מאת חני ווייזר – תלמידת ביה”ס לפרסום של תרצה גרנות
הרבה אנשים שואלים מה זה ACC. מה גורם לך למרוח חיוך ענק על הפרצוף כששואלים אותך.
לך תסביר..
לACC אתה מגיע מנופח מחשיבות עצמית. בטוח לגמרי שיחד איתך פסעה למקום, ההבטחה הבאה של עולם הפרסום. אחרי הכל, אתה חכם בטרוף ומוכשר כמוך עין עוד לא הספיקה לשזוף.
בראיון מקבלים את המכה הראשונה. אתה יושב מול צמד גאונים תורן, מותקף שאלות הזויות ויוצא מכווץ מעט, עיניים מתרוצצות, בטחון עצמי מובס. תוהה כל הדרך אל תחנת האוטובוס על מה לכל הרוחות חשבת כשהגעת לשם מרצונך החופשי. ובפנים הגאוה שלך מתחילה להמעך, לאט לאט, בשיטתיות. מסתכל מסביב ורואה שאתה לא בדיוק מציאה גדולה. יש טובים יותר. ויש טובים עוד יותר.
ויש את תרצה…
פתאום האגו הקרייאטיבי שלך מצטמק. העט מתחיל לרעוד על הדף ושום דבר שאתה כותב כבר לא טוב. לא מספיק טוב. לא מספיק קצר. יושבים קבוצה קטנה, חדר חנוק, דחוס תשוקה אדירה לשמוע עוד. לראות. לדעת. לחוות. כל שיעור מחדש אתה קולט עד כמה השכל שלך מקרטע ועד כמה עוד ארוכה הדרך. במין אבסורד מוזר זה רק מדרבן אותך יותר.
בשלב מסוים אתה מפסיק לגנוח למול מטלות הבית ומתחיל לפתוח את הראש. לנער קצת אבק, לגשש. אתה מסתובב עם המשימה השבועית כל יום, מגלגל אותה במחשבה, בוהה בה, מקמט את הדף. מחפש קצה חוט שאף אחד עוד לא נגע בו. למרות שרוב הסיכויים מצביעים על כך שממילא תכשל. התוצר שלך יהיה בינוני ומטה. אבל מה איכפת לך, אתה משתדל.
מבחוץ, אתה עוד מספיק לצחוק כשACC אומרים לך שצריך לשרוד, כשכותבים לך “נגזר דינך ל4 חודשים בפנים” ושאם אתה כבר מחליט לטבוע- שלא תתענה ברדודים. מבפנים אתה מתחיל לקלוט שזה אמיתי. מטביעים אותך בכוח פעם אחר פעם ואתה מתעקש להוציא את הראש מחוץ למים. אין לך מושג למה, אבל זו אטרקציה שאסור לפספס.
אחרי שלימדו אותך שאתה לא משהו מיוחד ובסופו של דבר אתה משתפר באיזה חצי פסיק, מקבל צל”ש קטן על מטלת הבית, ההתרגשות פועמת לך בעורקים.
הקורס בACC מכתיב לזמן את הכללים. השבוע נמעך, רק התרוממת מהפוף הסגול והנה אתה שוקע בו שוב. הדי ההערות האחרונות על המטלה הקודמת מנדנדים לך בראש והנה אתה מגיש את ההבאה בתור. מחוץ לחלון החיים זורמים לאיטם.
אי אפשר להסביר את זה. תבוא תבין.
