שבוע טוב, חברים וגולשות יקרות. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות הפכו לחלק אינטגרלי מחיי. עובדה זו הביאה אותי להתנזרות כמעט מוחלטת מן העיתונות המודפסת. לא זאת אף זאת, מאז שפרשתי מתחום העיתונות, האקטואליה פחות העסיקה אותי. מצאתי את עצמי מתעדכן באירועים משמעותיים באמצעות הרשתות החברתיות בלבד.
בימים האחרונים, לאחר שהחלטתי להחזיר את ‘פאשקעוויל’ לפעילות שוקקת, הצטיידתי בעיתונים ‘משפחה’ ו’בקהילה’ – אותם זכרתי לטובה – והחלטתי לדפדף בהם לצורך סיקור קצר והבעת דעה אישית.
כיוון שאין מספיק זמן לקריאה מקיפה ומעמיקה, הרשיתי לעצמי לעבור רק על כותרות העיתונים ולרפרף בין הפרסומות שמצליחות לתפוס אותי. במדור זה אכתוב ביקורת כותרות כפי שאני תופס אותן, ואת הפרסומות אשאיר לפוסטים אחרים אותם אפרסם במרוצת הימים אי”ה.
אני מקווה שהקונספט יהיה יעיל ותמצאו בו עניין.
בואו נתחיל!
עיתון משפחה – המגזין
למוות לא נתנני: הסיפור המרכזי עוסק בחזרתו של הרבי מקאליב לארץ החיים בפעם השנייה. אין הערות על סגנון ההגשה והכותרת לא נראית מניפולטיבית, פרט למשפט “הוא מסתער על האתגר הבא שאולי יצליח לאחד את עם ישראל סביב מטרה משותפת”. ובכן, אף אחד לא יצליח לאחד את עם ישראל. אפשר לנסות, לא צריך להסתער.
המאמין מהג’ונגל: סיפורו של כפיר סגרון, הצעיר שנחטף בג’ונגלים של פרו וחוזר אל הסיוט של חייו, נשמע מבטיח. חיפוש שמו בגוגל מעלה חרס. מוזר מאוד, לא?
רחוב הנשמות: “צוות ‘משפחה’ יצא למסע לילי קר וקודר בעולמם של נערי הרחוב החרדיים”. מוזר היה בעיניי שהכותבת היא תמר הדר. ציפיתי מכותב ה‘יומן נוקב’ ו‘המסמך המטלטל’ – להיות כותב, ולא כותבת. לרדת לשטח, להתחבר אליהם, לשוחח עימם ולהעביר רשמים שנצרבו לאחר מבט ישיר וחודר אל תוך העיניים. “הם נראים בטוחים בעצמם, לא רוצים עזרה, אבל הם אומללים עלי אדמות. מסע קודר לעולמם של נערי הרחוב החרדיים”, מספרת הכותרת. לטעמי, ‘אומללים עלי אדמות’ זו קביעה מעט מוגזמת. לא נברתי בסכום הצרות העולמי, אך בלי להמעיט מאומללותם, נדמה שיש מסכנים מהם. הכותרת ‘רחוב הנשמות’ לקוחה מהשיר ‘ברחוב הנשמות הטהורות’, וחבל שהשמיטו את המילה האחרונה. הנשמות הללו טהורות היו, ואנחנו תפילה שיחזרו להיות כפי שהיו כל עוד הנשמה בקרבם.
הנינג’ה החרדי: לוחם הנינג’ה שגילה את אלוקיו במעמקי תרבות הלחימה הסמוראית, חוזר אל הזירה. “ישי אמנו, האיש שמצא בנינג’וטסו את אלוקים, משחזר את תחנות חייו הסוערות וחוזר אל הרגע הקסום ששינה בשבילו הכל”. כגולש מן המניין בפייסבוק, נחשפתי בחודשים האחרונים למסע יחסי ציבור על אודותיו – בעיקר בזרוע החברתית של אתר כיכר השבת – בו מוצגים סרטונים המציגים את פועלו של האיש והחרב הסמוראית. מסתבר שסיפורים משוחזרים, גם אם לא מתאימים לתדמית המקצועית של ‘משפחה’, ניתן למצוא גם שם.
בנימה אישית, סיפורם של אנשי מקצוע שמצאו דווקא בפרנסתם את אלוקים, צריכים להפסיק לעניין אותנו. כחרדי שגילה את אלוקיו בפעם המי-יודע-כמה במסגרת כתיבת ביקורת זו, אינני מוצא עניין מיוחד בגילוי האלוקים במסגרת מקצועות חופשיים. כמו כן, לקבל כאפה בסמטה אפלה במהלך קטטה עם שיכורים, לא הופך אדם לבעל תחנות סוערות בחייו.
סודות ביזדים: “חכם שמואל שמאי, היה במשך חמישים שנה השמש הצמוד של מרן הגר”ע יוסף, ובמשך עשרות שנים הוא גם היה אחד האנשים הבודדים שמרן החשיב כחבר … שלוש שנים אחרי פטירתו של מורו ורבו, הוא סוף סוף מצליח לחזור אל השיעורים שהפכו את מרן הגר”ע למנהיג הדור, ואל הרגעים הדרמטיים של שיעורי מוצאי השבת הסנסציוניים”. ראשית, לא יפה שהוא חושף סודות מהיזדים. זה חבר זה? ככה לחשוף סודות? שנית, יפה שהגבאי המסור מצליח סוף סוף, אחרי שלוש שנות אבל, לחזור אל השיעורים ואל הרגעים הדרמטיים.
עד כאן להיום.
