חרדיות בהייטק – ניצול תמורת הפרדה

מאת: שוקי שפירא

(תגובה למאמרו של יהונתן אלוני “תעסוקת חרדיות בהייטק – סיפור הצלחה“)

ראשית אדגיש ואומר: אין לי דבר וחצי דבר אישי נגד מדליקת המשואה הנכבדה, אינני מכיר אותה או את החברה שבראשה היא עומדת. אין לי מידע על התנאים להן זוכות עובדות החברה. אני גם סמוך ובטוח שאם הוועדה בהובלת שרת התרבות מירי רגב בחרה לתת לה את הכבוד, כנראה שהיא ראויה לו.

אני מברך על הבחירה במדליקת המשואה ולו בגלל הדיון המתעורר בנושא החשוב הזה, במסגרתו זכינו לטור הסעיפים של יהונתן אלוני. הטור עסק בנושא המהותי ביותר – לא טקס הדלקת המשואות, אלא חברות הקבלן/השמה/כוח אדם המעסיקות בעיקר נשים חרדיות בענף ההייטק. הטור ריכז את כל מה שמעוות ועקום בשיח הזה, והצליח לגרום לי לכתוב מאמר תגובה לנושא אקטואלי, במקום הנושאים הרגילים עליהם אני כותב בפשקוויל – דיגיטל ופייסבוק.

על פי עדויות של עובדות שהתפרסמו בעבר בתקשורת, חלק נכבד מהחברות הללו מהוות לכאורה גרסה מעודכנת של סדנאות היזע האמריקאיות מהמאה ה-19. על פי נתונים שהוצגו בדיונים בנושא בוועדות הכנסת, קיים פער משמעותי בשכרן הממוצע של עובדות הייטק חרדיות ביחס לשכרן הממוצע של עובדות הייטק שאינן חרדיות. נתון זה הוא מבחינתי נקודת המוצא של כל דיון בנושא.

המדינה מעוניינת להוכיח גידול במעורבות התעסוקתית של נשים חרדיות בתחום ההייטק, המהווה כיום קטר הצמיחה המשמעותי ביותר של המשק הישראלי. המדינה קידשה את המטרה הזאת והיא פועלת להשיג אותה בכל מחיר. אין ספק שזוהי מטרה חשובה, אך התנאים להם זוכות העובדות ביום שאחרי ההשתלבות, הם חשובים לא פחות ואולי הרבה יותר ממטרת השילוב.

כתוצאה מכך, הטענה שלי איננה מופנית כלפי המעסיקים שזיהו הזדמנות עסקית וניצלו אותה, כל עוד הם פועלים באופן חוקי כמובן. הטענה שלי היא נגד המדינה שבלהיטותה להזרים כוח אדם איכותי לשוק ההייטק המשווע לעובדים נוספים, יצרה את נוסחת “ניצול תמורת הפרדה” המאפשרת למעסיקים לקיים את האפליה הבלתי נסבלת הזאת, שמוצגת כסיפור הצלחה מסחרר.

אין שום סיבה בעולם שהמדינה תאפשר שעובדות חרדיות תשתכרנה פחות מעובדות שאינן חרדיות. אם המעסיקים משוועים לכוח אדם איכותי – שיתכבדו וישלמו עליו כפי שווי העבודה בשוק. הפער הבלתי נתפס בשכר העובדות לא משקף ולא מצדיק אף טענה על “חופשות מוגזמות” של עובדות חרדיות, או על “תפוקה נמוכה” שלהן – טענות מהסוג שעלו בטורו של יהונתן אלוני.

מה שהכי מעוות בכל השיח הזה, זאת הגישה הפטרונית והמקוממת שצצה בין שורותיו של יהונתן אלוני, גישה שמבוססת על הכרת תודה אליה כביכול מחויבות העובדות כלפי המעסיקים שגאלו אותן מדלותן והקימו עבורן בהתנדבות גמ”ח שעליו הם מפסידים.

צריך לומר באופן חד משמעי: יחסי עובד-מעביד הם הדדיים. המעביד תלוי וזקוק לעובד בדיוק כפי שהעובד תלוי וזקוק למעביד. תפקידו של המעביד הוא להתאים את מקום העבודה לפי שביעות רצונו של העובד, שלא אמור לשלם על ההתאמה הזאת בשכרו. אף אחד לא עושה טובה לאף אחת, מי שעובדת צריכה לקבל תמורה נאותה לעבודה שלה כפי המקובל בשוק.

תפקידה של המדינה במקרה הזה הוא למנוע את האפשרות החוקית לאפליה הברורה הזו בשכר העובדות, בדיוק כפי שהיא תמנע אפליה על רקע מגדר, צבע וגזע.