שטיינמן זצ”ל. כתבה בולטת נוספת, כאמור, היא זו על מסעות ראשי הישיבות והרבנים לאסיפת כספים בחו”ל. כרגיל ביתד לאחרונה, העיצוב – מיליון דולר. אבל ההגהה ממש לוקה בחסר, וחבל. פסיקים ונקודות לא במקום, הרבה מאד שגיאות כתיב ותחביר וכו’. גם בתוספת ה”חולינית” הקבועה של המוסף הזה, תמצאו כמה מסעות מרתקים במיוחד.

מוסף ש”ק “ואת עמלנו – אלו הבנים” (92 עמו’)

במוסף ש”ק הפעם 92 עמו’, כבפעם שעברה, ו-24 כתבות, ( מול 26 כתבות בחג שעבר).

הנושא הפעם, שכבר פרנס למעשה בעבר את אחד ממוספי ש”ק, הוא חינוך הילדים. כרגיל, הרבה מאד פאנלים, ראיונות, שיחות חג וכו’. בולט למשל הפאנל של “מחברי ספרי חינוך מפורסמים”, שם, איך לא, הביאו גם את חיים ולדר, שמופיע, כמו בכל חג, בכל חלקי העיתון כולל “קטיפה”. היה חסר לנו השו”ת הקבוע של הרב יצחק זילברשטיין.

מודים, לא הגענו למוסף הזה מרוב החומר.

מוסף “יתד פסח” (144 עמו’)

על שער המוסף הפעם, הרב אביגדור נבנצאל, שמופיע גם על שער ‘עמי’ החג הזה, בשניהם בראיון על ירושלים של מעלה. אפרופו ‘עמי’, כתבה מוקדשת במוסף הזה, אחרי שבקהילה ראיין אותו, ווינט, טלויזיה, ערוצים ועיתונים מכל העולם, לג’ק טורקס, הכתב החרדי שלהם בבית הלבן. שוו בנפשכם ש’יתד’ ירים כתבה עם עיתונאי מ’משפחה’. זה ממש אותו דבר.

כתבה, שכבר נהיתה קבועה במוסף זה, היא על לילות הסדר האחרונים במחיצת הגדוילים שנפטרו השנה.

כתבה שהייתה נראית מעניינת, אבל למעשה לא סיפקה פרטים ועוד הגיעה ליח”צ, היא על איש הביון מ’המוסד’ שחזר בתשובה, כמובן דרך ‘ערכים’.

ראוי לציון הטור של חיים ולדר בסוף המוסף, שמשולש בעמודים הפעם (3 עמודים, למי שלא הבין), ועוסק, בפעם הראשונה, בטור מרגש ופתוח שהוא מעיד בו כי נכתב בדמעות, על הקשיים הלימודיים שלו בלימוד הגמרא החל משנות החיידר ועד לשנות הישיבה, אז היה חולם בהקיץ בשיעורים השונים, וכיצד התקשה בכולל וכו’. בחלק אחר של העיתון, ב’קטיפה’, הוא אף מספר כי בייאושו הלך לעבוד בבניין ברחוב בבני ברק, כשחיפש פרנסה בכל מקום… שווה קריאה בהחלט. בסופו של דבר הטור מוביל להמלצה על ספר חדש (לא שלו, אל תדאגו…), אבל עדיין טור מרגש ויפה. די מפתיע אפילו שעבר את הועדה הרוחנית.

גם כאן, לצערנו, מעורבבות להן כתבות היח”צ בשעטנז מרגיז יחד עם הכתבות הראויות.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “קטיפה לבית” הנשי (148 עמו’), ובו בהחלט כמה פרויקטים יפים, כמו עם נהגי גדו”י ועוד; מוסף “יתד שלנו” לילדים (32 עמו’); ומוסף הסיפורים “וכאן הסיפור שואל” (100 עמו’), שהפעם נושאהו הוא סיפורים “צופני חידה”. קראנו שני סיפורים במוסף הזה, אחד של חיים ולדר, שדווקא לא היה צופן חידה ועם סוף די בנאלי שכבר ניחשנו מאמצע הסיפור (לא מתאים לך), ואת הסיפור של יאיר וינשטוק, לראשונה ב’יתד נאמן’.

אגב, גם כאן העיצוב מיליון דולר, 4 מעצבות חתומות על המוסף, אבל הגהה – לוקה ועוד איך בחסר. לדוגמא, בסיפור האמור של וינשטוק, נכתב: “כשהדוד מספר סיפור, נעשים אוזניהם של”. כמובן שי”ל “נעשות אוזניהם”. שתי שורות לאחר מכן הוא כותב: “יודע הוא מורי מרדכי לספר מעשה כאילו הוא נמצא אתה בעת התרחשותו”. מסתמא י”ל “כאילו הוא נמצא עתה בעת התרחשותו”. ממש חבל, הטעויות הקטנות האלה ממש מעצבנות ודופקות את רצף הקריאה, כשאתה מנסה להבין מה קשור פה “אתה” כעת.

אגב 2, את המוסף פותח רעיון מקורי מאד: איור המכיל מגוון חידות מתוך שלל הסיפורים, בסגנון ספרי “א אידישע קאפ” המצוינים של גדי פולק, אלא כאן זוהי רות בייפוס הציירת ולא פולק, ומקווים שהם ביקשו רשות על הרעיון הזהה, אפילו בעיצוב דומה.

אפרופו סופרים, לא יודע אם כבר נכתבה כאן התזה הזו, אבל עד היום היא התבררה לנו כנכונה: יש גבול לכמה הדימיון של סופר פורה, כנראה. כך למשל, אחד מסופרי המתח הכי מוכרים בציבור החרדי, אולי המוכר ביותר, הוציא עד היום 8-9 ספרי מתח. הראשון והשני – מצוינים. ואט אט עם כל ספר, הלכה העלילה והפכה לפחות מהודקת, פחות מסעירה, פחות מרתקת ויותר נמרחת. כך גם עם סופר חינוכי אחר שהוציא ספרים רבים המדברים על רגשות. בשלב מסוים כבר הסיפורים חוזרים על עצמם, ולא דומים בשום צורה לסיפורים המרתקים שכתב בתחילת הדרך, אלא כיון שהוא “מוכר” (בסגול), כל מה שהוא מוציא נמכר כלחמניות טריות, לא משנה האיכות, כיוון העלילה, השפה הלשונית, החידוש הספרותי וכו’. זהו, יש ריטואל וגמרנו.

כן מצורף חלק החדשות (48 עמו’).

ולסיכום, קוראי “יתד נאמן” נהנו החג הזה מ-648 עמו’, לעומת 624 כבחג שעבר.

הפלס

‘הפלג הירושלמי’, שאליו כזכור – נו, מי לא זוכר – משתייך עיתון ‘הפלס’, איבד לפני כחודש את רבו ומנהיגו הבלעדי, הגר”ש אוירבאך זצ”ל, והוא כעת מלקק את הפצעים, מקים מועצת משלו ומכתיר רבנים, הרב פרידמן לעת עתה, שיעמדו בראש המועצת ויקבעו מעתה את דרכיו. תוכלו להבין בקלות, אם ככה, שגיליון החג של ‘הפלס’ מוקדש ברובו לדמותו של הרב אוירבאך, כולל דברי תורה, ראיונות וכו’.

מוסף כרומו “לבן של ישראל” (100 עמ’)

המוסף המרכזי, אפילו בעל גב, הוא מוסף אלבומי המכיל תמונות מכל אורך חייו של הגר”ש אוירבאך זצ”ל. אך מתבקש, יפה וייחודי, מחולק לפי תקופות בחייו, מועדים בשנה וכו’. יפה.

לבד מכך עוד שורה ארוכה של מוספים. נרוץ בקצרה על אלה שראינו:

מוסף “70 שנות אפלה” (96 עמו’)

רוב ככל העיתונים התייחסו בעיתון החג שלהם לציון 70 שנות מדינה. גם ב’הפלס’ עשו זאת, וכצפוי – תחת הכותרת “שבעים שנות גלות הדעת”. במוסף מספר פרקים, שכל אחד מכיל כמה כתבות. תוכן העניינים לבדו פרוס על פני שלושה עמודים. בעיקר הכתבות הן על מלחמות הדת השונות לאורך השנים, פלוס תיאור מלחמתו האחרונה של “מרן אביר הרועים זי”ע” – שהכוונה היא לראיון עם אמותיהם של חלק מ”אסירי עולם התורה”. עוד בין המרואיינים למוסף, הרב וולפא, הרב של ראשל”צ.

מוסף “לקראת שבת” (72 עמו’)

המוסף החביב עלינו, המביא דברי תורה וכו’ על החג מרבני הפלג ובכלל, כמו למשל מהרב אלישיב זצ”ל ועוד. חוץ ממדור החידות התורניות שאנחנו מתים עליו (חידה לדוגמא: היכי תמצי שבאותו כזית מצה מקיים גם מצוות אכילת מצה, וגם עובר על איסור חמץ. התשובה בעמוד 65 במוסף. לא נהרוס לכם), מופיע הפעם גם פרויקט “על משכנות הרועים”, שמוקדש לדברי תורה מחברי המועצת החדשה של ‘הפלג’, פלוס דברי ההספד שמסרו על הרב אוירבאך זצ”ל.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: מוסף ההספד “ויספדו לו” (56 עמ’), עם ראיונות ושיחות עם רבנים וכל מקורביו של הגר”ש אוירבך זצ”ל ומאמר פותח ארוך-ארוך (4 עמו’) מנתי גרוסמן; מוסף “תצפית” (88 עמו’), ובו בין השאר כתבה על בית הכנסת זהרי חמה ושעון השמש שלו. זוכרים שכתבה דומה הופיעה ב’יתד’ בחג שעבר?, וכן – איך לא – ראיון עם בנו של ר’ עמרם בלוי; מוסף הסיפורים “גינת אגוז” (80 עמ’); מוסף הנשים ‘נפך’ (64 עמו’) ובו בין השאר ראיון עם נשות הרבנים שאכלו בליל הסדר על שולחן הגר”ש; מוסף ‘הפלס לילדים’ (48 עמו’), וחלק החדשות (32 עמו’).

לסיכום, קוראי “הפלס” נהנו החג הזה מ-636 עמודים (מול 616 בחג שעבר), כמדומנו העיתון הגדול ביותר בתולדות “הפלס”.

שאר העיתונים

כמו שהבטחנו בפעם שעברה, נעשה הפעם פריש-מש קטן בסיקור העיתונים, ולכן נדלג הפעם על החינמונים (אם שאלתם: ‘מרכז העניינים’ פלוס מוסף “הנבחרים” [40 עמ’], על הדיור החרדי ונציגי הפריפריה החרדיים, ועם החדשות בסה”כ 116 עמ’; קול העיר עם מוסף “70” [48 עמ’], מעוצב מהודר ומדויק, 70 כותבים בטורים על 70 רגעים ב-70 שנות מדינה, כולל פעמיים על הקמת ש”ס, פלוס ראיון בחדשות עם נפתלי בנט ובסה”כ – 104 עמ’).

בשל הבקשות החוזרות ונשנות, צירפנו הפעם גם את “יום ליום”, “המבשר” ו”המודיע” לסל הקניות. ‘הדרך’, ששאפו על כך שהצליח להוציא מגזין שמן ובעל גב, כמעט היה בדרך גם הוא להיכנס לסל, אך המוכר שכמעט שלח אותנו להסתכלות גרם לנו לוותר הפעם עליו.

אז ככה, בקצרה: ‘יום ליום’ צריך עוד לעבור כברת דרך כדי שנכניס אותו לסיקור כאן (שעה טובה נכנס רק בשביל הדאחקה, כאמור. מאמינים שב’יום ליום’ לא היו רוצים שנסקר ונבקר בצורה הזו). לא מצאנו במגזין שלו כתבת חג ראויה לציון. דווקא בחדשות כן פורסמו כמה ראיונות פוליטיים ראויים לציון, עם דוד אמסלם, יואב גלנט וגם הרטמכ”ל לשעבר בני גנץ, שכותרות מהראיון עמו הגיעו אפילו עד לטור של נחום ברנע ב’ידיעות’, שגם קרדט. יפה לו ויפה להם. היינו קצת בהלם למראה מוסף הסיפורים של ‘יום ליום’, שכאילו הלך יובל אחורה, הודפס בשחור-לבן, כולל השער, ועל דף לא יותר נעים מהדף במדפסת הביתית שלכם. בעמוד אחר במגזין מצאנו סימן מים של ‘יום ליום’ על אחת התמונות, סתם תמונה, לא משהו נדיר. מה העניין? וכי אתם באמת חושבים שמישהו יטרח לסרוק ולהשתמש דווקא בה? אף פעם לא נתקלנו בעיתון אחר בדבר כזה מוזר.

המבשר

זו למעשה הפעם הראשונה שהצצנו בעיתון החג של ‘המבשר’ מזה שנים, וגילינו עיתון עשיר מאד, עם הרבה מאד מוספים ותוכן איכותי ביותר. העיצוב, אפעס, לוקה קצת בחסר. נתמקד בשני מוספים בולטים שעברנו עליהם:

מוסף “המתקוממים” (80 עמ’)

גם ‘המבשר’ מקדיש מוסף לכבוד 70 שנות, והוא, בדומה ל’הפלס’, בחר להתמקד דווקא במאבקי דת ומדינה, בדגש על “המתקוממים”, האלמונים מקרבנו שקידשו מלחמה נגד העוולות במדינת ישראל”. אפשר לנחש שיש כאן, כמובן, כתבה על ר’ עמרם בלוי, פלוס כתבה, כמובן, על פרשיית יוסל’ה שוחמכר, ששוב, כמו שעשו אינספור עיתוני חג בעבר, חזרה אל התחנות אליו הוא הובל במהלך ה”חטיפה”. כאן גם מצאנו כתבה על דמותו של יהושע לפיד’ס האגדי, אותו כבר הכרתם מכתבה שנערכה עליו לפני מספר שנים ב’בקהילה’ כמדומה, במוסף “שומרים הפקד לעירך” (פסח תשע”א). אגב, גם נושא המוסף חופף לאותו מוסף דאז.

מוסף “המבשר שבועי – רפורטז’ות” (80 עמ’)

כאן מצאנו את הכתבה עליה כבר הרחבנו קודם, על החטיפות במקסיקו, שיצאה מרתקת במיוחד. אלא שהערה לצידה: הכתבה הזו כנראה נשלחה להגהה או עריכה, אבל בתקלה מוזרה שגם בה לא נתקלנו מעולם, בכתבה הודפסו יחד גם הגרסה המקורית וגם הגירסא המתוקנת והערוכה. זה לא היה קריא לחלוטין (בערך שני עמודים כך, עד שזה הסתדר). הנה כמה משפטים לדוגמא, שהודפסו ממש כך בעיתון: “ברגע אחד מוטחת בך בי המחשבה החדה”; “אבל דני ב’, שנחטף ושוחרר, עשוי מחומר אחר חווה את הדברים בצורה שונה”; “את המוניטין המפוקפקים הזה האלה הזה, היא השיגה” (ממש כך זה מופיע); “המדינה המסוכנת ביותר בעולם לפי ב’מדד הפשע'” וכן הלאה. לא ברור איך קרתה פדיחה.

הנה צילום העמוד, שתבינו:

עוד כתבה בולטת במוסף, ניסיון של ‘המבשר’ לחבר דו”ח עדכני בן 6 פרקים על מצב הדיור.

שאר החלקים

אנחנו לא מתעכבים רק בגלל שבאמת לא הגענו לשאר החלקים אפילו לא לדפדוף קל: “עיר מלוכה” – סיור-מחקר בקהילה היהודית בוינה (32 עמ’); ‘המבשר שבועי – תחקירים’ (96 עמו’) עם כמה כתבות ועוד חלקים תורניים (כולל ראיון עם הגרב”ד פוברסקי), מוסף סיפורים, מוספים לנשים לילדים ועוד.

אולי מהפעם הבאה או לאחר מכן גם נתחיל ממש את מספור העמודים. כרגע עוד אין לנו עדיין למה להשוות.

המודיע

המודיע’ הוא העיתון שהכי סבל אצלנו משפע העיתונים האחר, שכן אליו לא הגענו לא רק לא לקריאה של אף כתבה, אלא אפילו לא לדפדוף בכלל…

ובכל זאת, הנה כמה דברים שצדו את עינינו בעת כתיבת השורות: קודם כל מוסף כרומו מהודר מאד בשם “יום בשנה” (148 עמ’), בפרויקט מיוחד שסובב סביב ימים מיוחדים של אישים שונים, אלא שחלק גדול מאד מתוכו, בדומה ל’משפחה’, הוא כתבות יח”צ;

מוסף סיפורים תחת השם המקורי “סיפורים לחג הפסח” (100 עמ’ בפורמט גדול), אלא ששם הסיפור של משה גוטמן נקרע באמצעו, מאחר ועמוד השער הופיע פתאום באמצע סיפורו. בדקנו והתקלה הופיעה בכל העיתונים, לא רק אצלנו.

במוסף “תוספת אקטואלית” (96 עמ’) מצאנו כתבה יפה בעקבות שחרור רובשקין החורף, כתבה מקיפה מאד, פלוס סדרה על ילדי תימן; במוסף נוסף תחת אותו שם בדיוק, תוספת אקטואלית, (80 עמ’), מצאנו כתבה מרתקת של מנחם גישייד בבאקו, הסמוכה לאיראן, אם כי כמדומנו אהרן גרנות, ולא רק הוא, עשו זאת בעיתוני החג בעבר; כן צורפו חלקים תורניים ומוסף – כפול – לילדים וכן לנשים.

המצעד

על המצעד הקבוע נדלג הפעם, כי זה מאד מורכב. אבל מי שקרא היטב ראה איזה עיתון היה ייחודי ומרתק הפעם, ומי לא.

מייל הכותב לתגובות: [email protected]

וזהו, עד כאן הפעם. להתראות מיד אחרי חג הסוכות תשע”ט!