האכזבה מוועידת הפרסום של גלובס הייתה גדולה. שעתיים מצטברות של שוטטות חסרת תכלית, מלבד התרועעות עם חברים וקולגות, וחוסר עניין בהרצאות השיווקיות השונות, הביאו אותי להרהר באפשרות להפיק ועידת פרסום משלנו ולהציג לראווה את מרכולתנו המפוארת.
תחושת ההחמצה שליוותה אותי לא הייתה נחלתי הפרטית. מבדיקה אקראית שערכתי במקום התחוור לי כי המבקרים בוועידה הגיעו כדי לפגוש חברים, לקבל אות הוקרה או לפרגן לעמית שזכה לקבל, אך הסיבה האמיתית והלא רשמית שריחפה בחלל האוויר העניקה גאוות יחידה לכלל המשתתפים: בילוי מטעם העבודה, הרחק מהילדים, בעיצומו של החופש הגדול.
הוועידה הגדולה של ‘גלובס’ לפרסומאים, מפרסמים ואנשי שיווק, הוצגה באור יקרות זורח. צבעוניות לא מתפשרת, מילים צעירות ועדכניות, שיגעונות ויזואליים ואמוטיקונים לרוב. תחת קונספט “צעיר ומשוגע” הופיעו אמוטיקונים שובבים ופרצופיהם של מקדמי הוועידה נצבעו בצבעי הצהוב והסגול והווטסאפ. כאשר נכנסתי לדף הנחיתה המושלם לצורך רכישת כרטיס (315 שקל למזמינים באתר), שמחתי על ההרשמה שהסתיימה בהצלחה וחיכיתי ליום המיוחל בכיליון עיניים נוצצות.
היום הזה הגיע, בדיוק כמו כל הימים שבסוף מגיעים. ניגשתי לעמדת הנפקת הכרטיסים ואחרי כמה שניות ענדתי תג מזהה והרשיתי לעצמי להיכנס בשערי המשכן לאומנויות הבמה. לא הייתי מתקטנן בתיקוני שפה לולי הפאנל על אודות השפה העברית שהעניק לי רגעים של הנאה וגם כאלו של מבוכה; הנאה ממספר פניני הומור שהוצגו על ידי עידו גרינברג ומבוכה מכמה ציטוטים שהציגו את החרדים כמגזר עילג שזה עתה נחשף לשפה העברית התקנית. הבוז לאשת האקדמיה שהוציאה לעז על מגזר שאינה מכירה, על אף שעשתה זאת בשפה תקנית, מדויקת ומרהיבה. הקלון לחברי וחברות הפאנל שלא ידעו להעמיד אותה על טעותה. לעצם העניין, על פי כללי האקדמיה ללשון המעודכנים, יש לכתוב אומנויות (הבמה) ולא אמנויות, כפי שכתוב בכל קיר, פינה וברושור. מן הראוי להעמיד את חברי דירקטוריון המשכן על שגיאתם שמקורה בהיתר אך הווייתה באיסור חמור.
ובחזרה לוועידה, לאחר שהנפקתי את תג הזיהוי, נכנסתי לאולם קבלת הפנים. מצד ימין עמד “קיר מדבקות” עם אלפי אמוטיקונים, ומצד שמאל מארחת שביקשה מאיתנו לגשת לקיר, לבחור “מצב רוח” ולהדביק על התג המזהה. הקיר היה נחמד והעניק נופך וצבעוניות להתחלה טובה. בחרנו באמוטיקון עם עיניים נוצצות לנוכח האופטימיות הנדירה בה היינו שרויים.
מיד לאחר מכן נדחפנו בינות למאות המשתתפים, אולי אלף או אלפיים, אשר שוחחו ביניהם על מותגים ועל מדד. כמה מרפקים עדינים בצירוף מלמולי סליחה תוקפניים, אפשרו לנו להגיע לדוכן השתייה הקלה, שם ביקשנו סודה או ספרייט או מה שיש לך ביד, יאללה, שיהיה.
בשעה היעודה נפתחו במקביל שלושת האולמות המרכזיים – קאמרי 1, קאמרי 2 וקאמרי 3 – והאלפים נהרו לכיסא החיצוני ביותר: מי שנכנס ראשון התיישב על הכיסא החיצוני ביותר. הבא אחריו נאלץ לדלג מעליו ותפס את הכיסא השני, וכן הלאה. השלישי דילג מעל שניהם ותפס את המקום השלישי. וגם הרביעי, והחמישי, עד העשירי שבהם, שנאלץ לעבור על פני תשעה אנשים תוך כדי מלמולי סליחה, אני מצטער, אני רק נכנס לכמה דקות, תיכף יוצא.
אינני נוהג למדוד מותגים או ועידות או הרצאות, אבל אחרוג הפעם ממנהגי ואכתוב כמה שורות ביקורת, משום שגלוי וידוע לכל כותב ולי, שלא קראתם את כל זה רק כדי להנהן ולהסכים בשתיקה רועמת ואולי להצטער שלא הלכתם. ובכן, בהתחשב במגוון ההרצאות ששמעתי ובהפקה הלא כל כך מרושלת שהקיפה אותי במהלך שעות הערב של יום שני, זה מה שאהבתי בוועידה היוקרתית של גלובס: קוקה קולה זירו בטעם לימון.
לאחר ששבעתי מתוכן שיווקי ממומן ומהרצאות משעממות ומשמימות, ומשום שלאורך כל הוועידה הרגשתי שאני מבזבז את זמני לריק תוך חשש כבד שבאולם הסמוך יש הרצאה הרבה יותר מעניינת, חזרתי למבואת הכניסה, ניגשתי לקיר האמוטיקונים שעוד עמד שם על תילו ותפארתו, והחלפתי את מצב רוחי על תג הזיהוי מאופטימי עם כוכבים סגולים בעיניים, למאוכזב עם ידפרצוף.
זהו. החלה ההיערכות לקראת הוועידה הגדולה של עולם הפרסום החרדי.
