WebDuck
בניית אתרים
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מרכז העניינים
חינמון ארצי
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
מילר פוינט
משרד פרסום
זה הזמן לגלות כבר עכשיו כי יש הפעם בהחלט יורשים חדשים לכתר המקומות הראשונים במצעד העיתונים האישי והפרטי שלנו לחג הזה, אבל בשביל זה תצטרכו לשרוד את כל מאות המילים (סתם, הייתם רוצים. אלפי) להלן, ורק בסוף תוכלו לדעת מי קטף הפעם את הפרס הוירטואלי (רמז: בקהילה)
1 (2)
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: הגונז האלמוני

היורה כבר מכה על החלונות, וזה סימן שאנחנו צריכים להתיישב מהר למשימה הדו-שנתית, כמידי אסרו חג, ולעשות סיכום: כיצד נראו עיתוני החג החרדיים בחג הזה, חג הסוכות תשע”ו, מה היה מצוין, מה היה ניתן לשפר, מה בכלל “לא עבר מסך”, למי מגיע תשבחות ולמי הצלפות. אין זה תפקיד קל. התפקיד שלקחנו על עצמנו בלית ברירה (הלחץ הציבורי עושה את שלו), ולמרות הריקושטים הלא פשוטים שחלקכם שולחים במייל לכותב השורות מיד לאחר פרסום הביקורת הקבועה, אנחנו עדיין כאן ועדיין נמלא את תפקידנו.

אקדמות מילין

זה הזמן לגלות כבר עכשיו כי יש הפעם בהחלט יורשים חדשים לכתר המקומות הראשונים במצעד העיתונים האישי והפרטי שלנו לחג הזה, אבל בשביל זה תצטרכו לשרוד את כל מאות המילים (סתם, הייתם רוצים. אלפי) להלן, ורק בסוף תוכלו לדעת מי קטף הפעם את הפרס הוירטואלי.

אולי בגלל שעיתון “בקהילה” ספג מעל הבמה הזו פעם אחר פעם בשנתיים-שלוש האחרונות על עיתוני החג שהפיק, הוא הכין הפעם מגננה מראש בדמות טור פרי עטו של ישראל גרוס-גרובייס (גם אנחנו התבלבלנו. בכל חלק בעיתון הוא מופיע בשם אחר), תחת הכותרת “ברוך הבא כבוד המבקר” (היי. ברוכים הנמצאים!), שמראש ניסה לגמד את תפקידנו. ציטוט: “אבל הוא לא הניח. ‘תגידו ר’ ישראל, איך אתם מתכוננים לסוכות? אתם צריכים לתת פייט רציני? בשנה שעברה המתחרים הביאו 190 עמודים. אז נכון שמתוך זה 65 פרסומות, אבל בכל זאת’. הוא גם הזכיר לי שיש לו ידידים שאפילו טורחים לעשות השוואה ו’ביקורת עיתונים’ (כן, בדקתי והוא צודק) ולתת ציונים”.

אז האמת היא שאחרי ההעלבה המרומזת הזאת אך טבעי היה שהפעם נצליף פי 4 בעיתון שפוגע “בכבוד המבקר”, אבל בגלל שרק עכשיו עברנו את יום הכיפורים, סליחה גדולה בלבנו. מחול לך מחול לך מחול לך. בשושו אפשר לכתוב לו כבר כעת שהטור הזה הפעם היה מיותר, כי בקהילה הולך הפעם לסבול הרבה פחות ממה שסבל כאן בעבר. חכו חכו.

הלאה: אם אנחנו רגילים כמידי חג לסכם בכמה מילים את החידושים שהביאה לעיתונות החרדית מחצית השנה האחרונה, הרי שאין הפעם חידושים מיוחדים מלבד אחד, שגם הוא קשור ב”בקהילה”. בשבועות האחרונים השיק בקהילה מהדורה מעניינת של העיתון, “בקהילה אישי”, שיוצאת במקביל למהדורה הרגילה. מדובר בעצם במארז בו יש רק את המגזין והחדשות. קהל היעד הישיר הוא כמובן בחורי הישיבות, שעד עתה היו צריכים לשלם 18 שקלים תמימים מידי שבוע עבור מוספי נשים וילדים שכלל לא היו פותחים, ועתה משלמים 5 שקלים בלבד ומקבלים רק את מה שמעניין אותם, ועל הדרך יש מן הסתם עוד לקוחות שקפצו על העגלה החביבה. רעיון מעניין ומקורי.

בגיליון יום כיפור, אגב, ניתן היה להשיג בדוכנים רק את המהדורה הזו, המצומצמת, של העיתון, כנראה בשל הכנות המערכת לעיתון החג של סוכות. בגיליון הקודם, של ר”ה, לא הופיע הטור של יעקב ריבלין, ובהוגנות זה צוין מלמעלה (“טורו של ריבלין לא מופיע השבוע”), כך שכל רוכש עיתון ראה זאת, ללמדך שגם הם מבינים שריבלין הוא חלק מרכזי מסיבת קניית בקהילה של חלק עצום מרוכשי העיתון. ועדיין זה היה יוצא דופן בהוגנותו, אף פעם לא ראינו ב”ידיעות” שיוצא עיתון יום שישי עם הודעה בשער “השבוע לא מופיע טורו של נחום ברנע”.

עוד הקדמות נחוצות לפני שניכנס לעובי הקורה: כרגיל, הדברים להלן משקפים אך ורק את דעתו של כותב השורות ורשמיו משלל העיתונים שהונחו על שולחנו. כל אחד יכול לחלוק על הדברים, ולכתוב את דעתו הוא במערכת התגובות של האתר, שמחכה רק לו, או לשלוח מייל משכנע לכותב השורות. עשרות רבות של מיילים התקבלו בתיבת הדוא”ל מאז הביקורת שעברה, וכמעט לכל מייל השתדלנו להתייחס ואף לענות במקרה הצורך ולעתים אף לתקן, אם טעינו (כמובן, הצעות כספיות לשוחד וכדו’ עדיין מתקבלות בברכה).

אחת מהפניות שקיבלנו במייל על הטור הקודם, היתה מצלם ידוע, שצילם חלק גדול מהכתבות עליהן כתבנו, וביקש שניתן גם ביקורת לתמונות. אז אמנם אין לנו עיני צלם ואנחנו לא ממש יכולים לבקר תמונות, אבל כן השתדלנו לשים הפעם דגש יותר מתמיד על הפן הגרפי והצילומי.

מייל הכותב: [email protected]

עוד הערה קבועה ונחוצה: סך כל עמודי העיתונים שיסקרו להלן מגיע לאלפים רבים. כמובן שלא קראנו את כל האלפים הללו, ולהלן רשמינו מקריאת כתבות רבות וממעבר על שאר הכתבות בשלל העיתונים.

משהו אחרון: תמיד אנחנו חובטים בכלל העיתונים שמפיקים עיתוני חג סוכות וחג פסח יפהפיים אבל לא מתייחסים בהם לחג עצמו. הפעם, חל שינוי בחלק גדול מהעיתונים, שכל אחד תפס כתבה יפה על החג מזווית שונה.

ואחרי כל ההקדמות האלו, נותר רק להתחיל:

בקהילה

אחרי כמה וכמה חגים שבקהילה חטף מאיתנו שוב ושוב, על הוצאת מוספים משמימים ועל אי מקצוענות בדברים רבים, הפעם אהבנו מאד את עיתון החג שהוציא (הוכחה שאנחנו לא משוחדים ל’משפחה’!), בעיקר בעיקר בזכות מוסף “דואט” המצוין שהוציא. אבל יש סדר, כפי שכבר יודעים הקוראים הוותיקים, ועוד נגיע אליו – אבל בהמשך.

המגזין (146 עמו’)

1 (2)

המגזין הפעם מכיל 146 עמו’ (מול 148 בחג שעבר), ו-18 כתבות, כולל אלה שב”פרויקטים” (מול 11 בחג שעבר). הערה מוזרה: בבואנו לספור את העמודים במגזין, קופצים העמודים בסוף המגזין מ-144 ל-147, אך מבלי להחסיר בפועל עמודים. כלומר יש פה קפיצה של שני עמודים. מאידך, יודע כל ילד, כל עיתון יוצא בד”כ בעמודים בכפולות של 4, אבל פה גם אחרי ספירה כפולה התברר לנו שיש 146 עמודים בלבד. איך זה ייתכן? ל’בקהילה’ הפתרונים. אולי בשיטת הדבקה (העיתון, כרגיל בחגים, הוא בעל “גב”) זה אחרת.

לא ברור למה, אבל גם מגזין בקהילה וגם מגזין משפחה נצמדים לעיצוב הבסיסי של מגזיני החג הקודמים: רקע שחור לדמות המפתח שבשער, ומסגרת זהובה. למה הלוגו לא בירוק, ערב סוכות?

במגזין הפעם בשער – האדמו”ר מביאלא שליט”א (לוגאנו-צפת), בראיון לרב יעקב ב. פרידמן. אם הייתי עורך בקהילה, נדמה לי שהייתי בוחר לשים ככתבת השער דווקא את הדמות השנייה שמופיעה בקטן יותר בשער, המשגיח ר’ דן סגל שליט”א. ראיון עם אדמו”ר זה סבבה, אבל הכתבה המסקרנת מהשתיים היא דווקא זו עם ר’ דן סגל, וזה אני אומר גם אחרי קריאה. ר’ דן הוא דמות חצי מסתורית, שנעלמה לנו פתאום לחו”ל בשנתיים האחרונות, ואף פעם, לפי הזכור, לא ערכו עליו כתבה נרחבת מהסוג הזה שעשה עליו הרב יעקב ב’ פרידמן הפעם (מן הסתם עשו בעבר במסגרת פרויקט על משגיחים, אבל לא פרופיל נרחב). גם מסדר הכתבות בעיתון, ר’ דן סגל ראשון והביאלע’ר שני, ניתן להבין שהבינו בבקהילה את רמת העניין הגבוהה יותר בפרופיל על ר’ דן סגל, ומשכך לא ברור ההחלטה לתת שער דווקא לכתבה השנייה.

הפרופיל על ר’ דן סגל היה מעניין, במיוחד עקב הסיפור המשפחתי שלו ושל אחיו ישראל סגל שחזר בשאלה ונפטר לפני כמה שנים, ואכן בכתבה חלק נרחב מוקדש לסיפור הזה, ואנחנו כמובן נעיר שאומנם נהנינו אבל לא בטוח ששווה לתת כה הרבה ציטוטים מספרו של הפוקר בעיתון חרדי שקוראים אותו קוראים צעירים, ובכלל לא להרחיב על פוקרים שחזרו בשאלה כדי לא להכניס לצעירים של ימינו אופציות לראש.

כמו כן, לדעתי, הכתבה לא נכתבה במיוחד לעיתון סוכות תשע”ו אלא לפני כמה שנים. זאת אני למד מכך שכמה פעמים בכתבה מוזכר כיצד ר’ דן סגל מתפלל בימים הנוראים בתפרח, בו בזמן שלכל ידוע, כמו שגם נכתב בחלקים אחרים בכתבה עצמה, שהוא בארה”ב כבר כמה שנים. כך גם כתוב שם על “נסיעותיו התכופות לארה”ב בשנים האחרונות”, בו בזמן שאין נסיעות תכופות. הוא פשוט שם, כבר כמה שנים. בכתבה מתוארת הסיבה למעברו לארה”ב בשל המחלוקת המשתוללת בארץ, אבל שמועות אומרות שהסיבה לכך היא דווקא אישית-משפחתית.

