מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מרכז העניינים
חינמון ארצי
מילר פוינט
משרד פרסום
WebDuck
בניית אתרים
1
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: הגונז האלמוני

הקדמה

קשה להאמין, אבל זהו החג ה-15 שאנחנו מפרסמים לאחריו את הביקורת החצי-שנתית, שכבר נהפכה למסורת, על עיתוני החג החרדיים (התחלנו בסוכות תשע”א, בפוסט שפורסם באתר “הגניזה” זצ”ל, ולאחר שזה נפח את נשמתו בטרם זמנו, הביקורת החלה להתפרסם באתר “פאשקעוויל”).

והאמת היא שדי מחמיא לקבל פניות, הן באישי (במייל המפורסם בתחתית הפוסט) והן דרך אנשי האתר שהפוסט מתפרסם בו, מאנשי עיתונים נוספים שרוצים שהביקורת תהיה גם עליהם. שניים מהם אף הציעו סכום מכובד כדי שנצרף אותם לרשימה המכובדת הנסקרת כאן. ואני שואל: וכי אתם עיוורים? הרי במה מדובר כאן? ברשימה מהללת ומשבחת את העיתונים השונים? ממש לא… זו ב-י-ק-ו-ר-ת. מה, אתם באמת רוצים להיות כאן? באמת רוצים לחטוף את האבנים? אז את הפניות האלה אמנם השבנו ריקם, אך מצד שני, נשמח לרענן – בשיתוף הצעותיכם – את העיתונים הנסקרים כאן. אחרי 7 שנים ו-15 חגים רצופים, ייתכן שאפשר להוריד חלק מהעיתונים ובמקומם לצרף אחרים. ועל כך בהמשך.

מהנעשה והנשמע

מנהג יפה עשינו לנו בפעמים האחרונות, לסקור בקצרה את מה שהשתנה בשוק העיתונות החרדית בחודשים האחרונים, מאז שהיינו כאן בפעם הקודמת, ואף הפעם נעשה זאת: בעיתונים שייסקרו להלן, חלק השתדרגו להם, וחלק הלכו צעד אחורה, כפי שתקראו בהמשך. המעניין הוא בשני עיתונים שדווקא לא נסקרים כאן, מהצד הספרדי:

עיתון “יום ליום” הוותיק משמש את ש”ס הוותיקה גם היא, מאז שנות הקמת המפלגה, פחות או יותר. בתחילת דרכו כתבו בו הכוחות המובילים היום בעיתונות החרדית (המבוגרים שבהם, כמובן) ואפילו העורך היה אשכנזי, יום טוב רובין (היום עורך אחראי ב’המבשר’). בשנים האחרונות ניגן העיתון ניגון שונה מעט מש”ס הרשמית, למרות הראיון הקבוע של היו”ר בכל חג וחג, והנה, לאחר שנעשה צעד והעיתון נקנה על ידי גברת בשם נעמה עידן, עשו ש”ס צעד משלהם והקימו את עיתון ש”ס הרשמי החדש – “הדרך” – אליו נלקחו כמה מהכוחות הבולטים בשוק, כמו אברהם דב גרינבוים שהיה עורך “בקהילה”, וכמו אשר מדינה שכתב בכל עיתון חרדי פחות או יותר בעבר, ולאחרונה שימש בדוברות ש”ס.

העיתון האם, יום ליום, לא ישב בחיבוק ידיים, שדרג את העיתון למגזין כרומו, שינה עיצוב וקצת התאפס על עצמו אחרי שנות תרדמה ממושכת, וגם גייס שם מעניין מאד כעורך העיתון, הלא הוא הרב שלמה בניזרי, לשעבר ח”כ ושר בש”ס, וכעת אופוזיציה לא קטנה לש”ס. רפרפנו בשני עיתוני החג, אם כי אלה לא ייסקרו להלן מפאת הקבועים שממלאים לעייפה את הרשימה הקבועה, ודווקא התפלאנו לראות את השר מש”ס דוד אזולאי מתראיין ליום ליום וכן את חבר מועצת חכמי התורה הגר”מ מאיה, לצד כמויות בלתי מוגבלות של בניזרי שקצת עף על עצמו: מתראיין בעצמו לעיתון שהוא עצמו עורך, לבד מטור נוסף… הוא גם כיכב לפני כחודש על שער העיתון, בצעד עיתונאי מוזר למדיי. את הראיון ה”חגיגי” הקבוע עם השר דרעי, לעומת זאת, יכולתם – אם ממש חשקתם בכך – למצוא רק ב”הדרך”.

אז אלו הם, פחות או יותר, התמורות האחרונות אצלנו בביצה הקטנה.

פינת ההקדמה הקבועה

לפני שנתחיל לסקור את עיתוני החג החרדיים השונים, על אלפי עמודיהם, מוספיהם, דיסקיהם ועיתוני נשיהם, רק נזכיר שכל הנכתב להלן נכתב אך ורק על דעת כותב השורות והדברים מייצגים רק את דעתו ולא את הבמות המכובדות בהן מתפרסמת הביקורת.

לעיתים אנחנו מקבלים מיילים בסגנון, “איך בכלל אתה מעז לכתוב על עיתון איקס כך וכך”, או “מי שמך” וכו’. ואנחנו אומרים: אם הדברים עלולים לעצבן אתכם, זה הזמן לעזוב את הפוסט ולעבור לכל דבר אחר… זו דעתנו, מה לעשות.

ושוב תודה לכל המגיבים והמעירים, הן על הפוסט שעבר והן אלו שכבר שלחו מיילים עם דעתם על העיתונים של סוכות תשע”ח. התייחסנו לכל פניה ואם הייתה עניינית, היא גם נכנסה לפוסט שלהלן.

כך גם בל נשכח להקדים שסך כל עמודי העיתונים להלן מגיע למספר הזוי של – לדעתנו – קרוב ל-4,000 עמודים. לא קראנו כמובן 4,000 עמודי עיתון בחג. מה לעשות, גם אכלנו, למדנו, שתינו ושמחנו בשמחת בית השואבה, אבל הנכתב הוא הן על החלק שכן קראנו והן מדפדוף ורפרוף בין עלי העיתונים. ובאמת שהדבר נעשה, לפחות מבחינתנו, ברצינות הראויה, ללא כל כוונה לפגוע באי מי מהכותבים או חברי המערכות השונות. רק לבקר בעין טובה ולהעיר על הצריך תיקון. כל עיתון השקיע למען קוראיו כפי כוחו, ואנחנו רק באנו לספר לקוראים השונים, מי עשה יותר ומי פחות.

אפשר ואף רצוי לחלוק על דברינו, הן במערכת התגובות והן במייל של כותב השורות.

מייל הכותב לתגובות, נאצות וכל מרעין בישין: [email protected]

יאללה, התחלנו

בקהילה

נפתח בווידוי קטן: בחודשים האחרונים הפסקתי לקנות עיתונים. זהו. חוץ מעיתוני החג, אותם רכשנו ולו בשביל המשימה הקדושה שלנו אותה אתם קוראים ברגע זה, בשבוע רגיל – מוכר העיתונים השכונתי לא זוכה לראות אותי בחנותו. למה? כבר כתבתי על זה בפוסטים הקודמים – איזושהי תחושת מיצוי כזו. אני לא מוצא את עצמי כקורא באף אחד מהעיתונים. שנים רבות, ממש מהתחלה, הייתי לקוח קבוע, מידי שבת, של עיתון “בקהילה”, עד שנגמלתי מזה לאחרונה. לא מוצא במגזין עניין שיכול לעניין אותי, לרוב, וגם בחדשות – בעיקר טורו הפוליטי של ריבלין, אותו ניתן למצוא מידי שבוע גם באתר “בחדרי חרדים”. אז למה בעצם, להיטלטל ולקנות עיתון שלא מעניין אותי. עיתון משפחה, מפעם לפעם, כן אנחנו מוצאים בו עניין במגזין (בחדשות פחות), אבל כבר הזדקנו והתרגלנו לכך שאם כבר קונים עיתון (וכאמור גם עם זה הפסקנו), זה “בקהילה”.

כן יצא לנו פעם או פעמיים לקנות את “בקהילה” בחודשים האחרונים, ואז נוכחתי בשינוי לרעה בחלק העיצובי של המגזין. כאילו פיטרו באחת את כל המעצבים הגרפיים הקיימים ובמקומם נתנו למנקה המשרד לעשות את העבודה. עיצוב מוזר למדיי.

בחלק החדשות שמנו לב למדור הדעות הקבוע עם כותבים שונים, שהפך לדאבל (שני עמודים), וחוץ מזה לא נצפה שינוי מיוחד מאז התראינו כאן בפעם הקודמת. עדיין מחכה לאיזה שוס שיחזיר אותי להיות לקוח קבוע של העיתון.

ומכאן, לעיתון החג:

בקווים כלליים, אפשר לומר שעיתון החג הזה כמוהו כעיתון החג של בקהילה בחג שעבר. אין איזה פרויקט מעיף מהסכך (שלא תחשבו שבמשפחה יש, אבל על כך בהמשך) חוץ מהכתבה המפתיעה באמת על צפון קוריאה. אבל למה להקדים, בואו נהיה מסודרים.

המגזין (2 מגזינים: 264 עמו’)

במגזין (הכפול) הפעם, 264 עמו’ ו-16 כתבות בסה”כ (אחת מהן פרויקט קצת נרחב יותר, “אושפיזין”), זאת לעומת 164 עמו’ ו-9 כתבות בחג שעבר.

ובכן, כבר בכותרת כאן צריך לתקן: לא “המגזין” כי אם “המגזינים”. בקהילה, בצעד מעניין וחביב, וכמו שיעצנו כאן בעבר, חילקו את המגזין שלהם לשניים, דבר שנתקלנו בו עד היום בעיתונות החרדית רק באמריקה הגדולה, במגזין “עמי” האורתודוקסי (אם חשבתם שהעיתונות שלנו יצרית, חכו עד שתשמעו על מלחמת עיתוני החגים באנגלית, אבל בשביל זה צריך לחכות ש”פאשקעוויל” יפתח שלוחה באנגלית ונפרסם שם ביקורת תואמת על העיתונים האמריקאים), שנוהג לחלק בחגים את המגזין השמן מאד שלו, לשניים, ושני המגזינים שמנים ובעלי “גב”. אבל יש הבדל: את העצה שנתנו, לחלק מגזין לשניים, נתנו לעיתון משפחה, שמציג מגזין בעל קרוב ל-400 עמודים, ואז באמת יש לחלק לשניים ולשני גבים. במקרה של בקהילה, החג הזה, אין שני מגזינים שווים, אלא אחד עם החומר הטוב והראוי מביניהם, והשני עם הפסולת שנשארה, פחות או יותר. לא מצאנו טעם לעשות זאת החג הזה, במיוחד שהגב המהודר נעלם לו הפעם…

לכאורה, זה גם נראה שהפעם הוסיפו 100 עמודים ועוד 6 כתבות, אבל בל נשכח שכל השפע הזה הגיע על חשבון משהו – מוסף נושא נפרד שהפעם בקהילה לא הוציא כלל, וחבל. (אוסף של כמה כתבות עם ניחוח חו”ל בסוף אחד המגזינים תחת הכותרת “יומן מסע”, בלי אף נושא שזור ובלי חוט שדרה הוא לא באמת “פרויקט מיוחד” ובטח לא “ייחודי” כפי שהוא מכונה במגזין. מצטערים).

מגזין “הזהב” (148 עמו’)

המגזין הזה, בעל השער הלא-רע, הוא המגזין הראשי והחגיגי של ‘בקהילה’ החג הזה. בשער מפציע האדמו”ר מרחמסטריווקא בראיון חג שנתן לעורכי “בקהילה”, אשר נפרס על פני 11 עמו’. הפעם את הכתבה הראשית, אחרי הרבה חגים, לא עושה הרב העיתונאי יעקב בנימין פרידמן, בפרופיל על אחד האדמו”רים או הרבנים, אלא העורכים קוק וגרובייס (מודים, עוד לא קראנו). את השנייה. בל דאגה: ב. פרידמן ממלא את מכסת העמודים הקבועה שלו גם החג הזה. אמנם בכתבה השנייה, הנפרסת על פני 20 עמודים (כפול מכתבת השער), והיא על הראשל”צ הגר”י יוסף, שכמדומה שלא התראיין עד עתה או לפחות ממעט מאד מלהתראיין. כאן גם אפשר למצוא את הסגנון הספרותי היפה שבו הוא כותב.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 1

כתבה נוספת ראויה לציון, רעיון יפה, היא על הגר”א פילץ, איש התורה של דרום הארץ, ר”י תפרח. מודים, קראנו אותה רק לאחר שפורסם במוצאי החג התיעוד הדי מוזר יש לומר, בו הוא נראה “מתחתן” עם התורה כשר”מי הישיבה מובילים את החופה. אין ספק שאחרי וידאו שכזה נותר רק לרוץ לקרוא את הכתבה על הדמות המסקרנת. ואכן, בשמונת עמודי הכתבה, יצחק פלדמן משרטט – בכתיבה ציורית למדי (כל הקטע הראשון מספר כיצד “עוף השמים” בחן את הלילה התפרחאי ממעופו), שמזכירה סגנון שהוא בין אריה ארליך לב. פרידמן, מאסה מעניינת על דמותו של הגר”א, אם כי היינו מעדיפים – באופן אישי – יותר פרטים וסיפורים על הבן אדם מאשר הדימויים הספרותיים שלוקחים נתח מרכזי מאד בכתבה. כך למשל חסר את התיאור של החופה המסקרנת דלעיל, למרות שמדובר בטקס קבוע מזה עשור במוצאי שמחת תורה.

עוד כתבה מסקרנת היא זו עם שלמה שמיר, העיתונאי היהודי-ניו יורקי הוותיק, חמיו של ראש המוסד, שכמה שהכתב ניסה למשוך אותו לדבר על חתנו ולהוציא איזו מילה, חפצו זה לא עלה בידו, והלה דיבר בעיקר על אדמו”רי גור. גם הניסיון למשוך אותו לדבר קצת על המנהיגים האמריקאיים, למרות שזה תחום התמחותו וכתיבתו, לא צלח, אבל עדיין כתבה מעניינת למדיי (ולמה לא שיגרתם צלם מקצועי? יש רק תמונות סלולריות של הבחור, גם בכתבה זו וגם בכתבה במגזין השני על הפסיכותרפיסט החרדי).

עוד במגזין הזה: ראיון, עוד ראיון, עם יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין, בעיקר על רקע ביקורו לאחרונה בתא כלאו ברוסיה. יש להזכיר שכמובן אחרי ביקורו שם, כבר לפני כמה חודשים, אלדשטיין התראיין על כך במקומות רבים, שלא לדבר על ראיונות חג רבים בעבר על סיפורו בעיתונות החרדית, האחרון לפני כשנתיים ומחצה ב’כל ישראל’ של קו עיתונות.

חותם את המגזין מין סוג של פרויקט “אושפיזין” שכזה שלא בדיוק זכינו להבין אותו. הכותרת שלו: 12 רבנים ואישי ציבור בוחרים …מארח לחג הסוכות. וכך בחרו למשל הגרי”מ לאו את רבי לוי יצחק מברדיטשב (מה?), רייזמן את הרב קוק, הרב שך והרבי מלובביץ’ (מה??), וכו’ וכו’. הסתכלנו פעמיים ושלוש לבדוק שוב האם מדובר במגזין הרציני או בעוד איזו כתבה במוסף לנשים, שם בד”כ זה סגנון הכתבות בחגים. כך גם למשל ניסו העורכים להיצמד למין תעודת זהות בכל דמות של “האושפיזין/המקום ו-הזמן”, וכך יצא דברים תמוהים למדי כמו: “האושפיזין: רבי לוי יצחק מברדיטשוב/ הזמן: בישיבה של מעלה ושל מטה/ המקום: במקום שבו כל יהודי יכול להיכנס”. או: “האושפיזין: הרב קוק והרב שך/ הזמן: אחכה לו שיבוא/ המקום: איפה שרק יתכנסו”. וזה עוד מעוצב בבלגן, חלק מתחיל בעמוד זה ונגמר שם, חלק מתחיל שם ונגמר פה. לא ברור. לנו לא נותר אלא לחשב אם מדובר בפרויקט שהוא יותר דביקי או יותר דבילי.

במגזין הזה, באופן מפתיע, חזרו לשכון הטורים, שכבר עזבו לפני תקופה, של הרב גרוסמן והרב שוורץ. מעניין אם שוב כאן כדי להישאר. כמו כן בחודשים האחרונים, הטור של הרב הורביץ שהיה בעל כפולת עמודים, נדחס לאחד, וכך המון המון מילים נדחסות לעמוד אחד וזה נראה לא משהו, בלשון המעטה.

מילה טובה אחת יש לכפול: אחת, על העיצוב של כתבות כלל שני מגזיני החג של בקהילה, שמעוצבים די טוב. ושנייה על איכות הדפים וכן העמוד הפותח (העבה יותר) שהשתדרגו בעיתון החג.

מגזין “הכסף” (116 עמו’)

כמו שכינינו זאת קודם, זהו מגזין ה”שאריות”, החלק הפחות חשוב. כאן כבר לא תמצאו כתבות עם רבנים ואפילו לא כתבת שער ראויה (רק תמונת אילוסטרציה של יהודים עם ארבעת המינים). במגזין הזה יש 4 כתבות מגזין רגילות, ואז “הפרויקט” יומן מסע עם עוד חמש כתבות.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 2

הכתבה הפותחת היא עם שגריר ארה”ב בישראל דיויד פרידמן. טוב, כאן בקהילה נסחף וכתב “ראיון בלעדי” על הראיון הזה. אלא שהראיון הזה כלל לא בלעדי ובטח לא לבקהילה. ראשית, פרידמן התראיין גם ל’משפחה’ וגם ל’כפר חב”ד’ החג הזה, ולפני שבועיים כתבת שער בישראל היום. שנית, וחמור יותר, הכתבה הזו היא אטריות מחוממות לכל דבר. היא פורסמה ככתבה וכלשונה לפני כחודש במגזין ‘עמי’ באנגלית, וכעת הגישו לנו את תרגומה. ומה עם מי שקרא את המקור, כמונו? היא גם חתומה ע”י הכתב של עמי, יוסי קראוס, למרות שכנראה מחשש לעינא בישא המילה “עמי” או קרדיט למגזין ממנו נלקחה הכתבה, לא הוזכרה. אבל זהו “בלעדי”, כמובן.

הכתבה הבאה, והמעוצבת באופן צבעוני וחדשני, היא עם הצייר הידוע מוטי הלר, שגם מצייר פה את הראיון אתו באופן חדשני ויפה. עוד שתי כתבות חביבות במוסף, אחת מהן בסגנונו האהוב עלינו של אליעזר גרינצוויג (אייזיקוביץ), שכבר פרגנו לסגנונו בפעם שעברה.

טוב, כעת הגיע הזמן להתייחס לפיל הרציני ביותר שנמצא בחדר, וטמון לו בסוף המגזין הכספי, תחת פרויקט המסעות: הביקור הבלתי ייאמן של יצחק הורוויץ, העיתונאי ההרפתקן והוותיק מ’בקהילה’, בלא פחות מאשר …צפון קוריאה. ברור לכם שזו הכתבה הראשונה שקראנו בשקיקה החג הזה, עת הגיע העיתון הביתה. הכתבה הזו, אגב, היא לא בלעדית-בלעדית, שכן פורסמה החג הזה במקביל גם במגזין ‘עמי’ שם נוהג הורויץ לפרסם באנגלית את כתבותיו אשר מתפרסמות ב’בקהילה’ בעברית.

מילה על הורוויץ בטרם נרחיב עוד טיפה על הכתבה: בנוסף לתפקידו כעורך ב’בחדרי חרדים’, משמש הורוויץ ככתב מגזין שנים רבות ב’בקהילה’, כמעט עם הקמתו ואולי אף עם. בעבר שימש כמה וכמה שנים כעורך מוסף ‘קולות’, עד שזה הפך למגזין כרומו, ושם נהג לערוך סדרות כתבות מהממות כמו למשל זו מתימן, על יהודי תימן, בהיותו אחד העיתונאים הישראליים היחידים ובטח החרדים שההין לבקר במקום, ובעוד מקומות אקזוטיים שונים עליהם פרסם כתבות במהלך השנים. גם לאחר שעזב את תפקידו כעורך המשיך לכתוב ככתב מגזין, ומידי שבוע בשבוע הוא מביא בחריצות ראויה לציון כתבות שטח או ראיונות מיוחדים. אבל אין ספק שנסיעה כזו (פחד אלוקים!), כמו הפעם לצפון קוריאה, הוא עוד לא עשה. השאלה אם הכל היה שווה, כולל סכנת חיים אם יוודע שם שהוא עיתונאי ישראלי, העיקר להשיג את התמונה שלו חובש כיפה שחורה למרגלות הפסלים של הקימ’ים, היא שאלה אחרת. אבל לנו כקוראים, זה בהחלט היה חרך הצצה ייחודי ומסעיר, שלפי הכתוב בעיתון עוד ימשיך בעוד מספר כתבות (נו, בטח. אחרי דבר כזה נראה לכם שבקהילה היו מסתפקים בכתבה אחת משם? אותנו הם לבטח קנו כלקוח עד סיום הסדרה).

ואחרי דברי השבח בואו שניה, כהרגלנו המעצבן, רק ננפץ את הסופרלטיב “העיתונאי הישראלי הראשון שנכנס לצפון קוריאה”. הנה כי כן, אך לפני כשנה פרסם ליאור דיין כמה כתבות ב’מעריב’ לצד סדרת וידאו בערוץ 20, על ביקורו בצפון קוריאה. וכן, לפני כחצי שנה פרסם “ישראל היום” כתבת ענק מלאה בתמונות ודיווח של צלם העיתון שנסע גם הוא לצפון קוריאה (גם שני אלה הסתירו כמובן את תפקידם העיתונאי). שלושת אלה (ומן הסתם יש עוד כמה. סה”כ יש אפילו סיורים רשמיים לישראלים לשם בשנתיים האחרונות. גגלו), ביקרו בדיוק באותם מקומות וסיפרו פלוס מינוס את אותם סיפורים, שכן מערביים שמגיעים לצפון קוריאה (על אף הניסיון של הורוויץ להיצמד דווקא לקבוצה סינית, שלא צלח), עוברים סיור זהה, ישנים באותו מלון ומבקרים באותם מקומות בדיוק. אבל אין ספק שלמצוא כתבה כזו בעיתון חרדי היה מדהים, ועל כך ציון ראוי לשבח.

במסגרת הכתבות העולמיות עוד 4 כתבות, שתיים מהן של יעקב ב. פרידמן לרוסיה, עוד אחת לסקנדינביה, כאילו לחפש שורשים יהודיים (נו, באמת…) ועוד אחת נוספת ב”סדרה” ‘מסע בשניים’ ליוון. הכתבה האחרונה נראתה כאילו חיפשו עוד איזה משהו ל’מסע בשניים’ הזה יומיים ורבע לפני החג ומצאו את היעד הכי קרוב וזול… עדיין גם לא זכינו להבין את המשמעות של ההבדל בין ‘מסע בשניים’ לעוד מאות ואלפי כתבות שכתבו שני כתבים, במהלך השנים. המבאר נכונה יבוא על שכרו.

מוסף פוליטי “דרך השלום” (48 עמו’)

כרגיל (אנחנו כבר חוזרים על עצמנו, אה?), אחת הפנינים המרתקות ביותר של בקהילה, כמידי חג בחגו, נמצאת במוסף זה, הפוליטי הקבוע, של יעקב ריבלין.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 3

הפעם נושא המוסף הוא, “25 שנים ליהדות התורה המאוחדת” – יעני לאיחוד בין שני הפלגים המרכיבים כיום את יהדות התורה, הלא הם אגודת ישראל ודגל התורה.

אז שוב, זהו המוסף שגמענו ראשונה מרישא ועד גמירא, למרות אי אלו טעויות שונות של הגהה וכתיבה (גם זה כרגיל, ונסלח בהבנה ללחץ). אבל בגדול, חלק גדול מאד מהדברים כבר קראנו במוספים הקודמים של ריבלין. לדבריו זהו כעין מוסף המשך למוסף שפורסם בפסח שעבר (שעסק ב-“40 שנה לשותפות החרדית בקואליציה”), אבל חלק גדול מהדברים קראנו במוסף הקודם ובשאר המוספים הקודמים בחגים שעברו.

שורה תחתונה: אין ספק שאלו מוספים מרתקים ביותר, בשל ההיסטוריה העסיסית שהייתה אז (היום נהיה משעמם, או שגם אם עוד 20 שנה יוציאו מוסף על דברי ימינו הוא יהיה מרתק? שאלה פילוסופית), אבל אפעס זה קצת חוזר על עצמו. בעבר כל מוסף הביא איזו “יציאה” אחרת (הנאומים שלא ננאמו/ מבחן אמריקאי לנציגים או לקוראים/ מוסף “אילו”/ מוסף “עשר המכות” בפוליטיקה החרדית). אבל בשנתיים שלוש האחרונות המוסף התייצב על סיקור תקופה אחרת בפוליטיקה החרדית. עיתון שרוצה להצליח צריך לחדש. וגם אם זה מעניין ומרתק (וזה אכן כזה), לא מצאנו – גם הפעם – את החידוש במוסף זה, לצד זה ששוב מזכירים שאותו גמענו ראשונה לפני השאר…

בעיה נוספת, ודי קבועה במוסף הזה, היא שהוא לא מהודק מספיק (אין הכוונה לפיזית, כמובן…). למשל, בעמוד 30 יש קטע על בחירות תשנ”ו, בו נכתב כך: “הנושא הכי בוער שעמד על הפרק היה זהותו של מועמד הסיעה המרכזית לרשימה לכנסת. המועמד הטבעי ביותר היה יעקב ליצמן, שהיה מבכירי הסיעה”. בשורה הבאה כבר נכתב: “השאלה במי לבחור הייתה יותר מקשה. לאחר פטירתו של שפירא והדילוג הזמני על ליצמן, לא נמצא בקאדר העסקנים הקיים מישהו מתאים לכנסת”. היי, לפני רגע כתבת שליצמן היה הכי מתאים, אז מה קרה שם? למה לא נבחר? ומה הכוונה ב”דילוג”? מי דילג, למה דילג? וכמו הדוגמא דלעיל, יש עוד כמה כתבי חידה לא ברורים פה ושם, אבל לבד מזאת – מרתק.

שאר החלקים והמוספים

אז מוסף נושא, כמו שכבר אמרנו, אין הפעם. אז שאר החלקים הם: מוסף נשים “פנינים” (96 עמו’), שהאמת היא שתמיד מצאנו בו פנינים יפות, אך הפעם לא מצאנו משהו מיוחד ששווה כאן איזכור, זאת לצד עיצוב מזעזע שלבש הפעם המוסף. מה קרה לפונטים שלכם? מה קרה לגודל? אבוי; מוסף סיפורים “אסיף” (32 עמו’. מוספי סיפורים אף פעם לא היו הצד החזק של בקהילה), ובו חמישה-שישה סיפורים. המעלה שלו הוא שהכותבים לא הוגדרו בנושא, שלא כנוהג הפסול שהשתרש בשנים האחרונות בשאר מוספי הסיפורים, ויש בו אף סיפור של צביקה יעקבזון (שתמיד הסיפורים שלו, בסגנונו האהוב, הם עליו עצמו. מה יהיה אתו…). חותם את המוסף סיפור תלוש משאר המוסף, שאתרע מזלו להיות מבוקר דווקא כעת, בשל היותו מוסף הסיפורים הראשון הנסקר, לפני השאר.

על הסיפור חתומה ר. גיל (רחל שטיגליץ), בימים כתיקונים כתבת ‘יתד נאמן’. מה היא עושה פה, למען ה’? שאלנו את עצמנו. והתשובה לא איחרה לבוא: מדובר בסיפור שהוא לא פחות ולא יותר מאשר סיפור יח”צ לחברת הביטוח ‘הראל’. רוצים הוכחה? הסיפור מופיע ככתבו וכלשונו ואפילו תחת כותרתו הזהה, גם במוסף הסיפורים של ‘משפחה’ וגם במוסף הסיפורים של ‘המודיע’. איזה ביזיון. לא ייאמן מה מוכרים לנו, לא פחות מאשר במוסף הסיפורים שאמור להיות החלק הכי תמים וחף מיח”צ. בקהילה עוד שיבץ את הסיפור כאחרון, כצרוע המורחק מן המחנה, אבל במשפחה והמודיע הסיפור מופיע באמצע המוסף. אויה שכה עלתה בימינו; מוסף תמונות “העולם החרדי” (32 עמו’); מוסף הילדים “חברים” (16 עמו’) שחזר אחרי הפסקה של כחודש וכאות חיסכון מורכב רק מקומיקס ויורד ל-16 עמו’; מוסף יח”צני בריאות ל’לאומית’ (36 עמו’); וחלק החדשות (64 עמו’), שהגיע הפעם בנפרד, ובו בולט בשער הראיון עם ראה”מ לשעבר אהוד ברק, שזה הזמן להזכיר שלאחרונה הוא רודף אחרי התקשורת, כולל החרדית, ואך שבועיים לפני ‘בקהילה’ התראיין שעה שלמה באולפן ‘קול ברמה’; כן צורף הדיסק “לשורר שיר חדש 5”, ובו סינגלים מהתקופה האחרונה. אמנם אין אנו כאן על תקן מבקרי מוזיקה, אבל דומה שהקודמים היו מוצלחים ומגוונים יותר. זה יותר נשא נופך חסידי פרופר.

לסיכום, קוראי ‘בקהילה’ נהנו החג הזה מ-588 עמודים, זאת לעומת 540 עמו’ בפעם שעברה.

משפחה

כמו שכבר פתחנו, אין אנו כבר מקוראי העיתונים (השבועיים) בשנה האחרונה, ומשכך – קשה לסכם את חצי השנה האחרונה של הגיליונות הרגילים של משפחה שאינם עיתוני חגים. בגדול, הצצנו פה ושם, ומשפחה, כדרכו, עדיין ממשיך להיות מקצועי ומוביל – אם כי לא תמיד מה שמקצועי ומושקע הוא המעניין… אבל, אנחנו כעת עם עיתון החג.

המגזין (372 עמו’)

במגזין הפעם 372 עמו’ (לעומת 356 עמו’ בחג שעבר), ו-50 (!) כתבות (אמנם חלקן בנות עמוד אחד או דאבל), לעומת 24 כתבות בחג שעבר.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 4

משפחה ממשיך גם החג הזה במסורת של השנתיים-שלוש האחרונות: אין מוספי חג נלווים (מלבד ממוסף היח”צ שכבר נידרש אליו), אלא הכל הכל תחום במגזין אחד ענקקקק, שהולך ומתווסף מידי חג כמו עץ שמלאך עומד עליו ואומר לו: גדל.

בגדול, אפשר כבר לומר כרגיל, המגזין מקיף כל כך הרבה כתבות בכל כך הרבה נושאים, שקשה שלא למצוא עניין בחלקים נרחבים ממנו. כאן גם (ואנחנו יודעים שזה הוגן מול ‘בקהילה’), לא נוכל לעבור כתבה כתבה כעת, ולספר מה דלינו מתוכה. לך תקרא 370 עמודים של כתבות מגזין במגזין אחד, בנוסף לכל שאר האלפים… אבל הנה על קצה המזלג:

כתבת השער הפעם היא כבר לא של ארליך, אלא של מנחם פינס על מורו הגר”ד יפה, זקן המשגיחים, עם תמונה יפה מאד בשער (אבל כתבה אפעס קצת פחות מושכת ככתבת שער), ומעט מתחתיו הכתבה הבולטת הנוספת היא עם הגר”מ צדקה ר”י פורת יוסף (מתי יהיה רב ספרדי בשער עיתון-חג, ובלי “בייביסיטרים” צמודים?). בעיתון מצוין כמה וכמה פעמים שמדובר בפעם הראשונה שהוא מתראיין. לא יודעים למה, אבל משום מה לנו דווקא זכורה דמותו ככתבת שער בראיון בעיתון בקהילה בסתם שבוע של חול לפני כ-7 או 8 שנים (מישהו מבקהילה, תאשרו. ואם אין הדבר נכון, נשמח לתקן). בכתבה הזו, יש גם משנה שניכר שהוכן מהר-מהר, בלי סימני פיסוק וניקוד. הנה למשל ציטוט: “לא יכול להיות שילד שומע פעם ראשונה בגיל 18 שמשהו אסור צריך מגיל אפס להרגיל” וכו’. כך ממש.

אבל אל דאגה, גם חלקו של ארליך, וכרגיל – מבורו פארק, לא נפקד, והפעם בכתבה על דמותו של האדמו”ר מצאנז-קלויזנבורג ארה”ב. כבר בשער היא מוצגת כ”שיחת חג מרוממת” וגם בבולטות במשנה המקדים לכתבה. למעשה, החלק של הכביכול-ראיון, קטן מאד בכתבה, ומתואר שם כשאלה ששאל מר ארליך את האדמו”ר על תמיהה שהתעוררה בקרבו מעלון שהביא דברי תורה בשם אביו, ה”שפע חיים”. כתוב גם שהוא הציג את עצמו, אם כי לא מפורט אם הציג את עצמו ככתב משפחה… לכו תדעו. אבל זו ה”שיחת חג”. בעינינו, הכתבה יפה ומעניינת גם בלי לנסות לשוות לה את מה שלכאורה לא ממש יש בה, לפחות לא לפי הספר וההגדרות לראיון.

כתבה בולטת נוספת בשער היא על התקופה האחרונה בבית מרן הגראי”ל שטיינמן שליט”א, מאז חזר מהאשפוז. קראנו, אין ספק שהיא מעניינת (ואגב, זו, לספירה שלנו, כבר הפעם הרביעית או החמישית ש’משפחה’ משתמש בגראי”ל ככתבת שער בולטת לחגים בשלוש שנים האחרונות), אבל גם מזעזעת: היא מתארת ממש איך הוא מכין את עצמו ליום אחרון. לא יודע, באופן אישי נראה לי פחות היה מתאים לכתוב בכתבה כזו תיאורים כאלה ששזורים שוב ושוב לאורך הכתבה. כיהודים מאמינים ומתפללים אנחנו מצפים שהוא יחיה איתנו עד 120 עד ביאת המשיח. למה להזכיר בכל משפט שני את הקץ, גם אם הוא עושה זאת בעצמו? אין כאן מימד של כבוד, אפעס.

מאחר ונעשה שיתוף פעולה עם המלחין מונה רוזנבלום, בחלוקת האלבום “מונה 7″ לקוראי העיתון (אל תדאגו. מחיר העיתון – וגם של בקהילה – קפץ החג הזה ל-30. האמינו לנו שלא רק את עיבוי העיתון כיסו כך…), מונה הנ”ל גם התראיין (עם תמונות יפהפיות), אבל זה לאחר ראיונות רבים מספור שהעניק בשנים האחרונות לשלל עיתוני החג השונים, בהם שעה טובה, קו עיתונות ועוד ועוד.

בגזרת המרואיין הפוליטי החילוני שחובה על כל מגזין מידי חג (בקהילה כאמור עם אדלשטיין), נמצא גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, שהנה, איזה כיף והו כמה מעניין, חוזר ברוב חסדו לשורשיו הדתיים ו”חושף” את אחיו החרדי. התמונה שבה הוא, לפי הכיתוב, מצולם עם אחיו, היא תמונה משמחת ברית, אבל לא ברור שם מי הוא האח. האם החרדי משמאל עם הכובע, האברך הצנום, או שמא זה הצמוד לארדן, עם כיפה סרוגה בכלל ובטח לא חרדי. חידה.

פרויקט בולט במוסף הוא על ה”בוררים” הגדולים במגזר החרדי, החתום כולו ע”י יהודה רוסט. אין ספק שנעשתה עבודה מקיפה מאד, אבל שאלה קטנה לצדה: יש כל כך הרבה פירוט וסיפורים על כל אחת מהדמויות, אז למה לא עשו את העבודה עד הסוף עם תמונה על כל אחד? חסרות כמה וכמה תמונות, אפילו של דיין נודע ומפורסם כמו הרב יעקב פרבשטיין. מוזר.

