מאת: נשכחות
בפעם הראשונה שהיא נגעה בזוהר, היא נגעה בטעות במחלקה אחרת בכלל. במשרדים הומוגנים כמו במשרדים שאינם הומוגנים, מחלקה היא מחלקה, פוזיציה היא פוזיציה. שלא יבלשטו לכם אחרת.
חרף מאות ההסברים, לא היה ולו הסבר אחד, או שלט דרכים קטן וחייכן בדרך אל הנקודה הנכונה, המיושבת, המוסכמת.
קודם כל היא תהתה לעצמה מדוע זה משרד פרסום, ולא חברת פרסום. האם אמירת המילה ‘משרד’, שמביאה בכנפיה בשורה של משרד רב קיוביקלים עתירי פורמייקה, זכוכית והרבה פרסטיג’, הופך את כל הקונספט לנעלה יותר – מסתם “חברת”.
אחר כך הגיעו תהיות עמוקות יותר.
תהיות על המינוח ‘פיצוח בריף’ שקיים, כפי שבדקה, שנים רבות. אין הרי פיצוח, היא התעקשה, זה כל כך מודולארי – סובייקטיבי – פוליטי ובעיקר לא קורקטי.
זו לא תשובה אבסלוטית או מהלך מבריק שיוגדר כאקסיומה לדורות, לא בעידן שלה בכל אופן. זו נהיית עדר שבמקרה הטוב תזכה לאריה (משי) זהב שיפרגן עד בלי די. בפשקוויל.
תמהיל, כך למדה בדרך הקשה, היא המילה שתסביר הרבה החלטות. יש תמהיל מדיה נכון ויש תמהיל לו”ז נכון, יש תמהיל עובדים נכון ויש גם תמהיל אמו, הלוא הוא תמהיל מחליטי ההחלטות.
כשהמצב נהיה לכאורה, סדיר וברור, כששרשרת המזון החלה מתגלה בתפארתה – החל מהחלטת המשרד החילוני וכלה ברדיפת החרדי בקריאות ME-TOO אנושות, זאת אומרת, כלה באישור המודעות אל מול האנוש הנודניק שממול, או אז היא הבינה – כמה היא לא מבינה.
היה לה להתמודד מבית ומבחוץ עם לחצים פיזים וגם שקטים. היה לה לתמרן בין האגו השמור לקריאייט הקריאייטים לבין הפשטות שבעיני מנהל השיווק שממול, שביקש להבין אם כל העת, כשמלמלה את השילוש המקודש, קונספט, ויז’ואל ומיתוג, לחוצה הייתה מבפנים, או שבאמת האמינה במוצר אותו מכרה.
מכרה. היא באמת מכרה, לפעמים. אחרי כמה ‘לפעמים’ כאלה, המציאות טפחה על פניה, נטולת מייקאפ או שאר אקססורין נוספים שבנות המין התקציבאי נטו לעטור.
המציאות הייתה חדה, ישירה ואבסולוטית. תמכרי. תמכרי כאילו אין מחר. השילי מעלייך את עדנת הנימוס, את המינגלינג הסתמי ואת כל הדיסטנס שלך ממוכרי הנעליים ביפו. תמכרי, גם את אישיותך.
כמו כל אשה. או פולניה. או בת אנוש, הגיע גם התסכול בסוף. ההרגשה שזה זה, אבל לא זה. ההתחבטות העצמית על הגעתי, למדתי, התאמצתי, נבחנתי ולשם מאי.
הצורך לפשר ולגשר, לסכם ולתמרן, לחייך ולבלוע. כמעט כמו ראש ממשלה, מינוס השוחד.
בפעם הראשונה שהיא נגעה בזוהר, עלה אבק בקצות אצבעותיה.
לא היה זה אבק כוכבים.
17 תגובות
אמממ
דמגוגיה בגרוש.
ואני אוהב לפרגן.
קראתי שלוש פעמים.
איזה יופי!
תודה לכותבת המוכשרת.
חזק ביותר!!!
כל הכבוד.
יש כאן יותר לועזית מעברית.
יתרון? חסרון?
לכותבת פתרונים?
כאשר ה”קינה” משתפכת מבפנים, זה קורע לב.
עכשיו השאלה קשה פי 2
מה אכפת לכם לפרגן לעבודות המשרדים המקבילים?
ויה דהלורוזה די מענגת, אם כי נטולת פולקע בשרית נוטפת, (דם\שומן – לבחירתכם)
ובשורה אחת: משרד פרסום הוא לא כל כך מורכב.
אני רק לא מצליח להבין למה צריך טקסט כל כך מורכב כדי להגיד את זה.
נטע,
לך תלמד שיווק 😉
.
וכשהיא התפטרה, היא השאירה מאחור שובל של אבק כוכבים שהתפוגג שלוש שניות אחרי שדלת הזכוכית נטרקה ב’קליק’ עדין…
.
בהצלחה.
.
מקארתור
הדיבוק המקוריס?
רק כוכבים בעיניים,
ערפל
וחושך.
ברמת כתיבה כזו טרם פגשתי מיום היותי על הפלנטה הזו.
שפו לכותבת.
בסה”כ כתיבה יפה, נעימה ומעוררת מחשבה ואינטלקט אבל :
א. כמות מילים לועזיות שהופכת כבר למביכה ומאולצת. הרגשתי כמו בתוך תשבץ.
ב. קצת מסובך, קצת מורכב, לעתים קצת הלכתי לאיבוד. (כמובן שבסוף חזרתי 🙂 )
ג. אני אישית לא כל כך מסכימה עם המסר. חושבת שמי שנכנס לעולם של פרסום צריך להיות מוכן לדברים כאלה, ואם זה כל כך קשה ומייסר תמיד אפשר לעזוב. להיכנס לעולם כזה ולהיות מופתעים ממה שהולך , זה קצת מתייפייף , הרי למה ציפיתם? זה המחיר .לצערי היום גם בהרבה נישות וענפים אחרים העניינים מתנהלים ככה. צריך פשוט לדעת לעשות הפרדה. לדעת מי אתה כאדם ולהיות שלם עם זה, לדעת לאמץ את הדברים הנכונים ולהיות חזק ואיתן מול הבעיתיים. בשביל זה אנחנו פה, זאת החוכמה, לנוע עם הזרם- אבל להצליח גם לשבור גלים.
בכל מקרה , תודה ששיתפת אותנו . כיף להיות קהל של אנשים יוצרים ועוד כ”כ מוכשרים.
כתיבה יפה ומעניינת.
תגובה מקורית לכתבות האלע’ק של משרדי הפרסום…
מרענן, שנון וכתוב מעולה.
אם באמת התפטרת – בואי לכתוב אצלנו.
(המייל שמור במערכת וזה).
כמה כואב כמה שזה נשמע אמיתי.
אייל גור כתב:
תודה 🙂