בסה”כ, כתבה יפה ומרתקת, בסגנונו הנודע והאהוב למדי של הרב פרידמן.

כתבה נרחבת עם ראיון, כאמור, היא עם האדמו”ר מביאלא. כתבה שלישית המופיעה בבולטות בשער היא “חשיפה: יומני מרן הגראי”ל שטיינמן נחשפים”. כמובן, לא מדובר ביומני הגראי”ל עצמו, אלא של משמשו, הרב יצחק לוינשטיין ז”ל. כעת: אם בקהילה אכן היה מפרסם את היומנים הללו בפרסום ראשון זמן רב לפני שיצאו כספר, אכן היה זה הישג, אך למעשה הספר יצא עוד לפני יום כיפור, וחלקים ממנו הובאו בעיתונים ואתרים אחרים, כך שההישג נעלם. מלבד ההישג, שכאמור לא היה, זו כתבה שלא ממש ראויה לשמה: פשוט ציטוטי היומונים, בלי סיפור הדברים ומה שעמד מאחוריהם. רק כותרות ויאללה לציטוט. לדוגמא, “חוק הגולן: נכנסתי בלילה וסיפרתי לו שכאשר אמר – כן היה. הרב אלישיב אמר לח”כים ששאלו בנוגע לוויתורים: על הגולן אני לא עונה כעת עד שיגיע, ואם יגיע נראה. ושמח וצחק”.

בפרסום הספר עצמו לא ברור כמה מרתק ומעניין לקרוא יומנים בסגנון הזה, ללא עריכה (וכן עם השמטת השמות המעניינים…), וק”ו שזה מובא בכתבה של 9 עמודים בעיתון, עם תמונת כריכת הספר וההבטחה “עומד לצאת בקרוב”. אחים יקרים שלי, הוא יצא עוד לפניכם. אם מוציאי הספר הבטיחו להם בלעדיות וגם שהספר יפורסם אחרי צאת העיתון, פויה להם.

שני העיתונים, משפחה ובקהילה, מקדישים הפעם כתבה אקטואלית על הפליטים המוסלמים באירופה. במשפחה זה נעשה במסגרת טורו של דוד דמן שיצא לפארק הסמוך למגוריו באנטוורפן, עם לבושו החסידי, ותיאר משם תיאור חי את המתרחש. בבקהילה עושה זאת בכתבה נרחבת “איש החוץ” יצחק הורוויץ שנדד עד למחנה על הגבול בצרפת, דווקא עם זהות מוסתרת, ופגש את הגולים מעיראק. יפה.

כתבה נוספת בולטת במגזין היא על המולטי מיליונר מנדי גליק (שמכונה באדיקות לאורך כל הכתבה “ר’ מענדל גליק”) מלונדון. לבקהילה יש היסטוריה של פרופילים לא מספקים על הנגידים החרדיים (למשל, בעבר, דן גרטלר ורובי שראן), והמסורת ממשיכה, וגם הפעם בפרופיל לא מספק. בתחילת הכתבה הכותב מתנצל מראש (שמא נטיח בו ביקורת?): “הפעם לא מדובר בעצלנות בחוסר מקצוענות, אלא בתעלומה אמיתית (סביב דמותו). גליק שומר על פרטיותו בקנאות נדירה. על כל פרט שתקראו בשורות הבאות נאלצנו לטרוח ולהתאמץ”. אלא שכל ההתאמצות הזאת לא ממש הניבה דבר. בגדול, את חמשת עמודי הכתבה ניתן לסכם כך, מפי כתב בקהילה: “יש מיליונר בשם מנדי גליק, ואין לנו מושג לגביו”. כדי למלא את הכתבה, חלק לא קטן ממנה הוא בעצם סיפורה של קהילת הרב עפג’ין בראש העין. בכתבה כתוב שגם הוא דמות מסתורית, אך הכל זוכרים כתבות רבות שהופיעו עליו באינספור מקומות, בזכות יחצן שליווה בזמנו את החצר.

“משפחה”, החג הזה, פרסם גם הוא פרופיל קצר על גליק במסגרת פרויקט “ראשונים במלכות”, על כך שהוא מקורב לאדמו”ר מבעלזא, אבל הוא לפחות עשה זאת בקצרה וסיפר את מה שבקהילה נתן בחמישה עמודים, ברבע עמוד. בקהילה, לפחות, מפרסם כמה וכמה תמונות, מה שלא עשו במשפחה. קשה להאמין שאם אכן, כעדות הכתב, הוא דיבר עם חבריו וידידיו של גליק, הוא לא הצליח, אפילו שלא לייחוס, לתאר כיאות את ההיסטוריה של גליק. וגם פספס פרט שמופיע במשפחה, על כך שגליק מימן את הנסיעה האחרונה של האדמו”ר מבעלזא לעיירה בעלזא, ואף היה היחיד שלא מבני המשפחה והמשב”קים שהצטרפו.

ראיון נוסף במגזין הוא עם איזו דמות לא בכירה מידי בקונגרס בארה”ב, כתבה עם סיפור כלשהו על יהודי רוסי, וכתבה נוספת, מרתקת במיוחד, שאיחדה כמה מהישראלים האחרונים ששהו באיראן לפני המהפכה ונמלטו ברגע האחרון. זה מסוג הכתבות שהעין החרדית אוהבת לקרוא. כמה אפשר לקרוא על עצמנו? תמיד כיף לקרוא סיפורי מסתורים של המוסד, או כתבות כמו זו, על החילוץ הנועז מאיראן. באמת מאד אהבנו.

כבר כתבנו בעבר שהרבה צעדים שעשה “משפחה” בעבר, הלך בקהילה והעתיק מיד לאחר מכן, וחבל שהוא לא מביא איזה חידוש משל עצמו. הפעם זה נעשה בדמות ה”פרויקטים” שהתווספו למגזין, כמו שמשפחה עשה בחגים שעברו, בהם צירף כמה פרויקטים למגזין. שני הפרויקטים חביבים, אבל לא איזו מציאה גדולה. אחד, תחת הכותרת “הגבאים”, על גבאי צדקה ידועים, שחלקה לפחות פורסם בבקהילה כבר בכתבות בעבר שפורסמו מפעם לפעם על אותן דמויות (למשל, על ר’ אברהם סלונים. אפילו התמונות זהות). הפרויקט השני הוא (קבלו תיאור מסובך לנושא:) ‘אנשי המהפכה’ (כבר היה מוסף בשם זהה בבקהילה!) – רבנים ואישי ציבור שעברו מקצה אחד למשנהו, בהם חתן האדמו”ר מטאהש שערק לברסלב או הרב שמואל טל המזרוחניק שהתחרד למחצה.

הכתבות הבולטות בעינינו במגזין: פרופיל על ר’ דן סגל, ראיון עם מאבטחי השגרירות הישראלית באיראן.
בסה”כ, המגזין הפעם ב’בקהילה’ חלש למדי, אבל זה רק בגלל שמירב המח והכח – הוקדש למוסף הנושא… הנה:

מוסף “דואט” (80 עמו’)

2

ב’בקהילה’, תודה לק-ל, ממשיכים עם המסורת של מוספי הנושא הייחודיים והמרתקים, מה שבמשפחה הפסיקו לעשות (במשפחה הכל נמצא במגזין שמן אחד). אני מאד בעד מוספי הנושא: זה כיף לחלק בין אנשי הבית, זה קריא יותר בשל אי-שומנו של מגזין עבה מידי וגם יש עוד מקום להשקיע.

אחרי כמה מוספי חג משמימים שהציג בקהילה בחגים האחרונים, הפעם הוא מגיש מוסף פגז, אין הגדרה אחרת. הרעיון הוא “מפגש אישים ודעות משני עברי המתרס”. אז נכון שכבר בעבר, במסגרת העיתון הראשון בכרומו שהוציא בקהילה לפני בערך 5 שנים, כבר יצא מוסף די דומה בשם “אורח לרגע”, אבל אז זה היה רעיון טיפל’ה שונה, של “אורחים” המבקרים במקומות הכי שונים מהם (האלוף אלעזר שטרן ב”חברון”; מוטק’ה בלוי בקיסריה), וחוץ מזה זה לא משנה בכלל. אם יצא מוסף מרתק במינו, אז מה אכפת לנו בכלל. ואכן יצא אחד שכזה.

במסגרת המוסף, עליו חתום כעורך ישראל גרובייס הנזכר לעיל, 10 כתבות, כל אחת בעצם מפגישה דמות מ”שלנו” עם דמות חילונית שעוסקת באותו דבר. למשל, מפגש מרתק בין הפובליציסט של “בקהילה” יעקב ריבלין, לרעהו הפובליציסט הכי ידוע בישראל, נחום ברנע מידיעות, בין הזמר אברהם פריד לשלומי שבת, או בין שדרן האקטואליה אבי מימרן לשדרן האקטואליה הידוע רזי ברקאי מגלי צה”ל. באמת מוסף מרתק מאד, שכל מי מידידי שקנה בקהילה סיפר לי שאותו סיים ראשון החג הזה, מבין שלל העיתונים השונים (וגם אני ביניהם. רוב המוסף כבר נקרא בשקיקה עד עתה).

אז יבואו הצדקנים ויאמרו: האם זה לא מוגזם להביא 10 דמויות חילוניות, ולא כאלה “פרווה” אלא הכי חילוניות ושמאלניות שיש לעיתון חרדי? אז על כך כבר מצטדק העורך בפתח המוסף, ביודעו כנראה שתבוא על כך ביקורת, וכותב (אחרי סיפור חסידי כלשהו:) “הרעיון השורשי והעמוק הזה, שלפיו אפשר לפעול במרחב מגושם כמו שוק ולנשום אוויר תורני על טהרת הקודש, עומד בבסיס מוסף דואט זה. נמצאים בו אמנים ובעלי תפקידים מקצוענים בתחומם, שאותם הפגשנו לשיחות עומק עם מקבילים שלהם, שעושים את אותו הדבר במסגרת גבולות התורה והמצוות. מי שיזכה, יבחין ויבין עד כמה ייחודי הוא האיש האמוני גם בעבודתו”.

דווקא מחצי ההתנצלות הזאת לא היינו נרגעים, אם למשל מוסף שכזה היה מפרסם “יתד”. נו באמת, הבאתם את כל הידוענים החילונים האלה לבית חרדי במסווה של להראות כיצד יכול מולו לעבוד אדם חרדי? ומי ערב לכם שכל הנערים החרדיים לא ירוצו לקרוא כעת את ברנע במקור או לשמוע את שלומי שבת או את רזי בגלי צהל? למה אתם צריכים להכיר זמרים שכאלה לנערים חרדים רכים?

אבל אני דווקא מסנגר מכיוון שונה לגמרי: בואו נפסיק עם ההצגה. קוראי בקהילה או משפחה אינם קוראי יתד. קוראי בקהילה אינם לומדי כולל חזון איש שאין להם בעולמם אלא ד’ אמות של הלכה. אלה, מן הסתם, מראש לא רוכשים שבועונים. אלה שבכל זאת קונים שבועונים, תנו לי לצאת מנקודת הנחה, הם ממילא אנשים ששמעו ואף קראו כנראה בעבר את נחום ברנע, או מאזינים מפעם לפעם לרזי ויודעים מי זה עמוס עוז. עבורם אם כן, ועבורי, היה זה מוסף מענג ומוצלח מאד. אגב, ייתכן שגם “יתד” היה מראיין את נחום ברנע או רזי ברקאי, אבל לא כ”מאן דאמרים” שאנחנו באים ומצלמים אותם בכתבת עומק ושואלים אותם על הציבור החרדי, אלא אולי על נושא ספציפי כלשהו שהם כתבו עליו או אירוע חדשותי שהיו עדים לו. בקהילה יכול רק לברך על ההפיכה בשנים האחרונות ב”יתד”. בשנים עברו, מוסף שכזה, כמו דואט, היה חוטף כבר מ”יתד” הראשון שיוצא אחרי החג, אבל דברים השתנו והנה הכל עבר בשקט.

גם מבחינה צילומית ואפילו עיצובית ניכרת מחשבה רבה. כל התמונות מבוימות נפלא, למשל זו המצלמת משחק שחמט בין השחורים ללבנים בין האסטרטגים אברהם קרויזר וליאור חורב, בעצם מספרת סיפור שלם בתמונה (דווקא זו שדחפו לריבלין ולברנע בלוק צהוב ועט קצת מבוימת מידי ומגוחכת…).

שתי הערות על הכתבות הפותחות: כמעט לכל אורך המוסף, בכל כתבה יש גם דברים ורשמים שאומר מרואיין אחד על רעהו. למשל, שלומי שבת שמעריך מאד את פריד, ועוד. וזה חסר לנו בשתי הכתבות הראשונות: מאד יפה המפגש בין רזי למימרן בעצם היותו, אבל חסר קצת ערך מוסף. הם סה”כ מתווכחים קצת על ענייני דת ומדינה (רזי בכתבה: אני יודע שתחתכו את מה שלא נראה לכם ממה שאני אומר…), או עונים לשאלות בנאליות (“מה הגבולות שלכם? האם התקשורת החילונית נשכנית כלפי החרדים”), אבל איפה ההיבט האישי שלהם אחד על השני? מה אומר רזי על מימרן? הוא שמע אותו פעם? הם כבר נפגשו בעבר? וכן בכתבה עם ברנע וריבלין: מה דעתו, למשל, של ברנע על כתיבתו של ריבלין? מוזכר שהם נפגשו כבר בעבר. באלו נסיבות? מה הם אומרים אחד על השני?

בשתי הכתבות האלה חסר ההיבט האישי. בברנע וריבלין הייתי מתפרע עוד יותר, ומבקש מהם לכתוב איזה טור ביחד או מרזי ומימרן לעשות שידור ביחד, או בכלל שריבלין עצמו יראיין את ברנע ומימרן את רזי ואז אולי זה ייצא עוד יותר עסיסי. אבל גם ככה זה יצא מעניין, כאשר, למשל, ריבלין מתוודה על הקושי לכתוב מידי שבוע טור שבועי שהוא הנקרא במגזר החרדי ועל המתח שהוא מרגיש כל השבוע. (בסוגריים: ריבלין, מה יהיה איתך? 30 שנות כתיבה לא לימדו אותך להצטלם כמו שצריך? בתמונות הוא מצולם עם צווארון על החליפה ועם עניבה שידעה ימים יפים יותר, ונראה קצת שלומפר).

אגב, משתי הכתבות האמורות, מלבד מגילויים מאחורי הקלעים, לא יצאה כותרת של ממש, וחבל. הנה כי אבי מימרן העניק שני ראיונות החג הזה, הראשון לבקהילה והאחר, שיצא יחד אתו, למוסף “גלובס” על תקשורת, ואילו משם יצאו כמה כותרות, ובראשם זו שפניו מועדות לפוליטיקה, ודרעי אף הציע לו זאת לפני הבחירות האחרונות. איך לא הצלחתם לגייס את הכותרת הזאת?

כתבה נוספת במוסף היא עם הצייר יוני גרשטיין (יחד עם רעהו עמוס בידרמן, הקריקטוריסט מהארץ). בחודש הזה קיבלנו מנה גדושה של יוני: הכתבה הראשונה הייתה במוסף המיוחד של יתד לכבוד 30 שנות העיתון; הכתבה השנייה היא זו בבקהילה, וכתבה שלישית נמצאת החג הזה בראיון, נרחב גם הוא, במוסך החדשות של ‘משפחה’.

אהבתי גם את ההצלחה להפגיש בין העיתונאי השמאלני הכי קיצוני, גדעון לוי, לבין הימני הכי קיצוני, ברוך מרזל. יצא גם מרתק למדי.

לסיכום, המוסף הזה היה הדבר הכי מרתק ומעניין מכל שאר העיתונים החג הזה. שאפו. הכתבות הבולטות במוסף: כמה מפתיע – נחום ברנע ויעקב ריבלין, רזי ברקאי ואבי מימרן.

מוסף פוליטי “חוק ולא יעבור” (32 עמו’)

3

ב”בקהילה” בחרו שלא להשתמש בהמלצה שלנו מהביקורת הקודמת להשתמש בריבלין לאיזה מוסף מקורי במיוחד, לאו דווקא פוליטי, וגם הפעם מגישים לנו מוסף פוליטי של ריבלין. בגדול, אתם כבר יודעים מבעבר את דעתנו, הכתיבה שלו עסיסית ומרתקת וכך גם היה המוסף הזה, שעסק ב”תולדות חוק גיוס בני הישיבות לדורותיו”. אבל הנושא, איך לומר, היה דווקא קצת משמים. למעשה גם לא ממש דיברו בימים או החודשים האחרונים על חוק הגיוס, והוא לא ממש היה בכותרות, אבל מדובר בסיכום יפה וממצה של כל החוק הזה, אם כי לא ברור כ”כ העיתוי (מוסף עומק על נושא לקיחת תפקידי השרים באגו”י, היה יוצא אקטואלי יותר, לא?).

תקלה בולטת ומעצבנת לאורך המוסף היא ההיפוך של המספרים לכל אורך המוסף (תקלה גרפית שמזמן לא נתקלתי בה בכלל העיתונים שמופקים בתוכנות מודרניות). כל ציון שנה במוסף, למשל 2015, נהיה 5102, ותארו לכם שזה ממש בכל המוסף. קצת מבלבל, לא? וכן תיקון טעות קטנה: בתחילת המוסף מוזכרת הפגנת המיליון שהייתה בירושלים נגד הגיוס כאילו הייתה ב”ראש חודש אדר תשע”ב. ההפגנה, כמובן וכידוע, הייתה דווקא בראש חודש אדר ב’ תשע”ד, מרחק של שנתיים ממה שצוין במוסף, וכאן כבר אין את הסיבה המקלה שהפכה את כל המספרים במוסף. זה אותיות.

גם במוסף הזה וגם ב”דואט” אהבנו מאד את העריכה. במוסף דואט, למשל, בכל כתבה יש “ביניימים” בסגנון אחר. וגם ה”משנה’ס” מעניינים ויוצאי דופן. גם כאן ניכרת השקעה וחשיבה: כל כתבה מוקדשת לדמותו של “הלוחם”, ובצד ישנה קוביה המביאה את ההיסטוריה שלו תחת הכותרת “תעודת לוחם”, ומורכבת מ”תעודת זהות” בצורת כותרות צבאיות שמתאימה לנושא המוסף. יפה מאד (הערה קטנה: לא תמיד הציטוטים בתעודות הלוחם, תחת הטייטל “מה הוא חושב עלינו”, היו קשורים. די היה נראה שתקעתם שם כל מיני ציטוטים שונים ומשונים).

לסיכום, אמנם לא השוס הכי גדול החג הזה, אבל מוסף מסכם, מושקע ויפה.

שאר החלקים והמוספים:

שאר החלקים הם עיתון הנשים “פנינים” (96 עמו’) עם שער יפה, ובו בהחלט כמה כתבות וראיונות חביבים, כמו למשל עם הרבנית ממודז’יץ ועוד, פרויקט של כל הציירים החרדים בתמונה אחת (הרעיון טוב. התוצאה לא משהו); מוסף התמונות “העולם החרדי” (48 עמו’) בלי פרויקט מיוחד וכדו’; המוסף התורני המוצלח “תבונות” (48 עמו’), ומוסף הילדים “חברים” (48 עמו’), שלפי הגיליון שקיבלנו יחד עם שכנינו בדואר ערב החג, בניסיון להפוך אותנו למנויים, נראה שיש ניסיון לשווק אותו גם כעיתון ילדים נפרד, חוץ מחבילת “בקהילה”; מוסף סיפורים “בתפקיד: אורח” (48 עמו’, בפורמט קטן) שגם הפעם הוגש בצורה לא קריאתית מבחינת עמודי המוסף הלא נוחים והדקים (אגב, אחד הכותבים בו, חצק’ל בוסקילה הניו יורקי {“יהודה פולק”}, שכתב כהרגלו סיפור מוזר ולא מצחיק וללא פואנטות שאני אף פעם לא מבין למה מדפיסים את גיבוב השטויות הללו, כיכב שבוע לפני החג גם ב”בשבע”, כאשר ידידיה מאיר פרסם תמונה סלולרית מפרי ידיו, על החקלאי שרוקד עם בני הישיבה); וחלק החדשות (40 עמו’), בלי פרויקטים נוספים.

בנוסף מצורף דיסק, לא מושקע מידי, בשת”פ עם מקהלת “מלכות”, ובו כמה סינגלים שהיו שותפים להם לאחרונה. (זה עוד אחת מהעתקות הרעיונות “במקרה” של בקהילה? בעוד משפחה החג הזה משת”פ עם מקהלת “ידידים” ומוציא איתה דיסק, אם כי מקורי, מוציא “בקהילה” דיסק עם המקהלה המתחרה…)
אבל בסך הכל, התעלה הפעם בקהילה על עצמו והגיש עיתון חג מעולה, פחות בגלל המגזין, יותר בגלל מוסף “דואט” המצוין.

  • הנה כוכבית עם הערה לא קשורה דווקא לחג הזה: הטור של הרב גרוסמן בתחילת המגזין מצוין, אבל הוא לא יכול לעסוק בנושאים תורניים או הלכתיים! אם הוא מביא רק סיפורים, מעולה, אבל כידוע, וגם מסקר שערכתי בקרב סביבתי הקרובה, מתברר שמאה אחוז מהקוראים מכניסים את המגזין לחדר בלי המזוזה. אז איך אתם יכולים להכשיל אותם בוודאות בחילול פסוקים? אתמהה. יש מוסף תורני, ומקומו של טור תורני הוא שם. ומכאן קריאה גם לשאר העיתונים: לא ייתכן לפרסם טורים ומאמרים תורניים בחלקי החולין, כשאתם יודעים בוודאות שסופם להתחלל.