כך גם, משום מה, כתבה אליה התראיינו כמה מזמרי המוזיקה החסידית הצעירה בארה”ב, מוצגת כ”פרויקט מיוחד”. מה בדיוק פרויקט בזה? וגם לא ממש קנינו את הטייטל שנלווה לכתבה, “הזמרים שגדלו בשכונות הקנאיות בארה”ב”. רק חלק קטן מהם גדל שם, החלק האחר גדל בבורו פארק או בכלל בלונדון. מה להם ולקנאות.

פאדיחה מוזרה נמצאת בעמוד 251, בכתבה על הצייר. כל המשנה שלה מחוק בגרפיקה, ומה שנשאר ממנו, בבלגן של ימין ושמאל, הוא הנוסח הזה: “כשיורם לוקוב הצייר בן הארבעים לו ללמוד, הם גדתי שהוקם בחשאי שיא תהילתו, להמתין בתור. היום הכבשים הם היהודים הבעלזאים עם הקסקט ריין בוערת. מפגש”. לא מאמינים? תבדקו אותנו.

פדיחה מוזרה לא פחות נמצאת בכתבה (מעניינת למדי) עם גדליה בקר. העמוד השני של הכתבה, חוזר – כולו, לכל אורך העמוד – בדיוק על אותו טקסט שנכתב בעמוד לפניו, ועדיין חסר קטע טקסט שלם שמחסיר הבנה מהכתבה. מדוע אתם מעסיקים גרפיקאים ב-4 בבוקר??

עוד כתבה מרתקת היא זו של אליהו אקרמן-אייזיקוביץ, על המרגל היהודי שהונה את היטלר. סיפור מהזן האהוב עלינו (בשביל לקרוא עוד ועוד על חרדים, לא צריך עיתון. פשוט אפשר לצאת לשטיבל. הכתבות האלה, עם חרך הצצה להיסטוריה מרתקת או ממה שטיפה מעבר לאף שלנו, הכי פחות מושקעות אבל הכי מרתקות בדרך כלל).

וזהו. עוד המון חומר רב, וחלקו מעניין למדיי במגזין, אבל עד כאן תחום שבת.

מוסף “יום בחיי” (188 עמו’)

האמת היא שהתלבטנו בכלל אם לאזכר את המוסף הזה, שאנחנו מכנים אותו מוסף “בוז לקוראים”. מוצר מביש שאין לו אח ורע בשום מקום, ושאנחנו משלמים עליו תבין ותקילין. על מה? על אוסף של כתבות יח”צ שאפילו לא נחזור על שמות הגופים כאן שוב כדי לתת להם עוד אזכור, והפעם על חשבוננו.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 5

כאן גם דחפו את הכתבה (הראויה שלעצמה), עם דיוויד פרידמן, השגריר האמריקאי, למרות – כמובן – שזו אינה קשורה לקונספט (כאילו שהשאר כן), של “יום בחיי”.

אם תשאלו אותנו, היינו מציעים לכם לעשות מעשה ולהותיר את המוסף המבזה הזה בחנויות. אם כל קהל לקוחות העיתון ישאיר אותו בחנויות, מובטחכם שהבדיחה הזו שעושים על חשבונכם, לא תחזור על עצמה. אם בכל זאת, כתסריט האישה המוכה, תמשיכו להרים את אוסף הדפים הזה אל ביתכם, בטוחנו שעוד תקראו אותו במשך עשור שנים ויותר, מידי חג בחגו.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: מוסף סיפורים “רגעים” (100 עמו’), הפעם בעריכתו של ישראל פלר, לאחר שכמדומה העורכת הקודמת של מוספי הסיפורים עברה דירה; מוסף תורני “קולמוס” (48 עמו’), אותה גברת בשינוי קל של האדרת; מוסף “ילדים” (48 עמו’); מוסף קומיקס מפרי עט ילדי הקוראים (48 עמו’); ומוסף “בתוך המשפחה” (196 עמו’), שלא מצאנו גם בו משהו ששווה אזכור מיוחד כאן.

בסה”כ נהנו קוראי ‘משפחה’ החג הזה מ… לא פחות מ-1,000 עמודים (אבל בדיוק!), מול 968 עמודים בחג שעבר. הם כבר נהנים שאנחנו מציינים את זה, אז הנה: העיתון הגדול ביותר בתולדות ‘משפחה’.

שעה טובה

אנחנו מודים שיש איזושהי זילות בכך שמיד לאחר סיקור שני עיתונים ראויים וטובים אנחנו עוברים לסקר איזשהו עיתון לא ברור, ובטח לא כזה שעומד בסטנדרטים של אלה שצויינו לעיל. אז מסורת זו אמנם מסורת, אבל אנחנו מציעים הפעם, אם תרצו שלהבא נחליף את שעה טובה בעיתון אחר, פשוט הצביעו והשפיעו, במייל או בתגובות, ותאמרו אם להישאר איתו או להחליף, ואם כן, במה. מבטיחים להתנהג על פי דעת הרוב. אבל בינתיים, ממשיכים במסורת הקבועה (ומדוע היא נקבעה? עיינו בביקורת הקודמת, כאן).

המגזין (64 עמו’)

מגזין שעה טובה מכיל הפעם 64 עמו’ (עם סיפורי החג שמופיעים בסוף – הפעם לא במהופך – שלמרות שבשער המגזין מובא כביכול ה’שער’ שלהם, המכונה “סיפורים לחג הסוכות”, בפועל אין אף שער כזה בעיתון), מול מספר עמודים זהה בדיוק נמרץ בחג שעבר ואלו שקדמו לו, לא עלה ולא ירד, ו-5 כתבות, מול 4 כתבות בחג שעבר. ובסיומו עוד 3-4 “סיפורי חג” מסופרים (או שלא) לא ידועים.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 6

טוב, להתחיל לפרק את הדבר הזה לגורמים זו תהיה גם בדיחה מעצמנו, אז בואו נעשה זאת בקיצור: קודם כל, על השער מופיע הפעם הגר”מ מאזוז, שהעיתון כביכול הולך לאחרונה בדרכו. הגר”מ מאזוז, אתם לא טועים, הופיע בשערו גם לפני שנתיים וחצי, בפסח תשע”ה. אלא שאז עוד היה זה סמוך ונראה לבחירות, ואכן היה מדובר בראיון. הפעם, אין הקשר כלשהו, וגם זה לא ראיון. נכון נראה מהשער שמדובר בכתבת 10 עמודים וראיון חגיגי? חח. מדובר בדאבל בלבד שגם ממנו רק חלקו הקטן הוא שאלות, שנענו בשני משפטים, שגם הם נראים ככאלו שהועברו לעיתון במייל. עוד שני עמודים מתארים את שיעורו השבועי המועבר בקול ברמה והעלון שיוצא בעקבותיו.

זהו. זו הכתבה היחידה שקראנו מכל “שעה טובה” החג הזה, וגם זה רק כדי לצאת ידי חובה, שלא נחשוב ששילמנו לחינם 20 ₪.

כתבה נוספת במגזין, שכאמור כבר לא קראנו, היא עם “השדר” כפי שהוא מכונה שם, אברי גלעד. מה מי מו? לשעה טובה הפתרונים. אנחנו רק נעיר שהבחור הזעצע’ד דשעה טובה השתמש בכתבה זו בתמונות עדכניות מאד של מר גלעד, בערך מלפני 30 שנה.

עוד הערה: זוכרים שבחג האחרון (פסח תשע”ז), הופיע אחיו של הרב גרוסמן הנודע, הרב בן ציון גרוסמן, בשער כשהוא מספר סיפורים מכל מיני גדולי עולם? ובכן, הכתבה הזו המשיכה ללוות את קוראי שעה טובה בכל חצי השנה האחרונה. הבן אדם רואיין מידי שבוע בשבוע בשעה טובה, על סיפורים שונים, לעתים אף בשער, כולל – איך לא – גם החג הזה. תגידו מה שתגידו, חוש הומור (מהקוראים), יש שם בשעה טובה…

מוסף “חרדים בקיבוץ” (48 עמו’)

המוסף מכיל הפעם, ממש כתמיד בשעה טובה בכל חג בשנים האחרונות, 48 עמודים, ו-8 כתבות.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 7

לא ברור בדיוק הקונספט של המוסף, שכן אין לו אף כותרת משנה ברורה, בגדול הוא מדבר על דתיים וחרדים שחיים בקיבוצים (ויישובים) קטנים שונים. וכך יש שם איזשהו סלט בין חוזרים בתשובה, חבדניקים שליחים בקיבוצים, וחרדים מלידה כמו הגולה דודי זילברשלג, כמובן בלי אף צלם שנלווה ל”פרויקט” וגם כתבות טלפוניות בסגנון שאלה-תשובה, כולן. בקשר לזילברשלג, שזה עתה צוין כאן, מעניין מאד שהבחור התראיין לעיתון, זאת למרות מאמר חריף מאין כמותו שכתב בדיוק נגד העיתון הזה, שעה טובה, לפני כך וכך שנים בעיתונו דאז, בקהילה, והחריף יגגל וירווה נחת.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם, כמובן, מוסף “שעה טובה בבית” לנשים (32 עמו’, כבכל שבוע וכל חג), בלי אף פרויקט או כתבת חג מיוחדת; ומוסף “שעה טובה ילדים” (32 עמו’ וכנ”ל), בלי אף וכו’.

לסיכום, קוראי “שעה טובה” נהנו החג הזה, כבכל חג ב”שעה טובה”, מ-176 עמו’, מול מספר זהה בפעם שעברה ואלו שקדמו לה. עיתון לי-עיתון לי-עיתון לי דקיק (במנגינת “נר לי”).

יתד נאמן

אין חובה למלא דווקא 9,760 מילה בפוסט הזה (כפי שהיה בפעם שעברה), נכון? אז בואו ננסה לרוץ מעט יותר במרוצה על העיתונים שנשארו. וראשון, תנו כבוד לליטאים: יתד נאמן.

מוסף “ועת לכל חפץ” (84 עמו’)

במוסף הכרומו הקבוע, הפעם 84 עמו’ (כבחג שעבר), ו-37 כתבות (חלקן בנות עמוד אחד או שניים), מול 20 כתבות בפעם שעברה.
הנושא הפעם, סיפורם של חפצים היסטוריים שונים בהיסטוריה היהודית (נוסף לחלק, רזה הפעם, של סיפורי חפצים שונים מההיסטוריה העולמית).

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 8

למען האמת, הנושא הוא לא רע, והיו שם כמה גילויים חשובים שונים (הציור של החת”ס), כמו גם גילויים איזוטריים למדי (כדורי השעווה שנהג הגרי”ש אלישיב למולל בעת לימודו. נו באמת). המוסף בנוי כך שיש תמונה עדכנית של החפץ ובירור איפה הוא היום, אבל זה לא נדחף בדיוק בכל כתבה. למשל, אחת מספרת על קרש החיתוך של קצב העיר טרוייש שרש”י בירכו ש”לא ייראה עליו זבוב”. כמובן שאין תמונה, וגם נכתב עליו “נראה בעבר בפריז, כיום לא ידוע”. אבל ככלל, לא מעט מהחומרים במוסף הזה ייחודיים ומעניינים. אמנם ברמה שנייה אחר הכתבות בעיתוני החג שכבר הזכרנו, וזו הסיבה לכך שלא ממש קראנו בו רבות ולא נוכל להרחיב עליו יותר מידיי.

מוסף ש”ק “ארץ התלויה במצוות” (92 עמו’)

במוסף ש”ק הפעם 92 עמו’, הרזיה רצינית מול 116 עמודים בחג שעבר, ו-26 כתבות (מול 33 כתבות בחג שעבר).

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 9

המוסף הפעם נערך תחת הכותרת “בין ארץ ישראל למדינת ישראל”, למרות שרובו מתמקד למעשה ב”ארץ ישראל” שבחיה וסיפוריה ופחות בקונפליקטים מול מדינת ישראל (שבאים לידי ביטוי בעיקר בכתבה עם הרב נויגרשל והרב בן פורת).

ראויות לציון שתי כתבות במוסף זה. אחת מהן, מרתקת במיוחד, סיפורו של ישיש חרדי אמריקאי ששנים רבות לפני שחרור ירושלים ושחרור הכותל, התחפש לערבי וצילם את כל המקומות הקדושים כפי שנראו אז ושמר את התמונות מאז בשקופיות. העיתון, לפי המתואר בכתבה, רכש בכסף מלא מכונה מיוחדת שתוכל להמיר את השקופיות לתמונות. מדובר בכתבה מרתקת במיוחד שיכלה לתפוס נתח נאה מכל עיתון חג של בקהילה או משפחה, אך מה חבל שאם כבר רכשו בעיתון מטול או מכשיר דומה, לא הביאו לנו עוד תמונות. יש שם בסה”כ 4 תמונות ששוחזרו, וגם הם די בקטן, וחבל.

כתבה נוספת ראויה לציון (מלבד כמובן השו”ת המרתק והקבוע במוסף זה עם הגר”י זילברשטיין ועוד כמה כתבות שנראות מבטיחות אך עדיין לא נגענו בהן), היא הראיון עם האדמו”ר מקאלוב שלוקה בניוון שרירים, ועונה דרך עיניו ומכשיר מיוחד. ואנחנו יודעים שכבר בוצעה בעבר ע”י משפחה. אך עדיין.

עורכי המוסף, אולי באקט של עצלנות אולי באקט של חיסכון, חסכו חלק ממנו, ובמקום להוציא מוסף שהוכן מראש לשבת בראשית, צירפו בשבת האחרונה את “חלק ב'” הרזה של המוסף הזה, על ארץ ישראל…

מוסף “יתד השבוע” (120 עמו’)

במוסף, ששכחו משום מה לכנותו כרגיל בסוכות, “יתד סוכות”, הפעם 120 עמו’ (מול 112 בחג שעבר), ו-15 כתבות (מול 14 בחג שעבר).

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 10

בשער המוסף מופיע הפעם הגרב”מ אזרחי (שגם ב’המבשר’ השתמשו החג הזה בשירותיו הטובים בראיון עמו), בראיון לאברמי רוזנטל עם כמה התבטאויות אקטואליות וכמה סיפורים היסטוריים. לא מצאנו איזו כותרת גדולה.

כתבה נוספת במוסף היא עוד אחת בשרשרת ארוכה מאד של כתבות בנושא השידוכים. ואנחנו רק שאלה: למה מידי שבוע נכתב “כתבה שמונה עשר בסדרה” או “כתבה שבעה עשר בסדרה”. כתבה, כפי שלימדנו המורה לדקדוק, היא נקבה, ומכאן שיש לכנותה לכאורה “כתבה שמונה עשרה” או “שבע עשרה”. אבל למה אנחנו נכנסים לקטנות כאלה. למה.

סיפור מדהים וראוי נוסף, הוא סיפורו של אמן שעוני השמש היהודי שיום בהיר אחד נעלם. ומדוע? תצטרכו לקרוא כדי לדעת. אבל מבטיחים לכם שמסיבה טובה.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “קטיפה לבית” הנשי (148 עמו’), ובו בין השאר ראיון עם הרבנית אדלשטיין, אשתו של הגר”י שנפטר השנה, על הקישוטים שהיה עושה לסוכתו, וגם פדיחה של עמוד כפול; מוסף “יתד שלנו” לילדים (32 עמו’); ומוסף הסיפורים “סיפורים אומרים שירה” (100 עמו’), שהפעם נושאהו סיפורים שמתקשרים איכשהו לשירים ידועים שונים. וכן, יש שם אפילו שלושה או ארבעה של אברהם פריד החב”דניק. למה לא. ומילה אחת לקורא חיים ולדר: את הסיפורים בסגנון “אנשים מספרים על עצמם”, אנחנו כבר קוראים מידי שבוע בעלון “הידברות” או ב”קטיפה”. עשה לנו טובה, בחגים – תן סיפור מדילך. לא בסגנון אנשים מספרים, אלא בסגנון הספרים האהובים הישנים והנוגעים שלך, “שימו לב אל הנשמה” וכו’. קצת נעלמת מהסגנון ההוא, ובטוחנו שיש עוד קוראים כמונו שמתגעגעים אליו; וכן חלק החדשות (48 עמו’).

ולסיכום, קוראי “יתד נאמן” נהנו החג הזה מ-624 עמו’, בדיוק כבחג שעבר.

הפלס

היו לא מעט פניות במיילים של קוראי הפוסט הזה על אופן הסיקור של “הפלס”, בפעם האחרונה, ולא רק: עיקר הטענות: לא ייתכן להסתכל על “הפלס” ולבקר אותו, בדיוק באופן בו אנחנו מסתכלים על עיתון כמו “משפחה” או אף “יתד נאמן”, למשל. הפלס הוא עיתון אידיאולוגי, שפונה לקהל מסוים מאד, ועוסק רובו ככולו בנושאים משלו, שמאחדים אותו. לא זה המקום למצוא כתבות חג מפוצצות, ראיונות בלעדיים וכו’. ואילו בנושאים שעליהם רק הם מופקדים, תראה שהם מסקרים כמו שצריך.

ואתם יודעים מה? אנחנו חושבים שהם צודקים. ואולי זה באמת המקום להחליף את “הפלס” בביקורת שלנו, בעיתון אחר (ואתם מוזמנים להצביע, זוכרים?), עיתון שלכאורה כן מתמודד על מדף “עיתוני החג” הרגילים. אבל דווקא בגלל האמור לעיל, נדמה שאין מעשה יותר חכם שעשה “הפלס” בעיתוני החג מאז הקמתו, מצירוף המוסף הבא לחבילת החג:

מוסף “פרי עץ הדר” (112)

למרות הוספת עוד כמה מוספים שונים החג הזה, אין ספק שזה המוסף המוביל והבולט על פני השאר. מדובר במוסף אלבומי-כרומו, ומהודר באמת (הפעם התעלו על עצמם), כ”פרויקט תיעוד מיוחד” לרגל 5 שנות עצמאות פלג-ירושלמית (תשע”ב-תשע”ח. מדובר על סוף תשע”ב וראשית תשע”ח ולכן 5).

