הרהורים של פרסומאית • פרק 2: היום בו למדתי להרפות

18:00 – תזכורת

אני מצמידה ממו קטן, צהוב, על הלוח החמוד הזה שיש לי בראש. זו התזכורת האישית שלי, השלישית להערב. עוד משהו לטפל בו מחר במשרד. בשעה 19:30 הלוח מתחיל להתמלא ואני שולחת לעצמי ראשי פרקים בוואצפ ונועצת את השיחה בראש הרשימה. בהמשך כבר נהיה עמוס ואני יודעת שמחר יהיה אחד מהימים המטורפים האלה, כדאי שאלך לישון מוקדם.

7:45 – בוקר

אני נותנת לו נשיקה אוהבת, אבל הוא כבר עסוק במשחקים שלו. ביציאה מהמעון אני מסניפה את אוויר הבוקר הנקי, יודעת שכבר מחכים לי כמה מיילים ואוטוטו הם זולגים לוואצפ, מעבירה מבט מהיר ומחליטה שזה בהחלט יכול לחכות לאחרי הקפה במשרד, שיתחיל את יום העבודה.

11:30 – צהריים

כבר צהריים אצלי, אני מרגישה את הלחץ מטפס לי בגרון, עושה חישוב מהיר וסדרי עדיפויות ומנסה להשתלט על הכל.

13:00 – לחץ

אני כבר לא כ”כ נחמדה, אני לחוצה.

21:00 – נוסטלגיה

אני אוהבת לצאת להליכה. לא מזיז לי איך אני נראית, מנותקת לחלוטין. המוזיקה רועמת לי באוזניים אבל אני לא שומעת אותה. אני חושבת על היום שהיה, על איך שהתנהלתי, על הלחץ. ואני לא מרוצה מעצמי.

אני נזכרת בתקופה אחרת.

אני נזכרת בבדיקה הביתית, החיובית, שכ”כ שמחה אותנו.

כמה שבועות לאחר הבדיקה הזו, בשעת ערב, אני מרוחה על הספה. לובשת עדיין את הבגדים מכל היום ונרדמת בתנוחה מדויקת מאד, כזו שלא מכאיבה לי. הבית הפוך, הכביסות נערמות, אני בקושי סוחבת את עצמי למשרד בכל בוקר ואת לימודי הערב שלי הוצאתי לפגרה.

באותה תקופה הייתי גוררת את עצמי למראה, מתבוננת ומנסה להיזכר מאיפה הפרצוף הזה מוכר לי. לא הייתי מזהה את עצמי. אני, שלכל יום, שעה ודקה היתה לי תוכנית מפורטת ומדויקת ואם משהו היה משתבש הייתי מתחרפנת. ניהלתי את חיי ע”פ משוואה פשוטה: אפס ספונטנית + אפס גמישות = 100% שליטה. דקה תשעים? הרגע האחרון? לא הכרתי את המושגים האלה, וגם לא רציתי להכיר. חיי התנהלו בשליטה מלאה.

ולמרות כל זאת, בחודשים שלאחר מכן הכל השתנה. לא הספקתי כלום, לא עמדתי בתכנונים שלי והכל השתבש בלי הפסקה. לגוף שלי היו את הרצונות והיכולות שלו. הוא לא שאל אותי, פשוט זרק אותי על הספה, ארז לי מזוודה ולקח אותנו להורים לשבת. הוא קבע לי פגישה יומית מדי בוקר עם חומציות הקיבה ועיכב אותי כל פעם מחדש בחצי שעה עד שעה. הגוף שלי לא הקשיב לי, צחק לי ולתכנונים שלי בפרצוף.

אחרי כל זה, הוא הגיע בסוף. 3.100 קילו של אושר. הוא לא בזבז זמן מיותר, תפס דף ועט ותלה לי פתק על המקרר: אני הבוס.

ולמדתי.

להרפות.

למדתי שתוכניות יכולות להשתבש, אבל תבאנה חדשות. אין טעם להתרגז, מה שצריך לקרות קרה, מה שהתפספס כבר שייך לעבר ועכשיו – להפיק לקחים, אבל עם הפנים קדימה. הלחץ מיותר. הוא משתק, חוסם לי את שדה הראיה ומוביל לתאונת שרשרת של שינויי תוכניות.

חיבקתי את הרוגע, שאלתי אותו איפה הוא היה כל חיי והתחננתי שלא יעזוב לעולם.

21:45 – תזכורת

אני כבר מסיימת את ההליכה, את העייפות אני תיכף ארגיש, בינתיים האדרנלין עוד פועם. אני מבטיחה לעצמי לזכור את התהליך שעברתי. לא לתת לחיי היום-יום להבריח את התובנות שרכשתי בעמל.

ולמחרת, אני מתחילה את האתגר מחדש.

כדאי להגיב! הגיבו לכתבה ואולי תזכו בארוחה זוגית מפנקת במסעדת “אלומה” בירושלים. הזוכה יקבל הודעה במייל (השאירו מייל) ושמו הפרטי יוזכר במהדרות ליל שישי #112. בהצלחה ובתיאבון!