נגד // יצחק הורוויץ
גדולי ישראל לא זקוקים לקמפיין
מהיום שהחלו שידורי תעלומת הבחירות במקלט הרדיו שבאוטובוס, אני מחפש את החילוני ששוכנע להצביע ג’ בזכותם, וטרם מצאתי אותו. כל ערב בחירות חוזר הניגון או הסמליל התורן, שנועד להציג את מרכולתם החברתית המופלאה של הפרלמנטרים החרדים, גפני שגייס שמיכות חמות לקשיש חילוני לגמרי משני הצדדים, מקלב פינה למענו את המיטה בלשכתו וליצמן שסיפק לו אח סיעודי. איזה סיפור מחמם לב: נעשה מזה מסע פרסום עתיר מימון בחירות ועתיר משאבים והמצביע החילוני ישתכנע. איך לא?
אבל הוא לא. מה לעשות, הם עקשנים, החילונים הללו, והם מתעקשים להצביע רק לחילונים, מה שמדהים שזה קורה גם אחרי השפעת הקנאביס הרפואי של ליצמן.
אומרים שבחיפה היה אחד כזה, מצביע חילוני שדווקא כן משתכנע. צילומים על ה’לפני’ ו’אחרי’ שלו עברו מיד ליד במחוזות הפרסום החרדיים. הוא צץ בשנות החמישים כאשר החלו שידורי הטלוויזיה ומאז מגויסים למענו גדודי הפרסומאים, התקציבאים, היועצים, בימאים ותסריטאים ומיטב המוחות היצירתיים של מטה הבחירות של ג’. אומרים שהחיפאי ההוא המשתכנע כבר מזמן הלך לעולמו, ועקר לבית העלמין. אבל כידוע בג’ זה לא משנה הרבה, בוחר הוא בוחר ולא משנה איפה קבע את משכנו.
צר לומר, אבל כל הרוטינה הזו מיותרת לגמרי. בכל הקשור לש”ס בהחלט יש טעם, אבל אין טעם להשקיע במשאבים על מסע בחירות של ג’ לחילונים.
האמת תיאמר שגם מסע פרסום שנועד לבוחרים חרדים, זה די מיותר. שאלו את חבר הכנסת אורי מקלב שבכבודו ובעצמו הסביר ממש בימים אלו בטוב טעם ודעת שלחרדים אין דעת. הם עושים מה שאומרים להם וזהו. וכשאין דעת, הבדלה מניין? וכשאין הבדלה בין שניים, בחירות מניין? אז מה יש לנו פה מסע בחירות ללא בחירות. מי צריך קמפיין ומוחות יצירתיים, רק כדי להודיע מה אמרו מורי דרכה של יהדות התורה? מי צורך זיקוקי דינור, סלוגנים, תשדירים וקליפים. כל מה שצריך זה נייר לבן גדול ודפוס בשני צבעים.
וכך יושבים ח”כים בכנסת שאיש ממילא לא בחר בהם זמן כה רב, עד שאפילו אדם כמו ח”כ אורי מקלב, שבעבר היה איש ציבור אמיתי, לאחרונה היה מאיש ציבור לאיש דיבור שאתה מעניין אותו כשלג דאשתקד.
לא שזה רע. אחרי הכל, הח”כים החרדים פסקו מזמן להיות שלוחי ציבור והיו לשלוחי דרבנן. בשל כך אנו בוחרים בהם. דווקא בשל כך מסע הפרסום שהם עורכים אצל הציבור מיותר. לא אנו שלחנו אותם, אנו בוחרים בגדולי ישראל ועושים כהוראתם, ואלה לא זקוקים לשום מסע פרסום אצלנו.
אין חלילה עיני צרה בצבא הפרסומאים החרדים המתפרנס באופן כה נאה לעת הבחירות. אדרבה, זו שיטה נקייה, להעביר תקציבי עתק מהמדינה לכיסי המפלגות החרדיות ומשרדי הפרסום, ועוד באישור מבקר המדינה. אבל יש לי הצעת ייעול: העבירו את מימון הבחירות במילואו ישר לכיסי הנוגעים בדבר, חבל על הבזבוז המשווע בדרך על מסע הבחירות המיותר.
