ידעתם שקיים היום בית ספר לאינסטגרם? באמת, אני אפילו מכירה כמה מן המרצות שם. תחשבו על זה, אנשים עושים ברשתות החברתיות יותר כסף מבכל מקצוע אחר, מה שהופך את המוסד הזה לחשוב בהרבה ממוסדות לימודיים אחרים, שלא לומר לחשוב מן האקדמיה (אנחנו סופר רציניים פה בפאשקעוויל). ואם זה חשוב לפחות כמו מתמטיקה ותחביר, לא כדאי להפסיד שיעורים. קשה להבין אחר כך.
אז הנה מגיע השיעור השני, וכדאי שתקראו את ההקדמה שלו בכתבה הקודמת שבסדרה. הנה לינק לשיעור הראשון שלנו יחד. אל תשכחו לחזור לפה מיד בצלצול שבסוף הכתבה. לא שמעתם צלצול? למה אתם לא מקשיבים?
***
טוב שחזרתם, כי לאורית שהם ראבד יש 35,000 (!) עוקבים באינסטגרם וקבוצת פייסבוק לענייני אופנה בשם ‘טרנדתית’ המונה למעלה מ-36,000 נשים (!). מדובר בקבוצת האופנה הגדולה ביותר במגזר, וזהו העיסוק העיקרי וגם אפיק פרנסה בלתי מבוטל של אורית. פרסומות ושיתופי פעולה בפייסבוק מלווים את חייה למעלה מ-10 שנים, ובאינסטגרם כ-6 שנים.
“הייתי די מהראשונות באינסטגרם”, היא מספרת, “אבל לקח לי הרבה זמן להתחבר לפלטפורמה. בתחילה היה לי קשה, ולאט לאט למדתי להתחבר ולהשקיע”.
אני במצברוח טוב, ומתחשק לי להפתיע את הקוראים שלי, אז אני מחליטה לפתוח בשאלה מקורית וייחודית שלא פתחו בה מרואיינים מעולם. תעקבו, זה מגיע. ובכן…
אורית, איך הכל התחיל?
“תמיד אהבתי את תחום האופנה. באיזשהו שלב הגעתי למשקל שיא של 130 קילו, ומה שהיה לי הכי קשה – שלא יכולתי להתלבש. עשיתי ניתוח וירדתי המון. היום אני עדיין שמנה, אבל כבר יכולה למצוא בגדים. בשביל בנאדם אחר אני נקראת שמנה, אבל בשבילי זה מדהים לעומת מה שהיה.
” פתאום הרגשתי שאני יכולה להתלבש והתחלתי לעוף על זה. קניתי הרבה וניסיתי, לקחתי את זה כפרויקט והתחלתי להתאהב באופנה. גם לפני כן השקעתי תמיד בילדים, אהבתי את התחום מאז ומעולם. מבחינתי, שקלתי פעם פעם 30 קילו. זה היה בכיתה אלף. אני לא שם, אין לי חלום להיות רזה. זה מה יש ואת זה אני אוהבת, אני לא אוכל פחות ועם מה שיש אני עובדת.
“מה שכן”, היא מבהירה, “צריך טאקט מסוים – אני אלבש את מה שהכי מחמיא”.
אז זו העבודה שלך?
“זה התחיל כתחביב. אמנם זה הפך לעבודה, אבל אני בשום אופן לא עושה משהו שאני לא מתחברת אליו. בחברות היח”צ והפרסום קוראים לי קרציה, כי להרבה אני לא מסכימה. קשה לי לשחק אותה בהמלצה אישית שאני לא מתחברת אליה. אני מוכנה להרוויח פחות, ובלבד שארגיש גם הנאה בעבודה הזו. אם אקח כל פרסום שיציעו לי וכל שת”פ, תהיה לי יותר מדי עבודה פה וכמו שאני מכירה את עצמי – אמאס בזה. לכן למרות שאני יכולה להרוויח פי שלוש, אני מתעקשת לא להפוך למשהו מסחרי, כדי לא לאבד את כל הכיף”.
אורית מספרת שהיא מתייחסת לעמוד שלה כאישי לכל דבר. משתפת הכל. גם ילדים לא מסתירה. “מה שכן, אני מכבדת”, היא מדגישה, “הבת הגדולה שלי אוהבת שיראו אותה מעט, ומתי שהיא לא רוצה אני לא מצלמת אותה. זה לא בכוח. רוב הילדים ממש זורמים בכיף עם זה שאני מעלה אותם לאינסטגרם. הם לגמרי רגילים. לא מכירים מציאות אחרת”.
למרות שזו סדרת כתבות שאמורה להתנהל ברצף ישיר, אני חייבת לשאול מהר עוד שאלה מקורית שלא שאלתי בכלל את המרואיינת הקודמת. רגע. חושבת. חושבת. הו, הנה:
איפה בכל זאת עובר הגבול?
“דברים לא צנועים הם מבחינתי קו אדום. אגיד לך את האמת, את הרוב אני לא מסננת, אבל אם אני רואה שזה מפריע לאנשים מסביבי או שבמקום שאני מגיעה לא רוצים שאצלם – אז לא. צריך לזכור גם שלא תמיד יש לי חשק לתעד. לפעמים אני רוצה את השקט שלי, תנו ליהנות מהרגע. עד לפני כמה חודשים לא הייתה לי בעיה בכלל. פתאום לאחרונה בערך פעם בחודש אני מרגישה רוויה, מן תחושת ריקנות שגורמת לי לרצות להפסיק.
“תביני, אני מגיעה לכל מיני מקומות, ובכל מקום אנשים מזהים ואומרים ‘מה עם זה ומה עם זה’. הם מרגישים שהם בתוך החיים שלי, ופתאום באלי להגיד: ‘אתם לא מכירים אותי, מה אתם רוצים?’, ואז אני עושה הפסקה. יומיים לא מעלה כלום ואז חוזרת. זה עושה לי טוב ההפסקה הזו”.
מתחילה הבנת שזה ערוץ פרנסה?
“בכלל לא. גם פייסבוק וגם אינסטגרם לא עשיתי שום דבר מתוך מטרה מסוימת. אני לא בנאדם שמציב לעצמו יעדים, אין לי ולו יעד אחד בחיים. תמיד זורמת עם מה שיש, חיה את החיים. הכל אצלי רגשי, אני עושה בכל רגע נתון מה שכיף. כל החיים עבדתי קשה בכל מיני עבודות והייתי ממורמרת. הבנתי שאני לא רוצה שהחיים שלי יהיו כאלו, אז התחלתי לעשות את מה שאני אוהבת. לא מעניין אותי להיות מיליונרית, צריכה רווחה כלכלית וזהו”.
שמעתי על התופעה של קניית עוקבים. היא עזרה לך קצת להתקדם?
“אני יודעת שאנשים קונים, שמעתי על זה. אישית, כשהייתי בהתחלה הגעתי די בקלות להרבה עוקבים, כי היו אולי עוד חמש חרדיות באינסטגרם. לא היו כל כך הרבה והתחרות הייתה קלה יותר. היום זה נורא קשה, כי יש 100 כמוך. אני באה מזמן אחר לגמרי, הכל היה אז קל יותר. לא יודעת אם בכלל הייתה קיימת האפשרות לקנות אז, הכל היה אחרת. מספיק שמישהו תייג אותך פה והלכת להשקה שם, המספרים היו עולים”.
אני מניחה שיש לזה מחירים…
“מצטערת לומר, אבל לפעמים אני ממש חושבת פעמיים אם לבוא לחתונה או לאירוע, כי יודעת שלא יהיה לי רגע אחד של שקט. עכשיו במלון בפסח כל המלון הכיר אותי, זה מחמיא וקשה כאחד. לפעמים בא לך לשבת עם חברה בשקט בלי אנשים. יש כאלו שמבקשים שאני אעלה אותם באינסטגרם ואבקש שיעקבו אחריהם.
“אנשים במגזר שלנו לא ממש מבינים את הקונספט. ‘תפרגני לעסק שלי’. אני יכולה להגיע לחתונה ורצים אליי ואומרים: ‘הדיג’יי עשה לי הנחה, תעלי אותו’. לא מבינים את הגבול. אנשים משלמים לי עבור פרסום, לא יישאר לי מקום לפרסומים בתשלום”
אורית שולפת דוגמאות למכביר: “ביום חמישי אכלתי באיזשהו טשולנט ולא עשיתי סטורי. פתאום בעל המקום אומר לי: ‘נו מה קורה, יאללה, תתחילי להוציא את הפלאפון ולצלם את הסירים’. זה קורה המון, אז אני כבר לא הולכת למקומות. התחלתי גם לסרב לבקשות של תרומות, כי אם הייתי מעלה כל מה שמבקשים זה שתיים בכל יום. חלאס, אי אפשר כל היום תרומות. אני אאבד את העוקבים שלי אם אתחיל לעצבן, חייבת למנן.
“אם אבא של ילד חולה יפנה אליי אין מצב שאני אומרת לו לא, לא יכולה, אבל עמותות עושות קמפיינים כל היום, זה שם אותי כל הזמן בעמדת התנצלות. אז זה מחמיא, אבל גם קשה ולא נעים. נו, ככה זה המגזר החרדי, כל אחד מכיר את אבא שלי או דוד שלי או חברה מהסמינר”.
תופעת השיימינג קיימת גם אצלנו?
“בוודאי. בעיקרון אני השמנה המצחיקה והלא יותר מדי שווה. הבנות החתיכות מוציאות מאנשים יותר רעל, ולי יחסית יותר מפרגנים. אבל יש תגובות פוגעניות. לאחרונה די הרבה זמן כבר רגוע. מרוב שהייתי בוכה על זה באינסטגרם כבר פוחדים לכתוב לי, אבל על השומן מגיבים מלא. יא שמנה, יא דבה, אפילו מכשפה. בד”כ זה פרופילים מזויפים. הייתה איזו מישהי שכתבה שמסכן בעלי ושאם אמשיך כך היא תפנה למשפחה של בעלי”.
האירי את עיני לגבי הפן הטכני של כל העסק הזה
“זו לא פרנסה קבועה או מחויבות. אני לא רוצה דברים קבועים. אם מבקשים ממני זה פרסום אחד והביתה, לא רוצה להתחתן עם אף אחד. אין לי עצבים להיות עכשיו קשורה למישהו”.
אני אפנה עם זה למשפחה של בעלך…
היא צוחקת. “אולי תהיה הצעה בעתיד וכן אעשה, אבל בגדול זה מכניס אותי ללחץ, אז לא עושה שום דבר קבוע. יש לי רואה חשבון, ובעלי עוזר לי בכל העניינים האלו. אני לא מסתמכת על זה יותר מדי ברמה שזה ממש מפרנס אותי. אני גם מקבלת הרבה מוצרים, אז במובן הזה זה משתלם כלכלית אבל זה לא כסף.
“בהתחלה הייתי עושה המון ברטרים ושת”פים, היום אני מקבלת רק דברים שיודעת שצריכה. בעבר היה לי חצי חדר מלא בדברים ומתנות, לאט לאט למדתי שאין לי מה לעשות עם זה, אז הכל בתשלום. אני לא בלחץ. הבית לא בנוי על זה, זו לא הפרנסה העיקרית”.
בסך הכל את אוהבת את הרשתות החברתיות?
“בטח. יש המון דברים חיוביים. אני מקבלת אהבה ענקית מהעוקבות שלי ברמה שאני לא יודעת איך זכיתי. יש הרבה חסדים ומיזמים טובים שנעשים ברשתות, יש המון פרגון ואהבת חינם. ואגב אני נהנית ואף גאה מהסטייל של הבנות במגזר, שמחזיקות פרופילים מושקעים ברמה של חו”ל. תכל’ס, יש כבוד”.
צילום תמונת נושא: חיה בלנדר
3 תגובות
אורית את נסיכה.. את נותנת כוח לכל הנשים המלאות כמו הבת הבת שלי……עשית קסם בעולם!!!!!!!!!!!!
כיף להחשף לעולם הזה של הרשתות החברתיות ומה שעומד מאחריהן
האם זה נכון שאורית עושה לפעמים מכירות של הבגדים שלה?
אם כן, כיצד אפשר להתעדכן