לסיכום, קוראי “בקהילה” נהנו בסה”כ מ-586 עמודים, העיתון הגדול בתולדות בקהילה (בחג הקודם הם נהנו מ-540 עמו’).

משפחה

משפחה היה הפעם הזריז מבין העיתונים, ועל כך שאפו כמובן. עוד בטרם פרס יום הכיפורים את כנפיו, כבר נחת העיתון בתיבת הדואר שלי כמנוי ותיק. מאוחר יותר ראינו שהוא גם נמכר במרכולים בערב יום כיפור. במאמר המוסגר: מוזר היה לקרוא באותו יום בו יצא העיתון (התאריך שהופיע עליו היה כמובן של יומיים לאחר מכן…), משפטים כמו “עברנו כעת את יום כיפור וההשפעות עדיין ניכרות”… אמנם כל קורא, כנראה, מבין לבד שמשפט כזה שהוא קרא לא נכתב במוצאי יום הכיפורים והודפס במגזין שמן גם אם זה חולק רק למחרת יום כיפור, אבל עדיין, לקרוא את זה בפועל עוד טרם חלפו הימים הנוראים היה קצת מוזר…

המגזין (308 עמו’)

4

מגזין החג מכיל הפעם 308 עמו’, בדיוק נמרץ כבחג שעבר, ו-17 כתבות (מול 13 כתבות בחג שעבר), פלוס פרויקט המקורבים לגדו”י שבסוף המגזין.

לפני התוכן עצמו, הערה על “תוכן העניינים” שבתחילת המגזין: במגזין שבועי רגיל, לא מפריע אם התוכן נדחק לעמוד 18 או 22, כאשר כל המגזין כולו הוא 90 או 80 עמודים ואין בעיה למצוא כתבה כלשהי. אבל כאן, כשהמגזין מכיל 308 עמודים, מאד קשה למצוא בתוכו כתבות ספציפיות, אז למה להקשות וגם את “תוכן העניינים” הנחוץ כ”כ לדחוף לעמוד 22 אחרי אינספור עמודי פרסומות, כשגם אחריו אנחנו צריכים לדפדף לחפש?

כרגיל בחגים האחרונים, “משפחה” מציג מגזין חג ענק ומהודר, אלא שהפעם בכל זאת יש שינוי: אין את ארבעת-חמשת הפרויקטים שנלוו לעיתון בחגים האחרונים לאורך דפי המגזין, אלא יש פרויקט אחד בלבד, “ראשונים במלכות” על מקורבי גדו”י, שמתפרס בסוף המגזין השמן על פני כ-48 עמו’, ומכאן התמיהה הרבתי: אם כבר יש כזה פרויקט שמן של 48 עמו’, למה לא במוסף נפרד? למה להמשיך להקשות על הקוראים שצריכים להתחלק משפחה אחת בחלק מרכזי אחד בלבד, ולא בכמה חלקים, כמו שעושה בקהילה. מילא אם מדובר בכמה פרויקטים קטנים, תבואו ותאמרו שכל אחד מהם אין מספיק הוא למוסף שלם, אבל כעת שמדובר בנושא אחד וב-48 עמודים חופפים שגם ככה דחפתם לסוף המגזין, למה לא במוסף נפרד?

בשער המגזין הפעם, מרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א. טוב, הגר”ח פרנס כבר די הרבה כתבות מגזין וגם כתבות שער בחגים, למשל ב”בקהילה” וב”שעה טובה” (בשעה טובה אף הצליח בשעתו הרב יעקב ב’ פרידמן לראיין את הגר”ח בכתבת שער), אבל הפעם באו במשפחה עם פנינה יפה והישג נאה: ראיון בלעדי עם בנו הגדול של מרן הגר”ח, הרב אי”ש קניבסקי, ראיון עתיר חשיפות וגילויים מרתקים, ביניהם דעתו על קופות הצדקה, על המסחרה שעושים מאביו, ועל עוד שמועות רבות שהוא מזים או מאשר בכתבה, שהפעם הצדיקה לחלוטין את אורכה (25 עמודים!). אני כן רוצה לציין שלא אהבתי את הסגנון של חלק מהשאלות, שהיו מציצניות או רכילאיות מידי. להביא את התשובות אליהן עוד מילא, אבל סגנון השאלות לעתים עורר אי נוחות, למשל: הכרתם בילדותכם מושג של לצאת לטיול עם האבא? הוא נהג בכם בתובענות? נהג להשתמש במקל חובלים לצורך חינוך הילדים? אם היה ויכוח בענייני הבית עם הרבנית, דעתו של מי הייתה קובעת? מהיכן היה הכסף? מה המלאכה שאביכם הפרוש יודע בכל זאת לעשות? או שאלה עם נקודה בסופה שממש לא אהבנו כהצגתה כך: “הרושם הוא שרגשות ממנו והלאה.”

לבד מכך, זו כתבה מרתקת ומאלפת, ועם תמונות מהממות פרי מצלמתו של משה גולדשטיין (בעיצוב ובאיכות התמונות, ‘משפחה’ מספר 1 ללא מתחרים).

הכתבה הבאה, כדי, כמובן, לפזול גם אל הקהל הספרדי מלקוחות משפחה, הוא פרופיל מרתק על הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל, ר”י פורת יוסף, יחד עם ראיון עם בנו, הגר”ד עטיה שליט”א, מלווה בתמונות נוסטלגיות.

מכיוון שישנן עוד 15 כתבות נרחבות, אני מודה מראש שלא קראתי חלק נרחב מהן כדי לסקר כאן (המגזין יהיה מונח ליד המיטה עוד זמן רב…), אבל הנה הכתבות הבולטות: הישג נאה מאד הוא הראיון עם גדעון סער, הנסיך הליכודי שאולי יירש את נתניהו, שדווקא תפס בשל חשיבותו את מקומו במגזין ולא, אולי כמתבקש, במוסף החדשות הפוליטי. זה אכן ראיון נדיר לאחר זמן רב שסער סירב להתראיין, אפילו לערוץ 2. בשל ההישג, הגיעה הכתבה הזו והקלטות הראיון למהדורה המרכזית של ערוץ 2, שם שודרו הכותרות הבולטות מהראיון. מדובר בראיון יפה ומרתק, רק היו חסרות תמונות מהראיון עצמו… הערה קטנה בשוליים: לתמונה מצורפת תמונה של הפגנת עמנואל שנערכה בזמנו בסיפור עם ביה”ס סלונים, ולה מצורף הכיתוב “התנגשות חזיתית”. כזכור, ההתפוצצות של הפרשה הזו, מול משרד החינוך, הייתה כאשר סער כיהן כשר החינוך. ולמרות הכיתוב המגרה, אין אף מילה בנושא בכתבה עצמה ובקושי אזכור לתקופתו כשר החינוך. הרגשה שלנו: היו אמירות בעניין שנכתבו, ובהוראת סער נשמטו ברגע האחרון. הכותבים עצמם מעידים בתחילת הכתבה שסער עבר על כל מילה ופסיק בכתבה הזו, ואם יכל אף היה כותב את כיתובי התמונות. אז הנה ההוכחה.

אגב ערוץ 2 והקלטות: ברוח הקידמה, גם העיתונים החרדיים שותפים לה. לפני שנה, בחג סוכות תשע”ה, צירף מוסף “כל ישראל” של קו עיתונות קודים לסריקה בסלולרי, וכך יכלו הקוראים ליהנות מכל הראיונות באותו מוסף גם בוידאו באתר של העיתון. הפעם, משפחה ובקהילה גם עשו זאת: קטע הוידאו של אברהם פריד ושלומי שבת באולפן בראיון ל”בקהילה” שוחרר לכל האתרים החרדיים. ובאתר אחר הופיע קטע וידאו מהראיון המשותף שהעניקו משה גפני ומשה כחלון למשפחה. אגב, הנחשון שעשה זאת בעבר, לא תאמינו, היה דווקא העיתון הנחשל “שעה טובה” שלפני כמה שנים הוציא מוסף יחד עם ליפא שמעלצר בשם “יהודים פשוטים”, וצירף אליו דיסק ובו תיעוד וידאו של המקומות בהם ביקר ליפא בירושלים.

חבל שלא מאמצים את זה שאר העיתונים באופן גורף כזה. תארו לכם שאהרן גרנות היה מופיע מולכם במחשב בוידאו ומראה לכם בדיוק באיזו מדינה אקזוטית הוא מטייל הפעם, או את הראיון עם גדעון סער מצולם. אז למה לתת רק לציבור הגולשים קטעים בכיכר השבת או חדרי חרדים, ולא לצרף דיסק ובו קטעי וידאו מהראיונות?

במגזין הענק שתי כתבות על מוזיקה, כמו שעושים תמיד העיתונים החרדיים בחג הסוכות, אלא שעולם הפוך ראיתי בהן (על שתיהן חתום שלומי גיל). האחת היא על הכוכב החסידי הצעיר מוטי שטיינמץ, והשניה היא על הזמר החסידי הנודע שנפטר בגיל צעיר, לייבל’ה השל, בעל ה”מה אשיב” המפורסם שמושר בכל בתי הכנסת בארץ ובעולם בהלל. עולם הפוך א’: לראיון עם מוטי שטיינמץ, כוכב צעיר שרק שנים ספורות איתנו בשדה הזמר, הוקדשו 13 עמודים שלמים, ובהם ביטויי הערצה הזויים לכוכב. חבר’ה, תירגעו, הוא אולי זמר טוב, אבל עדיין לא עבר קילומטרז’ גבוה. מה זו ההגזמה הזאת, שלוותה גם בראיונות עם מרדכי בן דוד והנגיד רכניץ שסגדו לצעיר? לי זה היה טיפה מוגזם, ממש צרמו ביטויי ההערצה המוגזמים לזמיר הצעיר, המכונה בכתבה “אמן בעל תהילה בינלאומית והערצה חוצת גבולות”. לא יודע, צרם מידיי כל הסיפור הזה (ולמה אין אף מילה על החתונה שלו, שתתקיים השבוע?). ניתן היה להבין גם מכותרת המשנה של הכתבה שהיא תעסוק גם בחייו האישיים והמסקרנים, אבל ממש לא. החיים האישיים והמסקרנים נשארו מחוץ לתמונה.

עולם הפוך ב’: כתבה נרחבת הוקדשה כאמור גם לדמותו של לייבלה השל, ושם הוזכר שוב ושוב כאילו משפחה נזכר בו לאחרונה אחרי שכולם שכחו ממנו. ולא היא: כל אדם מעל גיל 30, לדעתי, שמע את לייבלה השל, מכיר אותו ויודע לשייך אליו את “מה אשיב”. זה שיש צעירים שנולדו אחרי שהוא נפטר, לא הופך אותו לנשכח מלב. יש הרבה זמרים שהוציאו כמה דיסקים ונעלמו ועדיין חיים איתנו. נו, אז מה? וגם מה המיוחד בזה? נכון, היה זמר לפני 30 שנה ששר יפה, ונפטר לפני 20 שנה (ממחושים בלבו), אבל איך זה הגיע לידי “תעלומת חייו ומותו של לייבלה השל”? שום דבר מזה לא היה תעלומה. יש גם אברכים ל”ע שנפטרים בגיל צעיר לאחר שלא קמים בוקר אחד, וא”א לא עושה מזה כותרת “תעלומה”.

לבד מהכתבות הללו, ישנן עוד לא מעט כתבות מושקעות במגזין, כמו למשל על היהודים הדתיים שעובדים בעמק הסיליקון, על הטמפלים הרפורמים בארה”ב שהופכים לבתי כנסת חרדים, על אהרן אהרונסון (הסבא של מנחם טוקר וירח טוקר) מאמסטרדם, אותו ראיין שם אהרן גרנות (בסוגריים: אי אפשר לכנות את הכתבה הזאת כ”כתבת חוץ” של גרנות. כי ראיון הוא ראיון הוא ראיון, לא משנה אם הכתב עשה זאת בארץ או בחו”ל. אז נכון שהוא נסע לאמסטרדם, אבל הוא בסה”כ ראיין שם אדם אחד מסוים. כתבת חוץ של גרנות, לה חיכינו בציפיה והתאכזבנו, היא מאלו המתארות מקומות מעניינים בעולם בהם הוא מתייר, בסגנון “מסע אחר”), ועוד כמה כתבות מיוחדות, שכולן מלוות בצילומים חדים ומדהימים שיפים פי 2 על רקע הכרומו האיכותי.

אלא מה? שיש הבדל בין הכתבות שמציג החג הזה משפחה לבין הכתבות שמציג בקהילה. בוא נגדיר את זה כך: ‘משפחה’ מציג כתבות “חשובות”, “יוקרתיות”: ראיון עם יהודי חשוב מאמסטרדם; כתבה מקיפה על הטמפלים בארה”ב; כתבה על יהודי עמק הסיליקון; על מקובלי בני ברק; ראיון עם איל הון ערירי; ראיון עם גאון אמריקני חב”די שהוא גם פילנתרופ ענק; הכל טוב ויפה. אלו הן כתבות “יוקרתיות”. אבל במבחן הכתבות ה”מעניינות” לקח הפעם “בקהילה” בגדול, בזכות מוסף “דואט”, למרות שבמסגרתו כתבי העיתון כלל לא יצאו מהארץ או ראיינו מישהו מחו”ל. כל המרואיינים מכאן, כולם קלים יותר או פחות להשגה יותר ממליונרים עלומים בארה”ב, ולמרות הכל זה פשוט מעניין. יותר נכון: פשוט, ומעניין. משפחה הציג כתבות חשובות ויוקרתיות, אבל מאלה שאתה דוחה לקריאה ללילה הבא, לא מאלו שאתה מגיע כבר עכשיו לקרוא אותן. מבחינתנו, מבחן העניין של כל עיתון שמגיע לשולחננו, הוא מה העיתון שסקרן אותנו הכי הרבה, וקראנו בו ראשון, והכי הרבה. במובן הזה, “דואט” ו”בקהילה” לקחו הפעם את הכתר.

אז כמו שהבנתם, את שאר הכתבות השארנו ללילות הבאים, ולכן נדלג הישר אל הפרויקט שמסיים את המגזין, “ראשונים במלכות”.

5

נושא הפרויקט המיוחד שמלווה הפעם את “משפחה”, כמה מעייף, ישנוני, לעוס ומייגע הוא – 97 אנשי הסוד של גדולי ישראל והאדמו”רים, 12 “גדוילים” במספר.

אתם יודעים כמה פרויקטים דומים נעשו כבר בעבר, חלקם על ידי משפחה בעצמו? אין ספור. בבקהילה היה לנו בעבר מוסף “אנשי הסוד”; פרויקט “המשמשים בקודש”; ב’שעה טובה’ נכתב על הדמויות האלה כמה פעמים, פעם במסגרת מוסף” המשפיעים”, פעם במסגרת פרויקט משב”קים, וב’משפחה’, גם כן, סיקור נרחב על כמעט כל הדמויות האלה הופיע במספר פרויקטים ומוספים בעבר ( הנה לינק לרשימה המלאה של המוספים שהרכבנו בעבר מעל במה זו. עיינו ורוו נחת). בקיצור, הנושא לעוס ומייגע, שוב מקורבי גדו”י, ובסה”כ הרשימה הזו (97 אנשי הסוד. 8, בערך, לכל “גדול”), סיכמה בפרויקט אחד מקיף את אנשי כל הפרויקטים שהיו בעבר בשלל המוספים והפרויקטים של כלל העיתונים. זו אם כן נקודת הזכות היחידה שמצאנו לפרויקט הזה, שבמקום לקרוא במוסף אחד על “אנשי הסוד”, ברעהו על “הגבירים שמקורבים לגדו”י” ובשלישי על “המשב”קים”, מצאנו במקום אחד סיכום של הכל.

אמנם בגדול דילגנו על כל 48 העמודים המעייפים האלה, אבל כן ניתן לשבח את עבודת הכתבים עצמה שהייתה נראית די ממצה ומעניינת, אם כי חסר היה לי תמונה על כל אחד מנשואי הכתבות, ויותר מכך: כיתובי תמונה. היו המון המון תמונות, אבל באף לא אחת מהן הוסבר מה קשורה התמונה לכתבה הקצרה, גם אם הקשר לא היה מובן כראוי, למשל: כתבה על אדם מסוים ובתמונה המצורפת מופיעים 10 אנשים. אז מיהו נשוא הכתבה שבתמונה?

אבל לא נסיים ברע, וחייבים להחמיא בגדול למגזין הזה שסה”כ מקבץ הרבה מאד כתבות מושקעות (כתבנו רק שהיו אחרים מעניינים יותר. זה לא אומר שמשפחה לא היה טוב), ושנראות טוב. בעיצוב, עד היום אין מתחרים ל”משפחה”, שנראה הכי טוב ומעוצב מעולה.

גם מבחינת עברית וטעויות כתיב, כמעט ולא מצאנו הפעם, שלא כבפעמים שעברו, ואם היו מעט הפעם, זה היה בעיקר בכתבות מאד גדולות, שאנחנו כקוראים מבינים את העבודה העצומה והארוכה עליהן וטעויות קטנות כאלה, נסלחות.

מוסף החדשות “אגודה אחת” (124 עמו’)

6

גם המוסף הזה, מניח שידעתם שנכתוב זאת מראש, היה פשוט חוכא ואיטלולא וצחוק של ממש מהקוראים. עיתון יח”צ שלם (עם שער כרומו קשיח) במסווה של פרויקט מיוחד, תחת הטייטל שבעצם יכול להיות הטייטל של כל מוסף על כל נושא בעולם, “האנשים, הארגונים והחברות שעשו את הבלתי ייאמן”. מה זה “הבלתי ייאמן”? שעלו למעלה אחרי שפשטו את הרגל? שהתחילו מאפס ועלו למאה? אין שום הסבר, כי פשוט מדובר בערב רב של המון כתבות יח”צ על המון גופים שונים, זאת לצד שעטנז מוזר עם כמה ראיונות מעניינים וראויים לגמרי, שנכנסו בחדא מחתא למוסף השעטנז הזה, כשגם להם הוצמד טייטל ה”מהפכה”. מרוב שהתביישו במשפחה, כנראה, בכתבות היח”צ לרוב במוסף הזה, על השער מופיעות הפניות רק ל-9 כתבות, שהן הכי פרווה מבחינת נראות היח”צ במוסף הזה.

את המוסף פותחים שני ראיונות מעניינים, האחד משותף לשר האוצר כחלון וליו”ר וועדת הכספים גפני, שאמנם אין בו כותרות משמעותיות (שניהם לא רצו להמליץ לקוראים אם לקנות או לא לקנות כעת דירות), אלא בעיקר תשבחות הדדיות האחד על השני, אבל סה”כ היה מעניין, וכך גם הראיון הבא המשותף, עם השרים ליצמן בוגי יעלון (שעטנז לא קשור בפני עצמו).

בגדול, עד כאן מגיע החלק שלפחות לעין לא נראה כיח”צ בתשלום, ומכאן שורה ארוכה, מעייפת ומשעממת של כל מה ששילמתם 25 ₪ לעיתון רק בשביל לא לקרוא את זה עוד פעם: המהפכה של “ערכים”; של “שותפים לתורה”; של “שיח סוד”; של ביה”ח מעייני הישועה”; “בר השגה”; חברת “שניב” (מנכ”ל החברה בראיון ראשון! וואו, איך השגתם את זה?); “לניאדו”; “כיוון”; “קמפוס שטראוס”, וכן הלאה והלאה על זה הדרך, בדרדור הולך וגובר.

לא מאמין שיש אח ורע לבושה הזאת בעיתונות הכללית, שמגיע אדם ומשלם סכום גדול לעיתון, של 25 שקלים (‘ידיעות אחרונות’ גם בחגים, עם שלל המוספים השמנים, גובה חצי מזה), ומקבל מוסף של 124 שכולו רק יח”צ ויח”צ.

כתבה בולטת במוסף זה בעינינו: הראיון עם גפני וכחלון.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הפעם הם: מוסף הסיפורים “אסיף” (100 עמו’). כתמיד, גם הפעם ניסו להביא חידוש במוסף הסיפורים. ב”ה שלא מצאו איזה משהו מאד קיצוני כנושא למוסף הסיפורים (תנו כבר חופש כתיבה לסופרים שלכם!), אלא משהו אחר: כל סיפור אויר באיור על ידי מאייר (מקסים), שתיאר סצנה מהסיפור, והסופר הוסיף בסוף הסיפור כמה מילים על הציור. רעיון נחמד; מוסף “בתוך המשפחה” לנשים (120 עמו’) עם כמה פרויקטים ורעיונות חביבים, ובראשם כמה ביקורים מיוחדים: החוזרת בתשובה דנה שוורצמן אצל הרבנית ממחנובקא; ליטאית מתארחת אצל תימניה קשישה וחסידית מתארחת אצל מזרוחניקית ברובע המוסלמי בירושלים); מוסף תורני “קולמוס” (40 עמו’); מוסף “ילדים” (32 עמו’) ובתוכו נחבא מוסף החג של “ילדים”, “בית”, בפורמט-עמודים קטן יותר (32 עמו’); וההפתעה עבורנו הייתה בדמות מוסף “נעורים” (64 עמו’) לבני הנעורים, שנתקלנו בו משום מה לראשונה (בגיליון מצוין שזה הגיליון השני), ובו טורים, למשל, ממשה גרילק, חני וינרוט, דוד דמן ומנחם פינס. זו בעצם פנייה לקהל שלא כ”כ היה עבורו עיתון עד היום (מישהו זוכר את “עשרה פלוס” ז”ל, שיצא לפני כעשור ויועד לבני הנעורים ונעלם אחרי עשרה גיליונות?).
לעיתון צורף גם דיסק מקורי ומושקע במיוחד לעיתון בשם “ידידים רוממוך” של מקהלת ידידים עם זמרים אורחים רבים, ובו בעיקר מחרוזות משירי הימים הנוראים וחג הסוכות, וכן שני שירים חדשים. יפה.

תעלומונת קטנה: יידל ורדיגר מופיע על העטיפה כמי ששר בדיסק, אך על הדיסק עצמו אינו כתוב וגם אינו שר שם למעשה. אז מה קרה כאן? טוב, ככה זה כשהמנהל המוסיקלי של הדיסק הוא אח של מנכ”ל העיתון. תמיד מוצאים שם קשר משפחתי לעיתון (לפני שנה היה זה דיסק עם הלל פלאי, לגמרי במקרה אח של מו”ל העיתון).

לסיכום, קוראי “משפחה” נהנו החג הזה בסה”כ מ-820 עמו’ (העיתון הכי גדול בתולדות “משפחה” ובכלל בעיתונות החרדית ולדעתנו גם הכללית), מול 748 בחג שעבר (עלייה נאה מאד של 128 עמודים!).

שעה טובה

אם יש זוכה בתחרות “העיתון שהרגשנו פשע לשלם עליו 20 שקל”, הוא ללא ספק שעה טובה. קנינו אותו אך ורק כדי לסקר אותו מעל במה זו, כשכבר מהשער ניכר שאין הוא שווה לא רק 20 שקלים חדשים, אלא גם לא בטוח ששני שקלים חדשים. וזאת לא רק אנחנו אומרים, אלא גם סקר הטי.ג’י.איי האחרון שפחות או יותר נתן לו אחוזי קריאה כמו של עיתון מקומי בשכונה קטנה בתרשיחא.

אבל שעה טובה כמו שעה טובה, בעריכתו של אשר צוקרמן (שלפי גוגל הוא פינק את עצמנו לאחרונה בערך ויקיפדיה עצמי מפרגן, פלוס תמונה מחמיאה שלו. טוב, ככה זה, כשאחרים לא מפרגנים אין ברירה אלא לפרגן לעצמך…), כאן כדי להישאר, גם אם יהיה לו קורא אחד בלבד ויקראו לו אשר צוקרמן.

היום, אגב, כבר יצא העיתון החדש אחרי סוכות של “שעה טובה” בו תוקף צוקרמן חזיתית את שאר עיתוני החג המושקעים שהוציאו מתחריו, מאחר, וכנראה, הוא אפילו לא ניסה לעמוד בסף כלשהו בעיתון החג שלו.

המגזין (80 עמו’)

7

במגזין הפעם 80 עמו’ (מול 64 בחג שעבר), ו-6 כתבות, פלוס עוד 5 כתבות (לפחות סוג של כתבות), במסגרת פרויקט “מתמודדים” המופיע בסוף המגזין (מול 7 כתבות בסה”כ בחג הקודם).

בשער מופיע המשפיע רבי אלימלך בידרמן, אחרי ש”בקהילה” עשה עליו כבר כתבת שער מורחבת לפני כשנה וחצי. עוד כתבות: פרויקט בפעם השלישית בשעה טובה על “70 שנה למלחמת העולם השניה”, במסגרתה ראיון עם ניצול שואה בשם אבא הלפרין שכבר התראיין שם בעבר יותר מפעם אחת, ראיון עם חיים הכט (יצא צדיק, אה?) שהוציא סרט על התיעוד מהארכיונים, כתבה בסגנון “שעה טובה” על המתחולל בשובו בנים, כמובן בלי אף מרואיין לייחוס אל שלא או בלי להציג תמונת מצב אמיתית, וראיון עם משה אבוטבול, ראש עיריית בית שמש, שהוא המרואיין האולטימטיבי של שעה טובה, בכל פעם שהם צריכים למלא עיתון חג (כבר הפסקנו לספור כמה ראיונות הופיעו אתו בעיתוני החג של שעה טובה).

בסוף המגזין מופיע מין מוסף או פרויקט חג, בשם “המתמודדים”, שזה בעצם סיפור אחד ארוך, מחולק לכמה כתבות, על כמה נושרים שחסו תחת צלו של אדם בשם הרב קסל, איש חינוך, שכותב טורים בעיתון. בחג שעבר, פסח, גם אז זה היה הנושא המרכזי של עיתון החג, של הנערים האלו בראיון למוסף שעה טובה עם הרב קסל והגרי”ד גרוסמן.

אפילו כתבה אחת לא קראנו במגזין הזה. כתבה בולטת: באין אחרת, הרב בידרמן.

מוסף חג (48 עמו’)

8

מוסף החג מכיל הפעם 48 עמו’ (מול 64 בפעם שעברה), ו-3 כתבות (מול 6 בפעם שעברה).

כרגיל בשנים האחרונות, אין מוסף נושא או פרויקט ראוי לשמו, והמוסף מופיע תחת הלוגו הרגיל של “שעה טובה” ומתחתיו, כדי שלא נתבלבל, המילים “מוסף חג”.

נראה ש”שעה טובה” עדיין לא התאושש מהבחירות, וגם שנה לאחר מכן הוא עדיין מנסה להריץ את מפלגת “יחד”. בגיליון החג שעבר, פסח, היה זה הגר”מ מאזוז הדמות הרוחנית של יחד שהתראיין בשער שעה טובה, כמה חודשים אחרי הבחירות. הפעם זה יו”ר המפלגה, אלי ישי, שמגיח מן המתים, עם הסמל “ראיון בלעדי”, שהוא כמובן שבועות ספורים אחרי שאלי ישי הגיח כבר והתראיין לכל כלי תקשורת שרק הסכים, ובהם ערוץ 2.

קראנו את הכתבה, עליה חתום, כמובן, עורך העיתון אשר צוקרמן. אין אף כותרת בולטת או דברים שהוא עדיין לא אמר (את הכותרת הראשית, “יש דברים שאני מתחרט, על השתיקה” {מול התקפות ש”ס}, הוא כבר אמר אינספור פעמים אחרי הבחירות), וכנ”ל שאר האמירות. שעה טובה, שהיה העיתון המפלגתי הרשמי כמעט של יחד בעת הבחירות, עדיין משמש כזה שנה לאחר מכן. מצורפת גם בוקסה של סיפור שלא ראינו עד עתה במקומות אחרים: לפני כחודש פרסם גיל הופמן מהג’רוזלם פוסט כי אלי ישי נפגש במוצ”ש עם נתניהו, אחרי שישי עצמו אישר לו זאת בשיחה טלפונית. בשעה טובה נכתב שהכתב הוטעה והידיעה לא נכונה, אחרי שהתקשר למספר ישן של אלי ישי והגיע לאדם שפשוט חמד לו לצון ואישר את הפגישה שלא הייתה.

הסיפור הזה היה או לא? רק לשעה טובה הפתרונים.

כתבה נוספת היא פרק שלם מהספר על אהוד ברק.

בצדו השני של המוסף, כרגיל בשעה טובה, מודפסים כמה סיפורים ל”מוסף סיפורים” על פני 21 עמודים, אף לא אחד מהם מסופר ידוע, או משהו שראוי לכותרת “סיפור חג”.

כתבה בולטת במוסף: אלי ישי.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם, כרגיל ביותר, “שעה טובה בבית” (32 עמו’) בלי אף פרויקט או ראיון מיוחד, ו”שעה טובה ילדים” (32 עמו’),כנ”ל.

לסיכום, קוראי “שעה טובה” נהנו החג הזה מ-192 עמו’ בלבד, ממש בדיוק כמו בחג שעבר ואלו שקדמו לו.

יתד נאמן

יתד נאמן הוציא את גיליון החג הזה, שבועות ספורים לאחר שחילק בתפוצה רוויה את הגיליון החגיגי שלו למלאת 30 שנה ל”יתד”, אז הוציא מוסף שמן ומיוחד בן 260 עמו’, כנראה הגדול בתולדותיו, ובו כמה כתבות סיכום 30 שנה עם עורכי וכוכבי העיתון; 30 טורים מכל כתבי העיתון לסיכום של שנה מתוך 30 השנים, ובעיקר: המון המון מודעות שהיו הרוב המוחלט במוסף הזה, שבקושי יכולת למצוא בו כתבה בין עשרות הפרסומות שהפרידו בין הכתבות.

והנה, מיד לאחר מכן, הוציאו החברים מז’בוטינסקי את עיתון החג.

מוסף נושא “מתחילים מבראשית” (84 עמו’)

9

במוסף הכרומו, בעריכתו המצוינת של אברמי רוזנטל שחתום בתוכן העניינים כעורך, מסתופפות הפעם 19 כתבות (מול 32 במוסף שעבר), בתוך 84 עמודים, מול מספר זהה במוסף הכרומו בחג שעבר.

הנושא הפעם, ערטיאלי למדי: אנשים שחרב עליהם עולמם, ובמקום להתייאש החליטו להרים את עצמם. במסגרת הזאת, למשל, מובא סיפורו של איל ההון המנוח רייכמן שאיבד כמעט את כל הונו והצליח להשתקם שוב, וזאת עם ראיון עם בנו (לא בדקנו, אבל יש מצב שזה סה”כ שחזור של הראיון שכבר נערך עם בנו בעת פטירתו של האב לפני כשנתיים); ראיון עם איש הייטק שהפך את חייו ונהיה לאברך (א. פחות קשור לנושא המוסף. ב. לא מתאים יותר לפרויקט שמופיע בחג הזה בבקהילה “אנשי המהפכה”, על אנשים שהפכו את חייהם?…), וכן כתבות על ישיבת חברון שהתקוממה מעפרה אחרי הטבח בחברון, כתבה על רבי משה פינשטיין, ועוד כמה, בהם למשל ראיון (בפעם האלף) עם הטייס החוזר בתשובה רענן נאמן, או עם ניצול השואה שייעלה זידנפלד, אתו נערך כבר לפני כשנתיים ראיון בקו עיתונות (אגב, זהו סבו של לא פחות מאשר יעקב וידר, מהצעירים החרדים בליכוד והפעילים הידועים של הליכוד. פספסתם את זה ב”יתד”?…).

כרגיל מצורפות כמה כתבות באותו נושא מ”העולם הגדול”, שכרגיל דווקא הן המעניינות במוסף… ובהן למשל סיפור הקמתו של מגדל החירות החדש בניו יורק, לאחר נפילת מגדלי התאומים.

בסיכום, אי אפשר לומר שלגמרי מדובר במוסף משמים, כי סה”כ הוא נראה מושקע גם מבחינה עיצובית וגם מבחינה תוכנית, אבל זה לא מהמוספים הכי מרתקים שקראנו החג הזה, והא ראיה שכמעט לא נמשכנו לקרוא בו בכלל מול כל השאר, ולא מהמוספים הכי מרתקים שהנפיק יתד בשנים האחרונות, לאחר המהפכה.

מוסף “יתד סוכות” (88 עמו’)

10

במוסף הפעם 88 עמודים (מול 104 בחג שעבר), ו-10 כתבות (מול 11 בחג שעבר).

במפתיע, מול החגים האחרונים, אין הפעם שער “שבועוני” ויפה כפי שהיה בחגים האחרונים, למרות שיש כמה ראיונות שניתן לכנות אותם בלעדיים, בייחוד זה המופיע בהבלטה עם ראש הישיבה המפורסם של ישיבת גייטסהד, רבי אברהם גורביץ, שמספק הרבה סיפורים מעניינים, בין השאר סיפור מרתק שהיה עם אביו זצ”ל והחפץ חיים. באמת שווה קריאה. ראיון מרתק.

כאן גם עשו כתבה על סוכות, כפי שהתחלנו שכל העיתונים שוכחים בסבך עיתוני החג לכתוב על החג, והפעם רעיון שלדעתנו כבר היה בעבר ביתד: סיפורי סוכות מ-10 קהילות בעולם; ראיון נודף ריח יח”צני הוא זה שבו מראיין הבן של ד”ר רוטשילד ממעייני הישועה, שהוא כיום מנכ”ל ביה”ח, את אביו (אתם לא באמת מצפים שנאמין שהוא כתב זאת בעצמו).

שאר הכתבות חביבות, ובהן התחקיר על הנתיב שבו צועדים הפוליטיקאים הבכירים לשעבר לקרירה עתירת מזומנים, אבל לא מצאנו עוד איזו כתבה שראויה לאיזכור מיוחד.

כתבה בולטת: הראיון עם הרב גורביץ.

מוסף ש”ק “שכינה” (84 עמו’)

11

במוסף הפעם 84 עמו’, כבחג שעבר, ו-23 כתבות (כבחג שעבר), וגם הפעם עם שער כרומו.

קבלנו כאן פעם אחר פעם בשנים האחרונות על כך שמוסף ש”ק הפסיק לפרסם בתחילתו, בעיתוני החגים, מאסות הקשורות לחג, ומתמקד רק בנושא המוסף, וזאת למרות שקוראים, לפחות כמונו, מחכים לקרוא מאסות תורניות ורעיונות לחג במוסף זה.

הפעם זה תוקן. בפתח המוסף מופיעים שלושה עמודים מרעיונותיהם של גדולי הדורות על סוכות, שגם קשורים לנושא המוסף, “שכינה”. יפה, כל הכבוד.

במוסף עצמו, בעריכתו של ישראל פרידמן, הרבה מאד כתבות ופאנלים, תורניים בעיקר אך לא רק, סביב הנושא הקדוש, “שכינה”.

אהבנו במיוחד שתי כתבות: האחת, הפאנל עם רבני בתי הכנסת שהתכנסו בביתו של הרב ההלכתי הכי מרתק, הרב יצחק זילברשטיין, שהביאה הרבה נידונים מעניינים. השניה כמעט זהה, וחותמת את המוסף: השו”ת הקבוע, גם הוא מהרב זילברשטיין, בנושא המוסף, שאלות הלכתיות מרתקות (אבל למה כזה קצר הפעם?).

כתבה בולטת: כאמור, עם רבני הקהילות.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם, מוסף הסיפורים “סיפור השנה” (100 עמו’). גם הפעם חיפשו רעיון מקורי, והפעם הרעיון הוא שהסופרים לקחו ידיעה שהופיעה השנה בחדשות ועשו ממנה סיפור. פותחים וסוגרים את המוסף בשני סיפורים אישיים שהיו השנה, הרב גולדשטיין, ניצול הטבח בהר נוף, וישראל מאיר דואני, שניצל מהאסון בהלווית הרב וואזנר. בוא נגיד שהפעם רעיון המוסף היה מוצלח פחות מבעבר, אבל בכל זאת אהבנו את הסיפור של חיים ולדר, שאף צירף פרטים של כמה מנשואי הסיפור שיהיה אפשר לאמת אותו, ובהם הרב זאיד מבני ברק, שכבר פרנס כמה וכמה כתבות וסיפורים בעיתונים השונים בעבר, נדמה שכל הסיפורים הכי מעניינים בעולם מגיעים אליו; “קטיפה לבית” (116 עמו’) במוסף נושא “לכל זמן”, שפרויקט שבו, נשות פרסום מנסות לקדם באופן חיובי את נושא הצניעות, אף הגיע לאזכור חיובי ב”ידיעות”. כמו כן מופיע בו ראיון מרתק עם הבת של רמי לוי שחזרה בתשובה, וכן עוד כמה רעיונות ופרויקטים. לדעתנו הפעם עלה מוסף הנשים הזה על רעיו בשבועונים; מוסף הילדים “יתד שלנו” (32 עמו’), עם סיפורי חג לילדים, וחלק החדשות (40 עמו’).

בסה”כ נהנו קוראי “יתד נאמן” החג הזה מ-544 עמודים, מול 560 בחג שעבר.

הפלס

אנחנו כל פעם מתלבטים מחדש: האם לשמור את עיתון החג של “הפלס”, מאחר ועוד שנתיים שלוש הוא יהיה מוצג ארכיוני יקר לאחר שיפסיק לצאת, או שיש לו עוד עשרות שנים לפניו ואפשר ממילא להעיף לגניזה את העיתון שברשותנו. ימים יגידו.

עיתון החג של “הפלס” הוא הסובל העיקרי מכך שהעיתונים האחרים היו הרבה יותר טובים ממנו, שכן בשל סיבה זו כמעט ולא קראנו בו דבר, וגם בגלל שבאמת לא הופיעה בו איזו כתבה מרתקת ראויה לשמה. ובכל זאת, הוא מציג עיתון חג מאד שמן, בעל 9 חלקים ומוספים, ועם הרבה מאד חומר (אם כי כאמור, אנחנו לא התחברנו אליו).

מוספי “אום אני חומה” (128 עמו’ ביחד)

12

כרגיל בעיתוני החג של “הפלס”, הוא מוציא מוסף נושא מחולק לשניים. גם הפעם, לא טעיתם, הנושא מגיע כרגיל לשמירה על מסורת האבות.

מוסף אחד, בן 80 עמו’, נוגע ב”כינון עולם התורה והחינוך מאז ועד עתה”. 8 כתבות במוסף, בין השאר פאנל חינוך במשרדי הפלס; כתבת תשקיף על בית יעקב של הפלג הירושלמי במודיעין עלית, ועוד כמה כתבות על ישיבות בגולה ועוד. פותח את הגיליון ציטוט ממכתבי הרב שך על משמר עולם הישיבות.

החלק השני של המוסף (48 עמו’), שמודפס בנפרד, עומד על נושא “על משמר מסורת אבות במסע הנחלת המורשת מדור לדור”. 6 כתבות במוסף, אותו פותחת, איך לא, כתבה על “ההיצמדות העיקשת למסורת ההלכה והמנהג בלי שינוי, שהחייתה את קהילות ישראל בתפוצות הגולה”. עוד במוסף: כתבות על קהילות הונגריה, תימן ועוד. עבורנו לא מצאנו משהו מרתק במיוחד.

מוסף “חג האסיף” (80 עמו’)

13

מבין כל המוספים של “הפלס”, כאן נמצאות הכתבות הכי מעניינות בעיתון. בין השאר, על נבכי שוק ארבעת המינים (שאפו. כתבה לסוכות), כתבה על סוחרי עתיקות ועוד.

אבל החלק המעניין הוא זה החותם את המוסף, בו כרגיל מביא ישעיהו ויין, כוכב “הפלס”, כמה כתבות ממסעותיו בעולם, ובמיוחד בארה”ב. למשל, כתבה עם ראשי הקהילה החרדית באודסה (הם בכלל מזוהים עם הפלג הבני ברק. מה קורה כאן?), וראיונות מרתקים שלו עם כמה ראשי ארגונים בארה”ב, שהוא נסע לשם ומצולם יחד איתם בראיונות. אם היה משהו מעניין ב”הפלס” החג הזה, היו אלו הכתבות הללו.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים והמוספים הם, המוסף התורני “לקראת שבת” (48 עמו’) בפורמט מורחב לחג, ובו, ב”ה, דברי תורה ורעיונות מגדולי הדורות (הרב שך, הרב אלישיב, ולהבדל”ח, הגר”ש אויערבאך) על חג הסוכות (לקרוא את זה זה נקרא מצוה או עבירה או מצוה הבאה בעבירה? שאלה הלכתית); מוסף “תצפית” (40 עמו’, 3 כתבות); שלושה מוספי כרומו: מוסף הסיפורים “אין חדש” (80 עמו’), עם כמעט אף סיפור מסופר מוכר; מוסף הילדים “הפלס לילדים” (48 עמו’), מוסף הנשים “נופך” (64 עמו’), וכן חלק החדשות (32 עמו’).

לסיכום, קוראי “הפלס נהנו החג הזה בסה”כ מ-520 עמו’, העיתון הגדול בתולדות “הפלס”, מול 492 עמו’ בחג שעבר (ובהפלס זה 520 נטו, כמעט בלי פרסומות בשל הנסיבות…).

חינמונים

קו עיתונות

גם הפעם נצטרך להכפיל את עבודתנו ולחלק את סיקור עיתון החג של קו עיתונות לשניים, בשל כך שהוא מוציא שני עיתונים בשבוע.

נתחיל כרגיל מהמקומון:

מוסף חג (64 עמו’)

14

במוסף הפעם 64 עמו’ (כבחג שעבר), ו-10 כתבות (לא כולן מופיעות בשער), מול 9 כתבות בחג שעבר.

כבר התחלנו את הפוסט באומרנו שהפעם יהיו מהפכות. ואכן, משפחה ויתד שבעבר החמאנו להם שוב ושוב, הפעם קצת חטפו, ואילו בקהילה שחטף עוד ועוד אצלנו, הפעם יצא מוחמא לעילא. עם קו עיתונות זה אותו הדבר, אחרי זמן שבו חבטנו בו, הפעם אפשר באמת רק לשבח.

קו עיתונות מציג מוסף מלא וגדוש, ומאד מרתק, ועם שער יפהפה, שמורכב מתמונות כל הדאבלים והמרואיינים לאורך העיתון, כשבולטת באמצע דמותו ההדורה של המלחין ר’ יוסף צבי ברייער.

הכתבה הפותחת והמדוברת, היא פרופיל וראיון עם המועמד לנשיאות ארה”ב, המיליארדר המטורלל דונלד טראמפ, שנעשה בשיתוף “מגזין עמי” מארה”ב. הפרופיל מרתק וגם הראיון (כמה ימים לאחר מכן, אגב, ערך ידיעות אחרונות כתבת פרופיל גדולה משלו על האיש). כתבה בולטת נוספת, מרתקת ואף מרגשת, גם היא בשיתוף “עמי”, היא עם נשיא אלבניה, ובה סופר הסיפור הלא ידוע על הצלת כל יהודי אלבניה בשואה.

כתבות נוספות הם ראיון (בפעם האלף) עם הכנר החב”די מרדכי ברוצקי; ראיון (כנ”ל) עם אסיר ציון יוסף מנדלוביץ, שלא היה מספיק מעניין ומביא את הסיפור ואת מה שקורה עם החבורה הזו מרוסיה בימינו אנו; ראיון עם המלחין ר’ ברוך צ’ייט; פרופיל מרתק עם ראיונות גדולי המוזיקה החסידית על משפחת המלחינים ברייער, וכן כתבה עם סטנדאפיסט חרדי חדש וכתבה מרתקת במיוחד עם יו”ר עזר מציון חנניה צ’ולק, אם כי גם ממנה מריח ריח יחצנות.

אבל בסה”כ היה זה אחד המוספים הטובים שהוציא קו עיתונות בשנים האחרונות, הרבה בזכות העיצוב היפה, אבל לא רק.

כתבה בולטת: כמובן, עם דונלד טראמפ.

שאר החלקים

שאר החלקים הם “ביזנס” (16 עמו’) ובו כתבה אחת בלבד, ראיון עם יצחק כהן מש”ס, שהכותרת שלו נהייתה רלוונטית מיד בחג, לצערנו: “משוגעים, רדו מההר” (הר הבית); וכן חלק החדשות (32 עמו’).
לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי מקומון החג של קו עיתונות מ-112 עמו’, מול 128 בחג שעבר.

ומכאן, הישר לשבועון של קו עיתונות:

כל ישראל

“מוסף סוכות” (48 עמו’)

15

במוסף 48 עמו’, מול 64 בחג שעבר, ו-7 כתבות, מול 8 בחג שעבר.

אחרי מוסף החג המוצלח שהנפיק כל ישראל בדיוק לפני שנה, בסוכות תשע”ה, אז הוציא כאמור לעיל מוסף בו כל הראיונות צולמו בוידאו וניתנו לצפיה דרך קוד הסריקה, קצת התאכזבנו לגלות כי אין חידושים מיוחדים מהסוג הזה, או מקוריים אחרים, במוסף החג הזה.

גם השער של כל ישראל הוא שער מפוצל בין 8 הכתבות, אם כי בולטת בשער כתבת-הראיון המרתק למדי שעשה ישראל גליס עם הסופר חיים ולדר.

וכאן המקום לשאול: מה יהיה עם ראיונות הסופרים? למה תמיד זה חוזר על עצמו? כל פעם שיעלה נושא הספרות החרדית, יתראיינו אותם סופרים. למשל, החג הזה מעמיד בקהילה סופר חרדי מול עמוס עוז החילוני, ואת מי? את יאיר וינשטוק שאינספור כתבות פורסמו עליו בשנים האחרונות, כולל ראיון לפני שנה בדיוק ב”כל ישראל”. והפעם במוסף כל ישראל מתראיין חיים ולדר, שבועות בודדים לאחר שכיכב בשער “בשבע” ולאחר עוד המון ראיונות שנתן בשנה האחרונה לעיתונות החרדית. כך גם במוספי הסיפורים מככבים שוב ושוב כמעט אותם שמות. חבר’ה, נגמרו הסופרים? למה לא לתת ביטוי, בסיפור חג או בראיון, לסופרים אחרים? א”א שוב ושוב עם אותן הדמויות בדיוק.

אגב יעקב ריבלין שכתבנו עליו קודם, כאן, בראיון עם גליס, קצת “עוקץ” ולדר את ריבלין. ציטוט: “יש הרבה כותבים שכבר כותבים שנים בעיתונות, אך שום דבר מזה לא הגיע לספר, וקצת כואב לי עליהם. קח לדוגמא את יעקב ריבלין, כותב מדהים שאני לא מפספס אותו. אם תאסוף את כל מה שהוא כתב בחייו בעיתונים, תגיע לכמות של 200 ספרים אם לא יותר, אבל הוא לא הוציא אפילו ספר אחד, וחבל. ולמה? כי כל הדברים שהוא כותב עליהם, על פוליטיקאי א’ שאמר ככה וככה על פוליטיקאי ב’, מחר כבר לא רלוונטיים, כי הראשון הוא כבר לא פוליטיקאי והשני כבר חושב אחרת. ואצלי, ב”ה זכיתי שמלכתחילה כל הכתיבה שלי היא על דברים שגם עוד 100 שנה יהיו נכונים”. ולדר בעצם אומר לריבלין: כבר 30 שנה אתה כבר כותב, אבל מה יוצא מזה? הוצאת פעם ספר? כתבת פעם משהו שיהיה רלוונטי גם בעוד שבוע מצאת העיתון? אאוצ’.

עוד במוסף: הסופרת מנוחה פוקס (שוב שם שחוזר על עצמו), מראיינת את בתה, כתבת “משפחה”, וכן עוד כמה כתבות חביבות, ובהן אחת יפה במיוחד עם הצלמים בועז בן ארי ואביב יצחקי, שבפרויקט מיוחד מביאים תמונות ירושלמיות, ישנות פרי מצלמתו של יצחקי, וחדשות מאותן מקומות בדיוק פרי מצלמתו של בן ארי. היה יפה.

כתבה בולטת במוסף זה: הראיון עם ולדר.

שאר החלקים

החלק הנוסף הוא חלק החדשות (16 עמו’).

בסה”כ נהנו החג הזה קוראי “כל ישראל” מ-64 עמו’, מול 96 עמודים בחג שעבר.

ולסיכום נוסף, קוראי “קו עיתונות” נהנו משני עיתוני חג ובסה”כ מ-176 עמו’ (מול 224 בחג שעבר).

מרכז העניינים

אתם יכולים להתרווח, אנחנו לקראת סיום עם העיתון האחרון שנסקר במסגרת זו.

מרכז העניינים (40 עמו’)

הפעם העיתון יוצא כולו בחדא מחתא, בלי מוסף “עניין מרכזי” וכן במהדורה ארצית זהה שחולקה בחנויות ולא בבתים. חוץ מהחדשות ישנן כמה כתבות מגזין, בהן סיקור, כמו כל שאר העיתונים החרדים, על ביקור בקאזאן, אדם מוגבל שמוציא ציורים יפים, ועוד כמה, אבל לא מצאנו אף כתבה שראויה לשם “כתבת חג”, ובטח שלא פרויקטים או מוספים מיוחדים.

לסיכום, קוראי “מרכז העניינים” נהנו החג הזה מ-40 עמו’, מול 72 בחג שעבר.

המצעד

כרגיל בסיום הביקורת שלנו, נדרג את העיתונים לעניות דעתנו בלבד: בקהילה לוקח במפתיע את המקום הראשון, בזכות מוסף “דואט”; אחריו “משפחה” במקום השני; אחריהם יתד נאמן במקום השלישי; “קו עיתונות” במקום הרביעי, ולאחר מכן “הפלס”, “שעה טובה” בסדר יורד, ו”מרכז העניינים” במקום האחרון.
העיתונים “המודיע” ו”המבשר”, לא היו לצערנו תחת ידינו, כרגיל, ואתם יכולים להוסיף את התרשמותכם מהם במערכת התגובות.

בברכת חורף בריא, ושתוכלו להתעמק בשעות הקרובות במה שכתבנו כאן, בלי לשמוע על עוד פיגוע ח”ו.

לתגובות ושאלות: [email protected]

להתראות בעוד חצי שנה בעז”ה, באסרו חג הפסח תשע”ו

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

5 תגובות

  1. קראתי כהרגלי בשקיקה את הביקורת, ולא יודע למה מידי חצי שנה אני חש כי הכותב האלמוני מושקע משהו במשפחה, אחרת לא ברור איך למרות כל הביקורת היא עדיין כמעט בראש… ובאמת הפעם הם מלבד כתבה של הגר”ח שבאמת היתה עתירת גילויים [שכבר הופיעו ברובם בין דפי יתד נאמן מפי הגר”ח עצמו] השמימו והגזימו, בהבאת מוסך יחצני נפוח ומשמים, לצד כתבות משעממות וארוכות בלי תכלית, בקיצור לא היה מה לקרא…
    לעומתם, ביתד נאמן אני חייב להעיר למבקר, שאסור לו לשכוח שעבודת המערכת לבטח נחלקה בין מוסף השלושים ליתד למוספי החג, שגם היא היתה ממש בערב החג, והיא הביאה כתבות מרתקות ומדהימות, כפאנל כל ראשי מערכת החינוך, בה צרנסקי לראשונה אומר שהוא מעדיף לקרא יתד מהמודיע ועוד כהנה. ואכן ההישג הגדול שלהם בחג הוא הגר”א גורביץ שהוא חינך בריסק ולראשונה התראיין בשיחה עתירת גילויים וסיפורים מדהימים, אבל היה שם עוד דברים כמו במוסף שכינה נסיעה של כתב לפנמה עם תיאור חי מהשטח איך השכינה מרימה ראש בפנמה הרחוקה… או כתבה מדהימה על הכותל והשכינה בה לצד אנשי הכותל שמספרים על כך, וראיון ראשוני מהגר”י הלל המקובל שפותח צהר מיוחד לעולם הקבלה לקורא ‘עיתון’, עבודה מדהימה… ולדעתי הם לקחו את המקום הראשון למרות שגם המבשר היה מעט מענין, אבל בקהילה שקצרו אצלו מקום ראשון עשו באמת דבר הישגי אבל נורא השקפתית, ממתי מביאים לילדים לקרא מי הוא עמוס עוז, או מיהו אמנון לוי, ומה המיוחד ברזי ברקאי ולהשוותם לחרדים שעושים עבודת קודש מבחינתם…. ממש ירידת הדורות, שאין לי ספק שהוא נקרא אבל על כך חסרונו הגדול בולט!!!!
    כך שהסוקר האלמוני חייב להוציא נטיותיו ולסקר באמת גלויה…… והיה זה שכרינו!!

  2. ‘המבקר’ שכל כך נהנה ממוסף בקהילה – דואט (אולי כדי להוכיח לנו שהוא לא מטעם עיתון משפחה) לא הבחין עד כמה המוסף הטיפשי הזה הביך את הקוראים עד כדי סומק.

    הדוגמה הבולטת:

    דואט בין הבינוני והילדותי (גם במושגים של תקשורת חרדית) אבי מימרן לכוכב הרהוט והמבריק ביותר בתקשורת רזי ברקאי, הביך את כולנו. כל מבקר היה אמור להעלות את החשד הסביר (כפי שמן הסתם העלו רוב הקוראים) כי רימו את רזי ברקאי וסיפרו לו שזה ראיון רגיל לעיתון וכמובן מילה אחת לא על דואט משותף עם ‘מתחרה’ כביכול.

    לדעתי גם הוליכו שולל בדרך כזו או אחרת את עמוס עוז ואח’ , אבל מימרן בדואט עם ברקאי זה היה הכי צורם שרק יכול להיות מבחינת הפערים ביו השניים.

    ביקורת עם פספוס גדול שכזה, מערער על יכולותיו של המבקר לשמש כמבקר.

  3. קצת נראה לי חוצפה שפעם אחר פעם הוא משמיט את העיתונים הכי מושקעים , שהם לדעתי בכלל המודיע וגם המבשר שהיה מושקע מאד.

    ולכותב שמעליי: לא הבנתי מה הגדולה בראיון עם הרב הלל ביתד, שכל כולו רק תורני וקבליסטי. זה לא ראיון אישי או משהו מעניין .

  4. מבאס שהכותב חושב שמישהו קורא את ביקורת העיתונות הזו, ומשקיע שעות בכתיבתה
    אנחנו שבוע ויותר מפרסומה – וכמעט אפס תגובות.

    ובכל זאת: טוב שיש מי שחושף את ערוותה של התקשורת החרדית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן