בית המשפט, יום הדין, 2066.
התובע: המילה פרזנטציה ודאי מוכרת לך
אני: כן
התובע: למיטב הבנתי פרזנטציה היתה התכנסות בחדר חשוך בנוכחות קליינט, שם הוצגו בפניהם שלושה או אפילו חמישה “כיוונים” כך כיניתם את הקורבנות, כיוונים?
אני: כן, כיוונים או חלופות
התובע: ואותו הקליינט היה צריכים לבחור רק אחד מהם כדי שישרת אותו, זה תאור מדוייק?
אני: כן
התובע: אז היה נבחר אחד מתוך ארבעה ומה היה קורה לשאר?
אני: היו הורגים אותם
תובע: במקום? באותו החדר?
אני: כן
התובע: זה נכון שלפני שהיו הורגים אותם היו מספרים אותם, באותו החדר, מול כולם או שזו סתם שמועה זדונית?
אני: כן.
התובע: מה זה היה משעשע אתכם? מצחיק אתכם? אין צורך שתענה. יצא לך להרוג בעצמך?
אני: לא. זה לא היה בסמכותי. רק הקליינט היה מורשה לבצע הריגה
התובע: האם להמליץ לו את מי להרוג היה בסמכותך?
אני: כן, היתה לי את הרשות
תובע: ומימשת לא פעם את הרשות הזאת הלא כן?
אני: עשיתי את המוטל עלי בתוקף תפקידי, זאת היתה עבודתי.
תובע: האם היו לכולם סיכויים שווים או שהיה יתרון לאחד מהם?
אני: זה לא היה משנה, מה שנראה לך יתרון, בעיני האחר יכול להיחשב חיסרון, כך שהסיכויים שמישהו מהם יחיה הם די שווים.
תובע: האם הבאת פעם כיוון בידיעה ברורה שיהרגו אותו?
אני: לא פעלתי לבד, היו ועדות בנוכחות דרגים בחירים ממני ושם נעשתה הסלקציה, לא פעלתי לבד.
תובע: אני מתאר לעצמי שדעתך היתה נחשבת באותם ועדות, היית “מוכר הרעיונות”
אני: הכינוי הזה לא הוצמד לי ולא מוכר לי
תובע: אתה מזהה את האשה והילד בשורה 3? שם בצד ימין
אני: לא
תובע: הם היו כיוון מספר 2 בפרזנטצייה שנערכה ב2013 ב**********
אתה בטח שואל את עצמך איך הם בחיים? פשוט בחרת לא לספר אותם. הם לא היו מספיק מצחיקים, או מספיק חכמים או שהם פשוט לא היו שלך וזה מה שהציל אותם, הבנאליות והאגו שלך הצילו אותם ממך. אני סיימתי.