בעד // מוטי רובינשטיין
טיפות מרעננות בים סוער וגועש
יהדות התורה איננה צריכה לפנות לקהל הרחב חודש לפני הבחירות. היא צריכה לפנות אליו תמיד.
משה גפני צריך לספר לציבור על דאגתו למפעלים שלא ייסגרו ומסירותו לאלפי עובדים שלא יפוטרו בזמן אמת – או ‘ברגע האמת’, כפי שמיטיב להגדיר הסלוגן הנוכחי של יהדות התורה. הוא לא צריך להיזכר רק עכשיו, אחרי שראש הממשלה, שר האוצר, שר הרווחה ואפילו המאבטח במפעל לקחו את הקרדיט לפניו.
יעקב ליצמן צריך לספר לציבור על הישגיו במערכת הבריאות ועל לשכתו המפוארת לפניות הציבור ברגע האמת, ולא רק כאשר הוא מתבקש לחקירה או נדרש להגיב על קריסה מזדמנת במערכת שבסגן אחריותו.
יעקב אשר לא צריך לספר עכשיו על חוק העגבניות שהעביר, במסגרתו בעלי סופר-מרקטים נדרשו להציב משקולות לטובת שימושם העצמי של הלקוחות או פעילותו למען מצוקת הדיור וחולי הצליאק.
המסרים המצוינים שמשכילים להעביר אנשי הקמפיין לציבור הרחב בימים אלו, הם כטיפות מרעננות בתוך ים סוער וגועש, כמים קרים על רגל שנרדמה וכמו גלגל חילופי אבל הקטן הזה שלא באמת נראה כמו גלגל אמיתי. אפשר לנסוע איתו ואפשר לנסות להתרענן וליהנות מהרגע, אבל הוא לא כל כך יעיל ולא כל כך זכיר ולא מאוד יציב.
אינני חושב שהפעילות שנעשית בימים אלו כלפי חוץ מיותרת. ההיפך הוא הנכון. טוב שיש מי שהבין את הצורך לדבר בשפה עדכנית ומשתדל להציג הישגים שאינם מתחילים בענייני דת ומסתיימים בנושאי קדושת השבת. הפרסומים הללו, שמגיעים בעיקר לעיני אנ”ש הרועים בשדות כלליים, מציבים נושאים מעניינים על סדר היום ובמקום שהמסר ישכנע את אחינו המתלבטים והצפים בים הסוער, הוא מסייע בעדנו להבין את מיעוט העסקנות האינטרסנטית וריבוי הפעילות החברתית הכללית של נציגינו בכנסת.
באחד הפרסומים הללו שהופנה לציבור הכללי צוטטה פעילה חברתית בשם גילה זמיר: “זה המדהים והמרתק בלהיות בכנסת ולראות כיצד התדמית המשווקת לרחבי החברה הישראלית שונה מאוד בהוויה האמיתית. אחד מחברי הכנסת היותר חברתיים ומעניינים בעיני הוא ח”כ אורי מקלב מיהדות התורה. אני זוכרת אותו מהמאבק נגד החשמול העילי של הרכבת לאורך קו החוף של חיפה, כמי שהיה מהראשונים להבין ולהתריע על נזק הקרינה מהחשמול ולתמוך בחשיבה מחדש על התכנון המזיק.
“באוקטובר האחרון הכנסת העבירה הצעת חוק פרטית של ח”כ מקלב בשיתוף כל סיעות הבית המעודדת תרומת עודפי מזון, אשר נועדה להגדיל את כמויות המזון הנתרמות לנזקקים בישראל. חוק זה גרם לכך שעשרות גופים וחברות הצטרפו למעגל תורמי המזון ומנע השחתת המזון והעברתו לידי נזקקים”, סיכמה.
פתאום גפני לא כל כך רע, ומקלב לא פחות טוב משקד וליצמן לא כל כך בלתי עובר מסך. מי יודע, אולי יש בהם משהו – בחרדים האלה – ששווה להגיע עבורם פעם בכמה שנים לקלפי, לקיים מצוות ‘ועשית’ בהידור ועל הדרך לומר להם תודה. תודה על זה שבזמן שהם מדברים עם הציבור הכללי, באיחור אופייני, הם מספרים לנו מה עשו שם עבורנו.
פורסם בעיתון ‘בקהילה’
