מרכז העניינים
חינמון ארצי
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מילר פוינט
משרד פרסום
WebDuck
בניית אתרים
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
לא נסעתי לכנס העיתונאים בסינמטק תל אביב • לא נסעתי מפני שבחסות הזעם המוצדק של המאות שהתכנסו בתל אביב, עלתה פתאום אמת אחת גדולה ומזעזעת שהיא היא לב העניין, ולא הצעות החוק או איומי הלשכות ובעלי ההון, כביכול • קובי אריאלי מסביר בדרכו הייחודית מדוע לא השתתף בכנס העיתונאים ומי אשם במצב שנוצר • שווה לקרוא
תמונת מצב - אריאלי בערוץ 10 בנושא פייסבוק
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: קובי אריאלי

לא נסעתי לכנס העיתונאים בסינמטק תל אביב. לא כי אני מתנגד לשוועה המוצדקת שעלתה מן הכנס הזה בנושא הספציפי של תיקון חוק לשון הרע; אני מתנגד נחרצות לתיקון המרושע הזה ורואה בו תרגילנות פוליטית.

גם האיום בסגירת ערוץ 10, למרות שהוא דווקא לגיטימי לחלוטין, לא נראה לי, ובכל זאת, לא נסעתי. לא נסעתי מפני שנמאס לי לשחק את המשחק של “אחד מהחבר’ה”, שעה שאני יודע שאני ממש לא.

לא נסעתי מפני שנמאס לי להיות כיפה יחידה בין המון אדם. לא נסעתי מפני שבחסות הזעם המוצדק של המאות שהתכנסו בתל אביב, עלתה פתאום אמת אחת גדולה ומזעזעת שהיא היא לב העניין, ולא הצעות החוק או איומי הלשכות ובעלי ההון, כביכול. האמת הזו לא תעלה לעולם בשום כינוס עיתונאים. לא בסינמטק, לא בראש פינה ולא באילת.

אילנה דיין ויאיר לפיד רמזו לה, בהגינותם, אבל בזה זה נגמר. מהר מאוד שב הדיון לעסוק ביריב לוין ואיומיו, בקולגיאליות ובצורך להתאחד. והאמת הגדולה והעצובה היא העובדה המשוגעת, המטורפת, חסרת התקדים והמדכאת מאוד, שהתקשורת היא המקום האחרון במדינה שבו אין שום אינטגרציה בין השבטים השונים המרכיבים את ישראל.

ב-2011, כשהממשלה היא ממשלת ימין חזקה מאין כמותה, כשהמשק כולו מנוהל בידי אנשים מצבעים ומרקעים שונים ומגוונים, כשהמטכ”ל מורכב מבליל של בני מיעוטים תרבותיים, כשהרחוב הישראלי כולו הולך ונעשה מגוון ופסיפסי – התקשורת היא עדיין מעוז אשכנזי, יהודי, שמאלני, תל אביבי וגברי.

העובדה המזעזעת הזו היא הגורם הבלעדי לא רק לשנאה המוטחת נגד התקשורת מצד פוליטיקאים. זוהי רק תוצאה אחת, זניחה לטעמי. העובדה הזו היא הגורם לכך שהתקשורת היא רעה, מקוממת, מנותקת ובעיקר – לא מספיק טובה ולא מספיק מקצועית.

להבדיל מכל חבריי, אני ממש לא חושב שהתקשורת צבועה בצבעים פוליטיים. זה ממש לא נכון או לפחות לא מדויק. העיתונים הגדולים אמנם אוכלים את ראשו של נתניהו – אבל הם גם אלה שהדיחו את אולמרט, שעמד בראש קדימה. הם מנהלים קמפיינים נגד השלטון, אבל הם ידעו יפה לקשור כתרים לראשו כשהחזיר הביתה את גלעד שליט.

כמי שמכיר היטב את המערכת אני יודע כבר שנים שזה לא הסיפור. החלוקה בעניין הזה אינה פוליטית אלא שבטית. התקשורת אינה מקדמת סדר יום פוליטי. הלוואי שהיא היתה רצינית ואידיאולוגית כל כך. אפשר לחשוב באמת שעורכי העיתונים, ראשי הדסק ועורכי המהדורות נפגשים ביניהם באישון ליל לפגישות עדכון ודנים כיצד לקדם את השלום עם הפלשתינאים וכיצד לחלן את ישראל. שטויות. זה בכלל לא על סדר היום שלהם והם בדרך כלל גם לא מדברים איש עם רעהו.

הסיפור היחיד הוא הסיפור הטריוויאלי, הפשטני והמפחיד לפיו רוב מוחלט של האנשים והנשים העובדים בתקשורת, בכל הדרגים, שייך לאותו שבט בדיוק. זהו בעצם אותו אדם, שעשו לו “העתק-הדבק” ושכפלו אותו לאלפים. זה יוצר מצב שבברנז’ה מכונה “מקומוני”.

כל מי שעבד בעיתון יודע שהגידוף הזה הוא מהחמורים שניתן להטיח בעורך. עזוב, זה מתאים למקומון. כן. התקשורת היא מקומון. מקומון ברנז’אי תל אביבי. למה? אך ורק בגלל הפרט הבלתי חשוב הזה: זהותם השבטית של העובדים בה.

האנשים האלה לא אשמים במצב אליו נקלעה התקשורת. פשוט ככה זה. ככה זה כשהראי של החברה כולה מראה רק פנים בצבע אחד, ככה זה כשרוחב אופקיה של התקשורת משתרע מהירקון ועד פלורנטין, ככה זה כשלא מחוברים. הכל הופך להיות פרובינציאלי, חד ממדי, משניא ומקומם.

מעניין אותי מה בדיוק חשבו אילנה ויאיר, מוטי ורזי כשעמדו על הבמה וראו מולם את המון חבריהם. הם לא תהו למה אין של אפילו ערבי אחד? אחד! הם לא תהו איפה הדוסים? האתיופים? הרוסים? המזרחיים? המתנחלים? הם היו שלמים עם השעמום הפרסונלי שנגלה לעיניהם? הם היו רגועים עם זה שהירושלמי היחיד כמעט שהגיע לכנס היה נחום ברנע?

ושאלת השאלות: הם באמת לא הבינו, אנשים חכמים ואינטליגנטים שכמותם, שכל זה קשור איכשהו למצב?

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

דילוג לתוכן