האריה הגוסס • סיכום טקס ‘האריה השואג’

מאת: עזריאל שטיינר, מנהל יחסי ציבור ב’בראשית’ (צילומים: ישראל כהן)

השבוע קיבל הפתגם העממי “הסנדלר הולך יחף” משמעות חדשה, בטקס השנתי של חלוקת פרס ‘האריה השואג’ של איגוד יחסי הציבור והדוברות בישראל. אם להיות כנים, הרי שעוד הרבה לפני תחילת הטקס חשתי אי-נוחות מסוימת מניהול האירוע, ומהחיסרון הבולט של המצרך האלמנטרי שאין לארגון הזה: יחסי ציבור.

נתחיל מבראשית: ממש בדרך מקרה גיליתי שהאירוע מתקיים מתישהו בסוף חודש מאי במתחם התחנה בשכונת נווה צדק בתל-אביב. כאחד העוסק בתחום יחסי הציבור לא ויתרתי, טרחתי ושריינתי לעצמי מקום באירוע הנושא את השם המכובד “האריה השואג” ולא זו בלבד, אלא אף עדכנתי רבים מהקולגות שלי שעוסקים בתחום במגזר החרדי בישראל. להפתעתי, אף אחד מחבריי למקצוע לא שמע ולא ידע על קיומו של האירוע. סברתי, כי השתתפותי תעשיר את רעיונותיי, תתרום לידיעותיי ותיתן לי פרספקטיבה רחבה על אסטרטגיות גאוניות, על טקטיקות מכריעות ועל מהלכים מנצחים בתחום התקשורת ויחסי הציבור.

ואז זה קורה: מספר ימים לאחר ההרשמה אני מקבל מייל בהול המודיע בדרמטיות על ביטול מיקום הטקס במתחם ‘התחנה’ והעברתו למרכז וואהל ליד אוניברסיטת בר-אילן. בגוף המייל ישנה הפנייה למסמך המצורף, “המסביר את סיבת השינוי” – כך במקור.

נדרכתי וללא שהות הקלקתי על הקובץ המצורף בו נכתב ביבשושיות: “הרינו להודיעכם כי בשל דרישות בלתי צפויות שהעלו זכייני מתחם “התחנה” בתל אביב בימים האחרונים, – דרישות שלא יכולנו להסכים להן בשום אופן, – אירוע “האריה השואג 2011″ יתקיים באולם וואהל שליד אוניברסיטת בר אילן”.

פששש— אני מתבונן ביני לבין עצמי ולא מבין את פשר המשפט הסתום הזה: הבטיחו לנו הסבר על סיבת השינוי – ומה ההסבר? אין הסבר. מה היו הדרישות הבלתי צפויות שלא היו יכולים להסכים להן? יותר מכל עלתה התהייה, כיצד יתכן שהמפיקים לא סגרו את כל פרטי האירוע על כל בריחיו וברגיו מהרגע הראשון. מניסיון שלי, טעויות כאלה מתרחשות לסטודנטים שנה א’ של הבצפר, ולא למי שמתיימר לאגד ולהוביל את יחצני ישראל.

אמנם, יש לציין כי עם ההגעה למקום ניכר היה הרצון של מפיקי האירוע להשקיע, לפחות בתפאורה. הגישה למקום הייתה מזמינה, כאשר משני צדדיך מוצבים שורה של לפידי אש ומתחתיך פרוס שטיח אדום המוביל אותך הישר אל דלפק הקבלה.

בלובי מתנהל לו ה’שמוזינג’ הרגיל, בעוד המלצרים חוגים סביב הנוכחים בהצעה לקפה מהביל הפוך, שתיה קרה ושאר מטעמים. אני מנסה לאתר ביניהם את מכריי מארד תקשורת, את החבר’ה של מוטי מורל, רני רהב ויפה אפרתי – ולא מצאתי. אבל כן נתקלתי בהרבה מאוד פנסיונרים…

עוד בטרם נכנסנו פנימה אל האודיטוריום של מרכז וואהל, כבר היה ניתן לשמוע את המנחה האלמוני צווח אל תוך המיקרופון בקצב דיבור של כתב ספורט בערוץ 2. הגרוע מכל שלא הניח את המיקרופון לרגע עד תום האירוע, כשבמהלכו נמתח בי דוק צורמני כזה של “אוי לאוזניים שכך שומעות”, שערער את האיזון הרפואי והנפשי. אבל כדרכם של יחצנים מעולים, גם לאיגוד היתה תשובה מוחצת, בדמות של האיש עם שפת הסימנים שניצב לצד המנחה לכל אורך הערב ותרגם בידיו המיומנות לאלה שנחרשו אזניהם משמוע את בדיחות הקרש של המנחה.

אז נכון שהחבר’ה מרני רהב לא השתתפו, אבל רני עצמו הטריח את כל כובד משקלו והגיע ל-5 דק’ להגיד שלום לנתיני הממלכה שלו. האיש (ואל תזלזלו – החבר’ה שלו עושים עבודה נפלאה) שהמסמך אולי היחיד שחיבר בעצמו בימי חלדו, הצליח להרכיב בכל מיני וריאציות את צמד המילים: “רעה… רעה… רעה…” (שכוונו לח”כ שלי יחימוביץ, בימיה כאשת תקשורת בכירה), הקרין  מברכתו לאיגוד ולחברים שבו. רהב גם דאג לעדכן באמצעות המנחה שהוא חייב ‘לחתוך’ לקיסריה לחתונת בנו של יצחק תשובה. רני, באמת יפה מצדך ותודה על הטרחה שירדת לעם!

ואז זה נפל עלינו. בעצם לא כל-כך עלינו, אבל לידינו…

פרסים, פרסים, פרסים. למי? על מה? ובגלל מה? לא נראה שזה היה חשוב לאי מי מהפנסיונרים התשובות לשאלות הללו. ואני יושב ותוהה, בשביל מה באתי הנה? אך התשובה לא איחרה להגיע.

באולם האודיטוריום הופיעו צמד של שלשה בחורים חסידיים צעירים ממוצא אפריקני, פאות מסולסלות ללחייהם וכובעי קטיפה חסידיים מהודרים חבושים לראשם. לגדול מביניהם, חסיד בעלזא, היו אף גרביים ארוכות ושחורות שענדו את רגליו. בצעדים מהירים ובוטחים, תוך שמירה מוקפדת על קדושת העיניים עשו אלה את דרכם אל השורות הראשונות לפני הבימה – הישר אל המקומות השמורים מראש.

על המסך מוקרן הסרט “ראפר-שיין”, ועם סיומו עולה הנציג הבכיר של השלשה לקבלת הפרס, על מהלך הקאמבק שעשו עם חזרתם לראפריזציה לאחר הגיור. נו, שוין: מזל-טוב, בוחער!

לקראת סיום האירוע עולה אבינועם ברוג, מנכ”ל מכון הסקרים מרקט וואטש (האח של אהוד ברק ואיש הסקרים שלו), להצגת הסקר שנערך על ידו ביוזמת האיגוד, שעסק בשאלת הרגלי קריאת החדשות בקרב הציבור הישראלי. הנתון שזכה לתשואות המשתתפים ונחשב למסמר הערב היה, תחזיקו חזק, הדבר הבא: “80% מהמגזר החרדי נוטה לקרוא את החדשות באינטרנט ולא בעיתונות המודפסת”.לזכותו של ברוג יש לציין, כי הוא היה די הוגן וסייג את הנתון הזה בעובדה הפשוטה שהסקר נערך בין חרדים גולשי אינטרנט… אז מי אמר סקר זהו שקר?!

ואם הטקס הזה מכונה ‘האריה השואג’, תנחשו איך נראה טקס ‘האריה הגוסס’…