שומרון קול תתן, מצאוני עווני.
אחח כמה קשה עבודתי, הבּוס. רקימת דילים, סגירת הסכמים, חיבור קצוות פוליטיים, וגריפת הון.
גרמו עוונותיי, ומבוקר עד ערב, עסוק אני בנדידה ממסעדה למסעדה, ומליקוק לליקוק. אך זאת נחמתי בעניי, כאשר בסופו של מאמץ הנני מושל בכיפה.
לא לך, בוס יקר, חשוב ענייך כעניי.
הבט נא אלי, התקציבָאי, התמשיל חלייך לשברי ולחליי. אני אהלה סורה, סגור בינות סורגי המשרד מרגע צאת השבת, ועד הרימי כוס לקדש על היין. שנאוני כל צוות המשרד, יותר מאשר שנאו את האיש אשר אנוכי מייצג, הלקוח.
על זאת אבכה ואלילה, ברצותי בעת מרגוע להצטרף לצחקוקי הצעירים בשאר האגפים, אך רק הם שומעים פסיעותיי, מקבלים ארשת פניהם דומיה, כאילו לא די להם בתשעת הימים.
וגדול חורבני ואפר אכלתני, כאשר ארצה לתמרן בין חשיבתי הרציונאלית לבין עדיפות הבוס והדילים אשר סגר במחשכים. אזכרה אותם הימים, בהם למדוני רזי המקצוע להציג טובת הלקוח ולהעדיפו, להעדיף תקציב עבור עיתון רב-תפוצה, על פני עלון זניח, גם כאשר האחרון ידיו רב לו בדיל ‘משתלם’ לרַווח כיס הבוס. אך גדול החורבן לסמא העיניים, וכבר נקרע בשרי חידודין חידודין כאשר נחרץ גורלי בשומעי את “אני הבוס, אני מנווט”. כך שנגזר דיני להיקרע בין המקצועיות לחאפריות, ויד האחרונה על העליונה, אבוי.
ואנוכי שאול אשאל, ראבאק, הלזה צריכים תואר ראשון?
משיב הקופירייטָר, אני כן נעקשתי. ועל-כל-זאת חורבני שבעתיים.
שלא כמוך, התקציבָאי, אשר קיפלת מקצועיותך כזנב השועלים, הרי אנוכי בניתי לי קווי מתאר קריאייטיביים מהם לא אזוזה ימינה ושמאלה. אך יגוני קשה שבעתיים, מחמת שראשי דל, ויובש אחזוני כפליים מהכינרת. וכך כאשר רבו המאורעות אשר תקפוני אויביי, נגזר עלי להתבוסס ברחבי הרשת האלקטרונית, להצפין עד סין הקומניסטית, לשלוף משם רעיון קריאייטיבי משומש, ולהעתיקו עבור הצמאים היושבים בציון הדוויה.
ועל כל זאת דמעותיי אינן כלות, כי פעמים רבות מצאוני דביל מדובל, כאשר אויביי המחממים כיסאותיהם במשרדים המתחרים, ידיהם רב להם במציאת המקורות. ופעמים, כאשר נחתך הדין, יבוא גם האָרט-דירקטור ויהרוס את ההברקה מחמת שטרם בא במותניו.
בליל זה יבכיון ויילילון, על כי הקריאייטיב החרדי דומה לפדחתי המקורחת, אשר שערה אחת אין בה. וכך אין נשמע כלל ה”וואאוו” המיוחל כל-כך, אפילו לא אחת בשנה, הכל שבלוני, הכל צפוי מראש, אויה לנו כי שודדנו… חגרי, לבשי שק.
עד אנא בכייה בציון, ועד אנא מספד. הינחמו.
עתה בא הגואל, היחצָן המצוחצח, ומבקש בבעתה: החביאו הטישו, לא עוד מקום לבכייתכם. נחמו נחמו עמי.
כאשר אנו, היחצנים, כאן, מי עוד צריך ת’רבנים ות’יושבים על מדין. אנחנו, ורק אנחנו, נחליט אם להכניס את לימודי הליב”ה במערכות החינוך החרדיות אם לאו, ואם לא נחליט, לפחות נעזור להחליט (וממילא תבוא ההכחשה לאחר מעשה). אנחנו גם נחליט מי יכהן בראשות העיר בערים החרדיות. אנו נסטרטג. אנו נחרוץ גורלות. ובינינו, בדור של עדר, זה לא כה קשה. נדבר עם הקודקודים, נשמן את הגלגלים הקדמיים, גלגלי הקטר, ובאו כל העם היושב בציון אל המנוחה ואל הנחלה בעיניים עצומות ובדבקות עוז.
החומל על דלים, חמול על צאן מרעיתך, שפוך חמתך על עצים ואבנים, ופרוס מקצועיות על אנשי שלומך, הבוסים, אשר מושכים באף נערינו וטפנו. אנא, עשה למען אשר ירעיפו על בני בריתך מנות גדושות של קריאייטיב בריא, ותן בליבם דעה לחתוך את עוגת התקציב בראייה מקצועית ונכונה, וחונן דעה בלב יח”צנך למען ידעו את מקומם לבל יהינו לפנות ראש ולעלות ההרה. עשה למעננו, אם לא למענם.
22 תגובות
מ-ע-ו-ל-ה!!!
אדיררררררררר
לא מתאים. פארודיות תעשה (אם כבר, גם לא בטוח) על מגילת אסתר; משהו משעשע על בסיס מקור משמח.
אנחנו אבלים על בית חיינו שחרב, לא מתאים לשרבט קינה מבדרת על בסיס אבל על חיים שאבדו.
יש גבול לכל תעלול. גם בשבעה על מות יקירך היית מקונך בצורה זו?
לא ראוי!
אה….
גם הרעיון לא טוב וגם הביצוע גרוע.
אכן יש הרבה על מה לקונן במשרדי הפרסום.
והכתיבה יפה ושנונה.
אבל,
עם כל הכבוד ליחצנים, הם לא מבשרי הגאולה של הדור
ואנחנו עדיין (ותמיד יהיה כך) זקוקים לרבנים ולמורי הדרך. כי יש דברים שגם בצחוק לא כותבים.
@ אורחת:
מצטרף בהסמכמה גמורה לשורה התחתונה.
על אלה אני בוכיה,
עיני זולגה דמעה
על הפיכת בכיה לבדיחה
וקינה למהתלה.
לא הגזמתם? זה תשעה באב!!!
החום משפיע…
לא ראוי.
לא מוצלח.
ו… נוחעם, לא מתאים.
איש קטן.
קטונתי,
אך לא יאה.
יצקצקו הם בלשונם וחרב מלאה פיהם….
לשפשף את העיניים…
רוח של צדקנות החלה לנשב כאן… מי היה מאמין.
בעבר הממש לא רחוק, הטפות מוסר בעניינים שונים, אפילו קריטיים יותר, היו נתקלים בהצעה למטיף לעבור למקום אחר אם זהלא נוח לא כאן. מה קרה פתאום?
אכן לשפשף עיניים צריך אני. וכי אתם אשר יודעים לנגח איש את אחיו במאות הטוקבקים הנוטפים דם וחקוקים המה על לוח הפאשקוויל, והנה עתה כאשר הובאה ביקורת עניינית בדרך קצת שונה, צקצקתם בלשונכם, לאמר, אין זה נאה ואין זה יאה. ועל זה תמהים: היכן הרגישות בשאר ימות השנה. על דורה-מבול ודורה-פלגה שמעתם?
אך למענכם אמנה בקצרה הביקורת העניינית שהובאה בלשון קינה:
1. תקציבאי שמחלק העוגה לפי דילים ולא בראייה מקצועית.
2. קופי שמעתיק במקום לשפשף פדחתו.
3. ועל כולנה, יחצ”ן שמחליף את הרבנים לעסוק בענינים אשר הם ברומו של עולם.
הייתי יכול למנות הביקורת בלשון סיקריקית, אך אז לא היו הדברים נשמעים כלל.
צום קל, אחיי, כן, גם אנכי אשב ואתאבל על חורבן הבית, שכאב אפרו לא נמנע ממני כהוא זה, גם כאשר העתקתי מלשונות הקינה לביקורת, שבעיני לפחות, הנה עניינית, ואף ראויה היא שתיאמר.
נוחעם, נהנתי מכל תו.
עזובותך, אלו שמצחצחים חרבם בטוקבקים מושחזים, יודעים להטיף מוסר כאשר הביקורת מופנה אליהם. המשך בדרכך, ואל תחת.
“החומל על דלים, חמול על צאן מרעיתך, שפוך חמתך על עצים ואבנים, ופרוס מקצועיות על אנשי שלומך, הבוסים, אשר מושכים באף נערינו וטפנו. אנא, עשה למען אשר ירעיפו על בני בריתך מנות גדושות של קריאייטיב בריא, ותן בליבם דעה לחתוך את עוגת התקציב בראייה מקצועית ונכונה, וחונן דעה בלב יח”צנך למען ידעו את מקומם לבל יהינו לפנות ראש ולעלות ההרה. עשה למעננו, אם לא למענם.”
והכי אהבתי את זה.
@ חני2:
יש לציין שאני מאד מעריכה שהקפדת על ה2
תודה!
אני קורא את הפוסט ולא נותר לי אלא להסכים עם כל מילה.
ואם לא למען נוחעם – למעני.
לנוחיות הגולשים:
הטור שפרסמנו ערב ט’ באב לפני שנה: קמצא ובר קמצא
מאת: אורה מאיר
אף אני התחברתי לאנתרפולוגיה המתבכיינת.
נפלא.
קנאה לפרסומאי.
וד”ל.
כ”כ נכון.
כ”כ צודק.
איזה שיעמום פה באתר
תעדכנו…
נראה שתשעה באב השפיע עליכם