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 11

אז מה יש בו? יש בו סיכום של כ-ל אירועי הפלג בחמש השנים האחרונות, וזהו באמת צעד חכם לקהל הקוראים המסוים של הפלס, מכל בחינה שהיא. ומדוע? (ואנחנו לא נכנסים כאן לכן/לא הפלג וכו’. רק מבחינה מקצועית), כי כל פרח הפלג, מרגיש לעתים לבד במערכה. פה הוא מפגין, שם חותם לעיתון. אבל מה המשמעות של כל זה? חלק ממה הוא? וכאן פורסים לפניו אנשי “הפלס” שורה ארוכה מאד של אירועים, בהשתתפות של אלפים רבים, במשך חמש שנים, כך שמובטח לכל קורא ‘הפלס’ כי ירגיש הוא חלק ממשהו גדול ומשמעותי הרבה יותר מהאיש הקטן שהוא.

המוסף מסכם, ב-30 אחוז מלל ו-70 אחוזי תמונות, את כל האירועים: החל מטרום פתיחת “הפלס” והכנסים הראשוניים, המשך בחתימת האברכים על העיתון, וכלה באינספור העצרות ואירועי המחאה, בירושלים, בארץ ובעולם, ולסיום – פרויקט צילומי של כל מוסדות “הפלג” – הכוללים, תלמודי התורה, הישיבות וכו’.

אז למרות שבואו נגיד בעדינות ש’הפלס’ הוא לא כוס התה שלנו, אין ספק שהיה זה המוסף הכי מתבקש עבור קהל הקוראים. שאפו, ובבקשה לא לחסום לנו ת’רכב בין 2 ל-4.

שאר החלקים והמוספים

מול המוסף האמור, אותו גמענו מכריכה לכריכה (מה לעשות, היה מעניין), נותרו המוספים האחרים שכמעט ולא נגענו בהם: מוסף “כל השבוע” (80 עמו’), ובו בין השאר ראיון עם עו”ד של הפלג, ארי שמאי, על ההפגנות; מוסף “תצפית” (80 עמו’), עם כתבות היסטוריות שונות; מוסף סיפורים “בכלי שיר” (112 עמו’), שגם הוא – כמו יתד – נוגע הפעם בנושא השירה, אבל תוקף אותו מצד אחר; מוסף נשים “נופך” (64 עמו’); מוסף “הפלס לילדים” (48 עמו’); מאסה תורנית מדברי הגר”ש אויערבאך “על משמר חומת החינוך” (16 עמו’); החלק התורני האהוב עלינו במיוחד, באמת, “לקראת שבת” (72 עמו’). מה חבל רק שהמדור האהוב עלינו במוסף, מדור החידות התורניות, נמצא הפעם אבל בשינוי גדול ומעצבן: לא תוכלו למצוא את התשובות אליו בעמוד האחרון שבמוסף, כפי שהיה נהוג עד היום, אלא התשובות יתפרסמו עוד כמה שבועות. למה, למען ה’? היו שם כמה שאלות שהיו לנו תשובות אפשריות להן, אך ללא אפשרות לבדוק. סמיילי עצוב; וכן חלק החדשות (32 עמו’).

לסיכום, קוראי “הפלס” נהנו החג הזה מ-616 עמודים (מול 576 בחג שעבר), כמדומנו העיתון הגדול ביותר בתולדות “הפלס”.

חינמונים

קו עיתונות

“מוסף חג הסוכות” (48 עמו’)

במוסף הפעם 48 עמו’ (כבחג שעבר), ו-7 כתבות (מול 7 כתבות בחג שעבר).

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 12

נדמה שבקו עיתונות קראו היטב את הביקורת הקודמת שפרסמנו בחג שעבר, והתייחסו אליה בכבוד. שיפור גדול מאד נרשם בעיתון החג של קו עיתונות החג הזה. לא עוד ראיונות בנאליים ופרויקטים משמימים, אלא דברים שחלקם יכלו להיכנס בכיף לעיתוני החג הנמכרים.

כתבה בולטת היא עם 7 הכתבים לענייני חרדים. מודים, לפי השער היה נראה כי מדובר בפאנל מרתק אליו התכנסו יחד. למעשה, מדובר בשיחה טלפונית או תשובות במייל שהתקבלו על ידי הכתבים השונים, זאת ניתן ללמוד מהתשובות החוזרות על עצמן על ידי הדוברים השונים, או מזה שאף אחת מהן לא מתייחסת לדובר הקודם, וגם אין תמונה משותפת. מלבד זאת, בחירת הנושאים קצת מוזרה: אין בכלל התייחסות, כמעט, לפן האישי או המקצועי שלהם ככתבים לענייני חרדים, אלא יותר דעתם על שינויים פוליטיים בפוליטיקה החרדית וכדו’. אם כבר נעשה דבר כזה, היינו מצפים להרבה יותר ממנו, על העבודה היומיומית, דעתם על סיקור החרדים בתקשורת החילונית, הסיפור הכי מעניין שלהם וכדו’. בסופו של דבר נשארנו עם שאלות כמו, “האם ליצמן נפגע מפרשת הדסה”, או “מה יהיה על ש”ס כשדרעי יעזוב אותה”.

עוד במוסף: כתבה יח”צנית על הספר החדש של חיים ולדר, ראיון לא רע, אם כי נושא מוזר, על “המוזיקה החרדית המודרנית” (קצת העזה לכתוב כזו כתבה, על הקינדרלך ועוד להקות שאינן הקונצנזוס במגזר, בעיתון חינמי שאמור להיכנס לכל בית חרדי), ועוד כמה כתבות חביבות.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם “שטח מוניציפאלי” (16 עמו’), פרויקט מושקע לקראת הבחירות המקומיות בעוד כשנה; מוסף “ביזנס” שגרתי (16 עמו’); וחלק החדשות (32 עמו’).

ושוב מדגישים כמו שהדגשנו בעבר: כתבנו כאן רק את הנקודות שמצאנו ראויות לביקורת. בסה”כ עיתון החג של קו עיתונות הפעם היה הרבה יותר טוב מבחג שעבר. צל”ש.

לסיכום, קוראי קו עיתונות נהנו הפעם מ-112 עמו’ (מול 72 בחג שעבר).

כאן בדרך כלל מגיע סיקור של “כל ישראל” מבית קו עיתונות, אלא שהפעם, למרות חיפוש בשלוש וארבע חנויות ירושלמיות קרובות למקום מגורינו, לא נתקלנו בעיתון למרות שאת השער שלו ראינו באתרים החרדיים. ולכן הוא נפקד הפעם מהרשימה.

מרכז העניינים (44 עמו’)

גם כאן בואו נקדים הקדמה קצרה: מכיוון שקו עיתונות כן מוציא מוספים לחגים ואנחנו מסקרים אותו, ראינו לעצמנו חשיבות כשהתחלנו לפני כך וכך שנים לסקר גם את המתחרים, מרכז העניינים.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ח 13

אבל בשנים האחרונות מרכז העניינים לא מוציא כלל מוספים או כתבות חג או משהו דומה, וזה קצת חוזר על עצמו שכל פעם אנחנו כותבים כמה משפטים לצאת ידי חובה גם כשאין מה לסקר. זו בחירה מודעת של מרכז העניינים לא להשתתף בחגיגה הזו של עיתוני החג, ונדמה שלמרות האמור לעיל וסיקור המתחרה, אין טעם בכל פעם מחדש לכתוב מה אין בעיתון.

גם כאן, נשמח לשמוע את דעתכם אם תרצו להחליף אותו בביקורת הקבועה, ובאיזה עיתון. אבל בינתיים נמשיך כרגיל, ונספר שהעיתון הוציא עיתון רגיל למדיי, עם 44 עמו’ ובלי איזה מוסף מיוחד או כתבה חגיגית ראויה לציון, כש”הפרויקט” שצוין בענק בשער הוא זה שהביא את פרטי כל שמחות בית השואבה, כפי שהופיעו מילה במילה בכל עיתוני החג החרדיים. זהו.

לסיכום, קוראי מרכז העניינים נהנו הפעם מ-48 עמו’ (מול 96 בחג שעבר).

המצעד

אי אפשר לסיים את הפוסט בלי הפינה הקבועה: מה העיתון הטוב ביותר שהיה החג הזה לדעתנו? ומזכירים: הקריטריון הוא – במה קראנו יותר בחג. לא מעניין כאן מה יותר יוקרתי או מושקע, אלא תכלס. אז הנה הרשימה: את המקום הראשון חולקים גם הפעם בקהילה, הרבה בזכות המוסף הפוליטי והרבה בזכות הכתבה המטורפת למדי בצפון קוריאה, יחד עם משפחה, בזכות המגזין השמן והמכובד שקראנו בו המון בחג. 2. הפלס – בזכות המוסף התיעודי. 3. יתד נאמן. 4. קו עיתונות. 5. שעה טובה. 6. מרכז העניינים.

ולא ניפרד לפני שנזכיר לכם שוב: אם בא לכם שנחליף את סיקור אחד העיתונים הקבועים הנסקרים כאן, שלחו לנו מייל או כתבו בתגובות – ונלך לפי רחשי לב רוב התגובות.

מייל הכותב לתגובות: [email protected]

וזהו, עד כאן הפעם. להתראות מיד אחרי חג הפסח תשע”ח!

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

23 תגובות

  1. כתבה יפה מאד, ישר כוח, ולהלן השני שקל הלא-חשובים שלי;

    צפון קוריאה (בקהילה) – אכן שיחוק ענק. בהקשר למשוואה בין הכתבות של ליאור דיין, וכו’ לבין הורוביץ – הורוביץ שיחק שונה לגמרי. הוא השתחל לצפו”ק עם קבוצה סינית, תנאים אחרים לגמרי משאר המבקרים, קלים בהרבה, מקומות אחרים וכו’. כחובב מושבע של תחום צפון קוריאה יצאתי פעור פה יותר מהכתבות של כל הישראלים האחרים שביקרו שם.

    ההצבעה על הפלס. אפשר להניח שיש הבדל בין ‘הפלס’ ל’משפחה’, אבל אין סיבה מדוע ‘הפלס’ שונה מ’יתד’. שניהם עיתונים מגזריים, בשניהם רוב מוחלט של העיתון מכיל תוכן “רגיל”. אז אולי התוכן המגזרי של הפלס יותר בולט, יותר נושך ויותר פטריוטי – סבבה, אבל בשביל זה להחריג אותו? תכלס הם מוציאים עיתון ממש מושקע, וממש שווה לרכוש אותו כמו את “יתד”.

    משהו חשוב שלא התייחסת אליו: יובל נח הררי (המודיע). מנחם גשייד, הביא כ10 עמודים ראיון מתחנף ומלקק עם יובל נח הררי. גדול הכופרים בדורינו. לא סתם כופר לתיאבון – אלא אדם שתהילתו ופרסומו בגויים בזכות תיאוריית הכפירה שלו – עד שספרו מכונה בפיהם “התנך של האתאיסטים” (עפרא לפומיה).
    גשייד תמצת את שני ספרי הכפירה שלו, הוציא את החלקים הבוטים, והשאיר את השאר כחומר מרתק. תכל’ס – בושה ענקית. להמודיע.

  2. סיקור מעולה, כרגיל… תודה!
    אשמח אם לא תוותר על הסיקור של שעה טובה, זו תופעה מרתקת, אני כמעט שוקל לקנות את העיתון כדי להאמין…
    תודה שוב

  3. אדלשטיין דתי.
    כתבתם שהוא תקן החילוני בבקהילה!

  4. דוקא הדרך יחסית לעיתון חדש היה מושקע ופונה באמת לקהל הקוראים אשמח לראותו בביקורות הבאות.

  5. ציפיתי שתדבר על זה שכל העיתונים (משפחה, בקהילה, המבשר, המודיע, יתד ואולי עוד כאלה שלא ידוע לי עליהם) הכניסו סיפור פרסומי בכוח על הראל ביטוח בריאות, אם אני לא טועה ב-4 מתוך 5 העיתונים שציינתי הכותבת היא ר. גיל ואותו סיפור בכל ה-4 כמובן

  6. ועכשיו אני רואה שפספסתי את הפסקה על הראל, סורי שחשדתי שלא עלית על זה חח

  7. הפלס כעיתון שמיועד לציבור מסויים שמתנגח ברוב הציבורים האחרים אינו ראוי להכנס לסיקור, אני מציע להחליפו בעיתון המבשר.

  8. חבל שביום בחיי ערבבו את כתבות היח”צ אם אלה שאינן.
    אבל יש לציין שגם היח”צ לרוב הוא היה מעניין.
    הרב גרוסמן, הרב צ’ולק ועוד, מעניינים בהחלט ושווים כתבה.

  9. מה עם יום ליום? לא ראוי לעיתון ספרדי להכנס למצעד?

  10. חסרים מאוד המודיע והמבשר. מיותרים מאוד מרכז העניינים ושעה טובה. בינגו.

  11. ביקורת מעולה, עם שנינות קרובה ליעקב ריבלין… תותח

  12. מאד חסר פה המבשר והמודיע וממש מיותר מרכז העניינים ושעה טובה שאין שום קשר בינו לבין עיתון חג וראוי לציין שהדרך יחסית לעיתון חדש הם עלו על כלום מבחינה מקצועית בטח על יום ליום שכן קיבל סיקור

  13. כקורא ותיק ומושבע של מדור הביקורת ברצוני להצטרף למגיבים שלפני ולבקש להוסיף את המבשר והמודיע שגם הם פונים לקהל גדול ואף חוצים בעיתון החג את הקוראים המגזריים הקבועים שלהם. ובאמת, אין צורך לסקר את החינמונים ואת שעה טובה שכל קוראיהם ביחד מסתכמים באחוזים בודדים מהמגזר החרדי!

  14. לדעתי צריך להכניס את המבשר והמודיע והדרך ויום ליום ולהוציא את עיתון הפלס ומרכז הענינים מכיון שהם משעממים ורדודים

  15. לא ציינת שיאיר ויינשטוק עזב את זמן ועבר להמבשר. זה על בסיס קבוע?
    קולמוס של משפחה שינוי קוסמטי? כנראה שאפילו לא טרחת לפתוח אותו. אבל נראה לי שהכיתובים על השער מסגירים כבר את התוכן השונה ב-180 מעלות -לטוב ולמוטב. לפחות אל תסגיר את עצמך שלא קראת את הכיתובים הללו.

  16. הפעם הכתבה היית היותר מצחיקה ועוקצנית ופחות על התוכן.
    היה כיף לקרוא (ולצחוק…)

    אני לא חושב שמגיע ל’פלס’ איזכור. מספיק מאמללים לנו את החיים שבשגרה.

    ולכל המגיבים המציעים ביקורת על ‘המבשר’ ו’המודיע’ – נא לתרום בעין יפה לגונז הנכבד. השתתפו בהוצאות הכרוכות בקנית העיתונים ובהובלתם על לביתו.
    [משאית קטנה מספיקה…]

    ושוב, תודה על כל מילה שכתובה, חבל שהיה קצר הפעם.

  17. לגבי ההצבעה:
    הייתי רוצה לראות את ‘יום ליום’ [עלו ברמה!] והדרך [נחמד לעקוב]
    במקום הפלס ומרכז העניינים.
    שעה טובה בינתיים נחמד לקרוא….
    תודה מראש!

  18. אז מילה ושתיים:

    המוסף יום בחיי. בושה לאינטלגנציה. הייתי מארגן הפגנות על דבר כזה, אבל יש לי מחסור בהפגנות הם מנוצלות מידי.

    ***

    הסיפור של הראל? זוועת עולם בחיי היום יום יום.
    יח”צ בגרוש.

    מה גם שמגזין הסיפורים של המבשר היה השנה מוסף מדהיםםםם, חבל שלא סוקר, וחבל שהוא נגמר עם טעם חמוץ של יח”צ להראל, ועוד בכזה בוטות? שומו שמים.

    ***
    צפון קוריאה נקרא אצלי בשקיקה ואכן לקח בגדול, בהתחלה הייתי בטוח שמדובר במהתלה סגנון ביקור בסטודיו עם רקעי שאטרסטוק, אבל לא, הוא הצליח לשכנע אותי שהוא כמעט הלך למות. שאפו.

    ***
    הזלזול בכתבה של ארדן לדעתי הוא ממש לא במקום. וכל כך למה? הבחור למד בנתיב מאיר, לא מדובר בעוד חילוני מחמד קלאסי שלבש כיפה לרגל המאורע, אז נכון אולי מנפחים את השורשים. אבל ביטוי הגורס “יום יגיע ואחזור לתרי”ג”… הוא לא ביטוי ריק. והכתבה עצמה מרתקת, כתובה טוב, ומעניינת. כן.

    ***
    דווקא המוסף של ריבלין היה משעמם למדי, לא חידש המון, וקצת משעמם, אז אולי באמת הוא כבר דש בכל חלקה טובה ושאינה? אולי הגיע הזמן שיבקר בצפון קוריאה הדרומית. הכתבה על ראחמיסטריווקא נחמדה, מי שמכיר קצת את החצר יותר שמדובר בהרבה יותר ממה שנאמר בכתבה. חוץ מהאזכור ההזוי (ואגב, הממש לא נכון, עד שקרי, מלווה מלכה בראשון בלילה? אין חיה כזו, ובטח לו במוצאי-שבת-קלאסי).

    עד כאן ממה שזכרוני הקצר מזכירני.

  19. בעיתון חג יש בעיה גדולה מרוב גודל הכתבות האיכותיות לא מקבלים פיקוס וכבוד ראוי מהקוראים מה שתופס את העין זה כתבות צבעוניות ת”מ וחבל.

  20. כתוספת למגיב האחרון אודות יובל נח הררי, יש לציין פיסקה שמופיעה בויקיפדיה: “נשוי לאיציק יהב, שעבד בעבר כמפיק מופעי תיאטרון”. אכן המודיע לא הראשון ולא היחיד שמכורח הנסיבות משתמש באישים חילונים בולטים לצורך השגת חומרים לעיתון, אבל כדאי שהעיתונים החרדים יקפידו יותר בענין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן