כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
WebDuck
בניית אתרים
מרכז העניינים
חינמון ארצי
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
מילר פוינט
משרד פרסום
רחלי ממקומון ‘חדיש בחריש’ (עם תפוצה של 472 קוראים), מבקשת ממאיר מודעה • מלכי מ’השורה התחתונה’, דורשת עמוד בלעדי (כדי למנוע את פיטוריה) • הרב שוורצמן מ’הקול קורא’, קופץ לביקור במשרד (לגמרי במקרה) • תנחום מ’בכותרות’, משגר מייל תפוצתי עם הוראות מדויקות • תכירו: מאיר שלנו (תקציבאי בודד), מתמודד עם מנהלי השיווק החזקים מהמדיה החרדית
taktzibai
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

יום שלישי, 9:13 בבוקר.

הטלפון רוטט קלות, התקבלה הודעה חדשה: “אני צריך את הטלפון של נועם ששון מ’קומדי’. תארגן לי אותו דחוף”. על החתום, כמובן, אחד מתקציבאי השיווק במדיה החרדית.

זיק של חיוך ניצת בזוויות שפתי. האידיוט הזה חושב שעם ברטר בערב פסח בחנות המשקפיים 130 מוציאים ממני ניידים של מנכ”לים. אז א’ – לא ניצלתי את הברטר. ב’ – אין לי משקפיים. ג’ – אני לא מטפל בלקוח הזה. ד’ – אני נהנה לראות אותך סובל.

טוב, זה לא מה שכתבתי לו בחזרה. לפעמים העצלות שלי לסמס בחזרה משיגה את המטרה הרבה יותר טוב מהחריצות שבפעולה כלשהי. הוא כבר הבין שבפעם הבאה שכל המודעות שלי ממוקמות בסדר הפוך ממה שסוכם בינינו, זה עולה לו בהתעלמות. הוא כבר ירוץ על ארבע. בפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא מארגן לי ברטר ברשת המשקפיים 137 (!).

באופן כללי, היחסים של אנשי משרדי הפרסום אל מול אנשי המדיה נעים במעגל של אהבה ושנאה. מחד אנחנו שונאים שהם מתקשרים כל דקה עם רעיון הזוי אחר שתכליתו העברת אי אילו מרשרשים לחשבונם, ומאידך אנחנו די אוהבים להיות מחוזרים. תודו נו, כולנו ככה…

היום יום שלישי והעיתונים עוד באקסטזה של ליקוט אינצ’ים ממשרדי הפרסום. חצי מהיום הזה מתבזבז לו על טלפונים של מנהלי מכירות-שיווק של העיתונים שתכליתם ליקלוק מאסיבי לכל העוסקים במלאכת הקודש של התקציבאות, ניהול הלקוחות ופריסות המדיה כמובן.

10:27

טלפון מרחלי. רחלי היא בחורה חביבה למדי שמעולם לא פגשתי. הקשר איתה החל – כמו הרבה מהקשרים מהסוג הזה – כשתקציבאי/ת או סופרוויזר/ית אחר/ת מהמשרד הורידו אותה מהקו באמצעות המשפט המנצח: “דברי עם מאיר, הוא יכול לסדר לך איזו מודעה שאת רוצה”.

הבעיה היא לא עם רחלי. יותר עם מקום העבודה שהיא בחרה לעצמה. מקומון זניח בחריש.

– “היי מאיר, מה שלומך?”.

– “הכל מעולה”, אני משקר.

– “ראיתי מודעה מה זה יפה שלכם ללקוח הזה של המיטות. נאטוצי משהו”.

– “זה לא ‘נאטוצי’. זה ‘נארוצי’. זה לא מיטות. זה ספות. אז מה העניין?”.

– “זהו שבדיוק השבוע ‘רהיטי ניסים’ מאופקים שם אצלנו חצי עמוד וחשבתי שזה יכול להיות אחלה שגם אתם תהיו. חבל לפספס כזו הזדמנות. הרחבנו את ההפצה ואנחנו מגיעים כבר ל-472 קוראים. אתה לא מבין איזה שוס זה”.

בשלב הזה אני תוהה אם רחלי ירדה מקו השפיות והאם היא מתכננת לעלות עליו בחזרה בקרוב או שהבוס שלה עומד לצידה. מה בין המותג שלי לאיזה פישון מאופקים ומה בין פרסום נחשב במגזיני הכרומו למודעה בפורמט A7 במקומון ‘חדיש בחריש’?.

– “תראי רחלי, הם סגרו את הפריסה כבר מזמן ואין מצב להוציא מהם עוד שקל. אני אשתדל להכניס אותך לפריסה הבאה, אבל לא מבטיח”.

רחלי, שבשלב הזה כבר מבינה את גודל ההזיה, יורדת מהקו בלי לומר מילה. לעיתים נדירות זה קורה להם, לאנשי המדיה, שנותרים ללא מילים. היא עוד תשתפשף.

אני מסיים את השיחה הקצרה הזו עם 19 שיחות שלא נענו, כולן מאותו מספר. מלכי מ’השורה התחתונה’.

זו האחרונה כבר רכשה לעצמה שם דבר בעודף אסרטיביות עימו היא דוחפת את המגזין השבועי בו היא עובדת בכל המרץ. טלפונים מחדרי לידה ומבתי החלמה הם רק חלק מהסיפורים האופפים את ברנז’ת הפרסום המלוכלכת אודותיה. יש גם כמה שמוכנים להישבע שהיא ניסתה להוציא מהם מודעה לעיתון שכבר הודפס.

– “היי מלכי, חיפשת אותי?”.

– “כן. אתה לא מבין. אני עם הילד אצל הרופא. יש לו ארבעים מעלות חום. תקשיב, דיברתי עם שלמה”, זה הבוס שלי, “אמרתי לו שתקציבאים כמוך זה פיס. אין, אין דברים כאלה”. ברקע הילד צורח כאחוז כרוכיה. “אבל מה אתה מביא לי השבוע? באמת שזה כבר לא לעניין. ‘בכותרות’ קיבלו ממך בלי סוף. מה יש? הם הרי מוכרים חצי ממני ואתה יודע שאני יודעת לצ’פר”.

– “מתי דיברת עם הבוס שלי?”.

– “אתמול. הייתה חתונה של העורך. בקיצור, אמרתי לו שאתה תותח על”.

– “טוב, יש לך השבוע את המודעה של נארוצי. אני רוצה אותם במיקום פצצה”.

– “אבל למה ב’בכותרות’ זה היה שבוע שעבר? באמת, אתה רוצה שיפטרו אותי?”.

– “חלילה. הם נראה לך רוצים לפשוט רגל?”.

– “לא, נו. ברצינות. אתה חייב לתת לי השבוע משהו בלעדי רק אצלי. מבטיחה לך שאני נותנת להם עמוד גב פלוס הפניה מהשער”.

– “טוב. יש סיכוי ש’כריסבל’ יוצאים השבוע עם קמפיין. אני אעדכן אותך ברגע שאדע”.

– “סבבה, מאיר, אני חייבת לך”.

אתם בטח יודעים שכשמלכי אומרת שהיא ‘חייבת לך’ היא מאוד מתכוונת אבל זה אף פעם, משום מה, לא בא לידי ביטוי. איכשהו, מהרגע שהמודעות אצלה, היא הרבה פחות אסרטיבית, עוד יותר פחות נחמדה, והכי גרוע, היא הרבה יותר שוכחת…

11:35

למשרד פוסע מעדנות שוורצמן מ’הקול קורא’, היומון הוותיק הזה. לשוורצמן אין שם פרטי. במקרה הטוב, כלומר כשצריך לדבר איתו על הכנסת ידיעת יח”צ, הוא נקרא ‘הרב שוורצמן’. במקרה הגרוע, לאחר שהוא כמובן לא הכניס את הידיעה, הוא נקרא ‘שוורצמן תקשיב’.

אין לאף אחד שמץ של מושג מה הוא עושה פה.

נאווה, כאחוזת אמוק, רצה לסגור את הדלת של הסטודיו ובדרך טורחת להבהיר לכולם שגם לה אין מושג מה הוא עושה פה אבל שכולם ידאגו שהוא לא יכנס לקודש הקודשים: לסטודיו.

– “מה שלומך גברת נבון, איך הולך?”, הוא פונה לשרי.

– “ברוך השם. מה, קבעת פגישה עם שלמה? כי הוא לא פה כרגע”.

– “לא. במקרה עברתי באזור. רציתי שתראו על איזה מגזין דיור שאנחנו מפיקים עכשיו. משהו שעוד לא היה כמותה במגזר ואני רוצה לראות מה אתם נתרמים למאמץ ואיך אתם משתלבים הכי חזק שאפשרי”.

עברית תקנית, כפי שהינכם מתרשמים, היא לא הצד החזק של שוורצמן.

– “אהה. יש לנו את הפרויקט הזה של ויז’ניץ בדימונה, אבל זו נאווה מטפלת בזה. בעצם זה יותר הקטע של מוטי”. הם לא כל כך אהבו להיפגש עם נשים, ה’יזמים’ (כחחח כחחח) של הפרויקט.

– “ואיפה מוטל’ה? הוא פה?”.

– “אין לי מושג. הוא יושב שם”.

בדרך הוא עוצר אצלי. אלף פעמים חשבתי לעצמי שאני חייב מסך מחשב יותר גדול להסתתר מאחוריו. עכשיו הוא הולך לשבת לי שעה על האוזן.

– “אווווו מאייר, מה נשמע? אתה דואג לנו?”.

– “אתה יודע, משתדלים”.

– “השתדלות זה חשוב, אבל לא מספיק. זה לא בסדר שבכל קמפיין אתה נותן לנו פחות מ’גרדום איתן'”.

– “למה פחות? אתם מקבלים אותו דבר”.

– “אותו דבר זה לא טוב. צריך יותר. כמה מנויים הם אמרו לך שיש להם?”.

– “הרב שוורצמן, זה באמת לא משנה. יהיה בסדר”.

– “אני מקווה. ותחשוב עלינו, אההה?”.

בטח אני אחשוב. על זה שאתם כבר מזמן לא רלוונטיים ועל זה ש’המבקר’ שלכם רואה מחבת ורק אלוקים יודע מה עובר לו בראש, ועל זה שלמערכת שלכם אין מושג מה זה להוציא חשבונית אם לא מבקשים במפורש, ועל זה שתרצה מהיח”צ בוכה כאן כל יום ראשון בגללכם, ועל זה שאם רק היה לכם מתחרה הוא היה כל כך עשיר שהוא לא היה צריך לדבר איתי בכלל, ועל זה ש… לא משנה. אני מוציא אותו מהראש רק כדי להתרכז במייל הקבוצתי ששלח תנחום מ’בכותרות’.

11:49

“שלום חברים. נא לשלוח את כל המודעות למגזין שבועות עד יום שני בעשר בבוקר”.

בטח. מה שתגיד. משום מה, אם זכרוני אינו בוגד בי (והזיכרון שלי הוא לא טיפוס בוגדני), מהניסיון בשנה שעברה, ביום שלישי עוד תתחנן שביום רביעי אשלח לך מודעה. האופטימיות הזו, הכה אופיינית להם, מוציאה אותי מדעתי כל פעם מחדש.

“בכיף, תנחום”, אני משיב לו. “מה שתגיד”.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

23 תגובות

  1. אווווווו גרייט.

    את ההתמסכנות מיצית, כעת עברת לתיאור כללי ומשכיב. אגרוייסע טענק יו.

  2. התיאורים קולעים בול למציאות, כתיבה יוצאת מהכלל! מחכה ל’פרק’ הבא…

  3. יפה אהבתי ונהנתי, אתה מעביר את הכל בצורה חוויתי ואמיתי!
    תמשיך תקציבאי גדול!!

  4. “עברית תקנית, כפי שהינכם מתרשמים, היא לא הצד החזק של שוורצמן.”

    גוט!

  5. טו אוב…
    ללקק את המסך…

    תמשיך תמשיך! רוצה קפה, עוגיית בוטנים, משו? העיקר שלא תפסיק.

  6. תודה שאתם לא טורקים ת’טלפון.
    כעת אני מבין שאתם עוד איכשהו נהננים מההתלקקות 🙂

  7. בשם מנהלי השיווק המלוקקים החנפניים והמיוסרים לדורותיהם – חכה חכה 😉
    ובשרשרת המזון – שלא פוסחת גם עליכם ואנחנו יודעים איך הלקוחות מוציאים לכם תקישקעס – ננוחם.

  8. יש מתווה קבוע של פרק מעולה ופרק פחות טוב, זה האחרון – מעולה 🙂

    (מלכי, אאוצ’!)

  9. חמוד לאללה, רק יש לי הערה אחת: לשוורצמן כבר יש מתחרה, והעברית שלו הרבה יותר תקנית..

  10. סופרים רבים, בתחום הספרות העלילתית, נוהגים להקדים לסיפוריהם תניית פטור המצהירה, בגרסה כזו או אחרת, כי: “כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט”.

    בהצהרה זו מנסה הסופר והמוציא לאור למנוע ניסיונות להגשת תביעות בגין לשון הרע.

    בתחום ספרות חובבים נוהגים מחברים רבים להקדים לסיפוריהם תניית פטור ולפיה המחבר אינו מפיק רווח מן הפרסום וכי כל זכויות היוצרים על הדמויות המתוארות בעלילה שייכות ליוצרן המקורי.

    (מקור: ויקיפדיה)

  11. @ חובבן מצוי:
    תרחם עליו ואל תזכיר לו תמתחרה !

  12. אהובי כתב:

    @ חובבן מצוי:
    תרחם עליו ואל תזכיר לו תמתחרה !

    למה? הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב להיות מחוזר, והמתחרה הרי אלוף בתחום..

  13. תותח

    ועכשיו אחרי ההצלחות,
    הגיע הזמן להחשף,
    ובכן מי אתה מאיר?

  14. @ מימי:

    שיווק זה הכי לבלוע צפרדעים, יורקים עליך ואתה אומר שזה גשם.
    הכי לתת תלחי השניה.
    אבל למה איכס?

  15. גם כן מייבין כתב:

    תותח
    ועכשיו אחרי ההצלחות,
    הגיע הזמן להחשף,
    ובכן מי אתה מאיר?

    גל עיני ואביטה

  16. אוי כמה זה קשה להתנתק מכל אנשי ונשות המדיה שבטונות של חנופה מתעלקים עליך למה לא נתת לי מודעה כאילו ומדובר בפלחי אבטיח.
    מתי הם כבר יפנימו שהמדיה שלהם לא מוכרת.
    >יפה כתבת מאיר ממש תואם למציאות. <
    בפוסט הבא תן תדרוך משעשע איך מעיפים את הזבובונים שמזמן יצאו לנו מהאף ומנסים בכל כוחן להיכנס שוב.

  17. כתיבה א’ א’
    מישהו כבר ציין כאן בעבר כיוון – מי זה מאיר.
    ו…השלולית לא כל כך גדולה, אם עושים 1+1 לאיזה תקציבאי יש זמן לשבת לכתוב עסיס שכזה? התשובה די ברורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן