כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מרכז העניינים
חינמון ארצי
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
גיל גרופ
פתרונות מדיה ופרסום
WebDuck
בניית אתרים
מגזין המקום
ירחון לחרדים עובדים
Illustration
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: גולש אנונימי (פרטיו שמורים במערכת)

מירי נכנסה בזריזות למשרד מפגישה מוצלחת שהיתה לה. המשרד הוא פוגל & הורביץ, משרד הפרסום המוביל במגזר החרדי והיא הסופרווייזרית הבכירה שמנהלת את התיקים הגדולים במשרד. את התיקים הקטנים היא משאירה לאחרים, אין לה כח לכסף קטן.

אחרי פגישה מוצלחת היא נכנסת למשרד בזריזות, אחרי פגישה לא מוצלחת היא סוחבת את עצמה באיטיות לחדרה הקטן במשרד. מירי עובדת 14 שעות ביום ואחרי זה כמובן זמינה לכל מי שצריך אותה בנייד. נשואה לאבריימי, אברך שמשכיר מכוניות בשחור בשעות הפנאי, ואמא לשלושה קטנטנים. אם אתם שואלים אותה, היא סיימה את שלב הרחבת המשפחה.

היא בסך הכל בת 26 אבל נפגשת מדי יום עם מנכ”לים וסמנכ”לים של החברות המובילות במשק הישראלי. ככה זה כאשר עובדים במשרד פרסום, ברגע אחד נפתחות לך דלתות בכירות. בהתחלה זה מרשים, אח”כ זה כבר נעשה דבר שבשגרה.

מירי, עם פחות ממנכ”ל או סמנכ”ל לא מדברת. שמנהלות המותג לא תעזנה להתקשר אליה. אם הן תעזנה, היא תשליך אותן לעבר התקציבאית הקרובה. בכל זאת היא סופרווייזרית בפוגל & הורביץ.

הטלפון הסלולארי שלה לא מפסיק לצלצל לרגע, אם זה לקוח, תענה במהרה שירותית מתמיד, תוך ציון שמו של המתקשר. אם זה מישהו מהמדיה, תענה אחרי מחשבה קצרה-ארוכה אם בא לה עכשיו או לא. אסמסים מתייצבים אצלה כל רגע בסלולארי. אם היתה תחרות למשלוח אסמסים בזמן הקצר ביותר, אז היא לוקחת מקום ראשון בקלות. כל זמן שהיא ערה, האצבעות שלה מסמסות. אמא שלה אומרת שזאת הקללה של הדור. ואל תתחילו אפילו לדבר איתה על טלפון כשר, היא חייבת אסמסים בשביל העבודה. חייבת.

סיפור לחג / "טעות לחג" 4

הפעם על הצג הבהב הטלפון של שרי, מנהלת הפרסום של השבועון “חרדים”, השבועון המוביל במדיה החרדית. אחרי סקר המדיה האחרון שהתפרסם, אף אחד לא יכול להתווכח עם הנושא. השמועות אומרות שהשבועון המתחרה לקח יועץ אסטרטגי שיכין סקר נגדי.

שרי רוצה חסות על מוסף החג הבלעדי והייעודי של העיתון שיוצא לקראת חג הפסח. במוסף יהיו 12 סיפורים מסמרי שיער ומנקרי עיניים על אנשים שחזרו בשאלה, ולאחר מכן חזרו בתשובה. “מה עם חסות של קופ”ח “עולמית”? ואם לא, אז של חברת מוצרי החלב “המחלבה”? זה רק 60,000 ש”ח ! ואת מקבלת 5 עמודים, גב ואזכור בשער עם הלוגו”, אמרה שרי בנחרצות והתלהבות.

גם בפעם החמישית שתצטרך להציע את החסות, זה ישמע עם אותה התלהבות כאילו זאת הפעם הראשונה. זה סוד הקסם שלה. “אבל כבר נגמר להם התקציב השנה”, אומרת מירי, “בעקבות מלחמת השוקו, שהיינו צריכים לתת למתחרים מכת מדיה ובהזדמנות זאת לגמור ללקוח את התקציב השנתי, לא נשאר שקל. אבל אני אציע להם”.

שרי קטעה את דבריה, נמאס לה להקשיב לתקציבאים / סופרוייזרים  / מנהלי מדיה שמסבירים לה למה לא: “אז תחייבי אותם על התקציב של שנה הבאה מבחינתי, אני חייבת את זה, ושאני לא אשמע שהבאתם חסות לחג לעיתון המתחרה, מספיק נתתם להם בחג שעבר”. שרי כבר עשור בתפקיד, מכירה את כל המי ומי בענף. אם צריך, היא מדברת ישירות עם הלקוחות, לא רואה אף משרד ממטר, שלא יחשבו המשרדים האלה שהיא צריכה אותם, “אם לא תציע ללקוח אז אני אדבר איתו ישירות”, אומרת כל פעם שהיא מזהה בדיל של זלזול, וככה מדי רבעון מתפתח משבר עם משרד אחר, נרגעים וחוזר חלילה.

היא הולכת לכל הפתיחות ולכל ההשקות. מקבלת מכל מוצר דוגמיות ומתנות, לא שיש לה מה לעשות עם הכל, אבל אם מחלקים… חסר למי שלא ישלח לה, אח”כ הוא יצטרך להתחנן שיכניסו לו יח”צ, הרי בסוף היא יושבת ואומרת לעורכת מדור היח”צ את מי להכניס ומי יישאר בחוץ ויגלה את זה רק שיפתח את העיתון ביום חמישי בבוקר.

מירי הרימה טלפון לחנה, מנהלת הפרסום של “המחלבה”: “תקשיבי, יש לי הצעה מעולה בשבילך, חסות על מוסף הפסח של “חרדים”, זה הולך להיות הדבר החם של החג בציבור החרדי, בנוסף לזה שהם השבועון המוביל בציבור החרדי”, אומרת מירי.

“אבל את יודעת שסיימנו את התקציב השנתי, אתם אמרתם לנו להוציא הכל במלחמה על השוקו, לא נשאר שקל, כלום” משיבה חנה.

“אז תביאי כסף ממותג אחר, ממגזר אחר, משנה אחרת, את חייבת להיות שם, זה יהיה מהלך סוגר של הקמפיין שוקו, וחוצמיזה אני מבקשת, זה חשוב לי מאוד” , מירי התמלאה אושר פנימי מהרעיון שמצאה לחסות סיבה הגיונית, מעבר לזה שזה יתרום לחשבון הבנק של הבעלים של המשרד.

“תני לי לבדוק, דברי איתי מחר”,  אמרה חנה. כעבור מספר דקות התקשרה חנה אל מירי בנוגע למודעת הכשרות לפסח שאמורות לעלות במדיה ערב חג. כשהגיעו לדבר על התקציב, העלתה מירי שוב את החסות של המוסף: “את חייבת להיות שם, אני מבקשת ממך, זה יעשה לי את החג”. אחרי מספר שניות של שקט על הקו, בהם מירי קיוותה שיהיה כן מיד אחרי השקט, חנה הפתיעה ואמרה, “את יודעת מה, אני הולכת על זה, תשלחי לי הצעה מסודרת במייל, אבל יש לי רק 30,000 ש”ח ואני רוצה גם דאבל במגזין הרגיל ומלא יח”צ”.

“תני לי לסגור את זה, למרות שזה נראה לי לא פשוט”, אמרה מירי ומיד הרימה טלפון לשרי. “תקשיבי, היא רוצה ללכת על זה אבל יש לה רק 30,000 ש”ח והיא רוצה גם דאבל במגזין הרגיל”.

ושרי כדרכה הגיבה עוד לפני שהספיקה לחשוב: “השתגעת? לא יאשרו לי את זה כאן, גם ככה הבאתי מחיר ברצפה, אבל אין זמן, העיתון כבר בסגירות ואני חייבת דחוף את המודעות, סגרנו, אבל זה רק בגלל שזה פילר, שלא תתרגל למחירים האלה”.

“תוך שעתיים המודעות אצלך, כי הם מוכנות לי מקמפיין השוקו”, אמרה מירי, ושקעה במחשבות איך היא יושבת בספה בביתה בערב החג ומדפדפת במוסף החג עם החסות שלה.

חיש מהר קיפצה מירי לעדכן את כולם במשרד, אבל כולם כולל כולם, על החסות שסגרה לחג, שסידרה עוד הכנסות לא צפויות שלא היו ביעדים. לאחר מכן רצה לסטודיו לתת הוראות סגירה, איזה מודעות, באיזה גדלים וכמובן הכל דחוף-בהול-היסטרי, כמו כל מה שיש במשרד פרסום.

ערב חג הפסח הגיע, בכל הבתים אוכלים בחדר מדרגות ועושים את הפינישים האחרונים, מירי השכימה קום על מנת לעבור על עיתוני החג, לראות מי הכניס יח”צ, איזה מודעות יש למתחרים, ואם הכניסו באמת לפי המיקומים שסגרה עם כולם. היא רצה לעבר תיבת הדואר, רוצה לדפדף במוסף לחג שהיא השיגה עליו חסות. הרבה מחמאות קצרה על החסות למוסף, חנה נחשבת ללקוחה קשה, לאשר מולה כזה תקציב בלוח זמנים כה צפוף זה ממש נס קריעת ים סוף.

מירי התיישבה על הספה בבית ה’כמעט כשר לפסח’, שקט ושלווה, הקטנים עוד לא התעוררו ואבריימי עוד בתפילה. אחרי שעברה על כל העיתונים, הגיעה העת לעבור על המוסף לחג של “חרדים”, היא השאירה אותו לסוף – הדובדבן שבקצפת. אך לפתע, היא החלה להרגיש סחרור קל, נקודות שחורות החלו להראות בחלל החדר, והרגישה שהדם החל לסגת ממנה לכיוון הרגלים.

בראשה היא שומעת כבר את צעקות הלקוחה שמתחרטת בכלל על כל החסות, את הבוס שלה אומר שזה לא נורא, אבל בתוכו יודע שזה כן נורא, כי הטעות הזו עוד תעלה לו ביוקר.

העיתון פרסם את המודעה הלא נכונה, הכניסו במוסף עם החסות של “המחלבה” מודעת גב של החברה המתחרה “שוקושוקו”.

חג שמח.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

10 תגובות

  1. זה נשמע כמו הדברים שכתבתי למגרה כשהייתי בת 10, על כל החלומות הדביקים על מתי שאהיה מפורסמת P=

  2. הכל היה טוב ויפה עד המשפט ההזוי הבא:
    את הבוס שלה אומר שזה לא נורא, אבל בתוכו יודע שזה כן נורא…

    הכותב/ת לא התקרב מעולם למשרד פרסום.
    אין מצב.

  3. ~גוד~
    מזכיר לי כמה דמויות מהעולם האמיתי

  4. @ בת שבע:
    אני לא יודעת איפה את עובדת, אבל לא בכל המשרדים הבוסים צורחים וצווחים על כל פדיחה, יש כאלו שיודעים להתעלות ברגעים כאלו ולומדים על בשרם את הפתגם ~אין חכם כבעל ניסיון~

  5. מזכירה דוסית כתב:

    @ בת שבע:
    אני לא יודעת איפה את עובדת, אבל לא בכל המשרדים הבוסים צורחים וצווחים על כל פדיחה, יש כאלו שיודעים להתעלות ברגעים כאלו ולומדים על בשרם את הפתגם ~אין חכם כבעל ניסיון~

    גם אם הבוס חכם, הוא לא יגיד לך “לא נורא”
    מי שאומר לא נורא על מה שנורא הוא סוג של אדיוט
    הבוס החכם בוחר כתחליף להראות לך עד כמה זה נורא, איך שהוא מאוכזב
    וכמה שהוא בכלל מצפה ממך להרבה הרבה יותר
    וגם: כמה שהוא בטוח שתצליחי

  6. מישהו מוכן להנפיש את הדמויות
    ולנסות לתת לנו שמות ותפקידים??

  7. דוסית, (אפשר לעבור לשמות חיבה?)

    אני מניחה שהבוס הזה גם עושה יוגה בבוקר לפני שהוא מגיע למשרד ומדליק נרות ריחניים בשביל האווירה…

    ברור שישנם הבדלים בטונים ושינויי עובי ובאלאנס באיכויות הצריחה.
    אבל בוס שאומר ‘לא נורא’ כשמכניסים ללקוח עצבני מודעה שונה?
    ‘ספאס נישט’….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן