עקרונות הניהול על פי יניב פוגל, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים וולפסון

לא יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל יניב פוגל, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים וולפסון, הסכים לפגוש אותי. העבר הניהולי המתבטא ברזומה המרשים שלו הלחיץ אותי מאוד, נכנסתי לחדר שלו עם נשימה מהירה ולחוצה, אבל הוא קיבל את פניי בחיוך ענק וזרק מיד כמה בדיחות שבהחלט הפשירו את האווירה. כמו מנהל אמיתי הוא ידע למגר את המבוכה שלי, והצלחנו להעביר יחד שעה וחצי משעשעות במיוחד. בסוף יצאתי עם כמה תובנות ניהול מעולות וגם קשרים בהנהלה הבכירה של בית החולים וולפסון. שיהיה רק בשמחות.

קראתי פרקי אבות לפני עשר שנים וכשהבנתי שיש שם הרבה דברים שקשורים לניהול, נולד אצלי הרעיון לכתוב ספר. כתבתי את המתווה ונעלמתי עם עצמי. חבר טוב שלי, זיו אלול (פאשקעווילאי אמיתי זוכר שהוא כבר התראיין אצלנו וסיפר על הספר), אמר יאללה בוא נעשה את זה. היינו נפגשים פעם בחודש במשך כמעט שנה והיום הספר כבר כתוב בעברית ומתורגם לאנגלית, כדי לקרב את האנשים שאינם יהודים לעם היהודי. בסוף יהיה פה משהו מדהים. רצינו לעשות טוב בין דתיים לחילונים אז כל ההכנסות ממכירת הספר הולכות לעמותת ‘בנועם’ שמקרבת בין דתיים לחילונים.

אתם יכולים לתת את זה לי, אני ממש מקרבת, שתדע.

יניב צוחק. אין לי מושג למה.

אז מה הקטע עם דתיים וחילונים?

גדלתי בבית מסורתי, המשפחה שלי בחלקה דתית ובחלקה פחות, ואני בחרתי להיות יותר דתי. אני מרגיש מחובר לכל העולמות: חרדים, חילונים ודתיים, ומאד כיף לי לעבוד עם כולם. עם ישראל זה עם ישראל, ואני חושב שדת עושים באהבה. לא צריך לכפות ולא לעשות בכוח. בסוף הכל גשיר, כמו שכתוב “לא בשמיים היא”. ואם זה לא בשמיים מוצאים את הדרכים, לא צריך בכוח.

בעבר שימשתי כיו”ר הנהגת הורים בבית שמש, בתפקיד שם הייתי אחראי גם על המלחמות וגם על השלום, לדאוג שהציונים לא מפריעים לחרדים וכן להפך. ובאמת עשינו שם שלום גדול בתחום החינוך. היום יש שם שקט בתחום הזה, ההסדרים שקבענו אז תקפים עד היום וכמעט אין מאבקים על הרקע הזה.

אני יכול להחליט להיות הכל – גם אשכנזי וגם ספרדי וגם מכיר את כל העולמות. למדתי ללכת בין הטיפות עם כולם, לקרב את מי שצריך ולכבד את מי שלא. זה בסדר.

תן לי פרולוג

גדלתי במשפחה ירושלמית. אבא שמעון עובד בית חולים, אמא מרים אחות בבית אבות, מהם הערך השליחותי שמלווה אותי ומהם נדבקתי לנושא הרפואה. יש בתפקיד הזה שליחות אדירה, כל החלטה שאני מקבל משמעותית לחיי אדם. בצבא הייתי בתחילה לוחם, אחר כך נפצעתי ועברתי למערך הלוגיסטי, משם התקדמתי עוד והיום אני סגן אלוף בפיקוד העומק.

פיקוד העומק? אתה המצאת את זה הרגע?

מבטיח לך. אה את מקליטה? אז זה בעייתי. אבל תקישי בגוגל. זה קיים כבר כמה שנים, תקישי.

*בעוד אני “מקישה” בגוגל הוא ממשיך לספר.*

בתואר הראשון חקרתי לעומק את האנטבה שאת רואה פה. הוא מצביע על הקיר שמאחוריו.

מגיל 15 התעסקתי עם אנטבה, המבצע הזה ממש כבש אותי. אני מרצה על זה מלא, כמעט אין חודש בלי הרצאה. איך מתכננים מבצע כזה, מה לומדים ממנו, מה החשיבות של המנהיגות והנחישות, ובעיקר הלימוד שאין מושג של בלתי אפשרי. אני גם בתהליך של כתיבת ספר בנושא. חקרתי את זה הרבה, והיום רואה חשיבות בהעברה של המסרים האלו לדורות הבאים. מסרתי הרצאה בין יום השואה ליום העצמאות, ופתחתי את השיחה בכך שזה הזמן הכי טוב להעביר את הסיפור של מבצע אנטבה. ביום השואה אנחנו מציינים את הדבר הכי מזעזע שעשו לעם היהודי. אני חושב שזה בגלל שלא היה צבא. גם באנטבה אם לא היה צבא היה קורה שם טבח המוני. הייתה שם סלקציה שמזכירה את השואה. רק מי שמעז – מנצח. לפעמים לאירועים מטורפים צריכים לתת פתרונות מטורפים. עם ישראל לא נכנע. אנחנו עם שאת בניו לא מפקיר לזר. גם אם נצטרך לשגע את הרוסים שיביאו את באומל אנחנו עושים את זה.

נו, מה לא עושים בשביל להיבחר שוב, אני חושבת לעצמי בקול, והוא מחייך ומוסיף: נוצרה פה הזדמנות מבצעית שהייתה טובה.

איפה נכנס זיו אלול לחייך?

את זיו הכרתי בצבא. בחטיבת המילואים שימשנו בתפקידים די מקבילים שמחייבים שיתוף פעולה. זה סיפור שקשה לשכוח. כשנכנסתי לחדר שלו לראשונה ראיתי תמונה של חברי הטוב שנהרג מור אלרז ז”ל ולא הבנתי איך הוא קשור. אלוקים שם את שנינו באותו מקום, זה היה מיד אחרי האירוע ונפשי נקשרה בנפשו. כבר 15 שנה אנחנו חברים צמודים, מדברים, מתייעצים, כותבים ספר יחד, נפגשים באזכרות של החבר. לאט לאט זיו התחיל להתקרב לדת, היו לנו הרבה שיחות על זה, ועד היום מתעסקים הרבה.

זה מתבטא בעבודה שלך בבית החולים?

ברור. פה בבית החולים אנחנו חייבים לספק מענה לכל האוכלוסיות, לא עושים אצלנו איפה ואיפה. כעת אנחנו עושים הרבה מאד תהליכים של הנגשה לדתיים.

מה זה אומר מונגש לדתיים? מה בדיוק אתם מנגישים?

רוצה לראות מצגת?

יאללה.

אני לא יכולה לצלם לכם את המצגת, אבל מה שקורה שם זה פשוט דבר מדהים. בצורה מסודרת מתבצע מעקב על כל תחום ותחום שזקוקים להנגשה. תקראו את זה בנשימה אחת כי זה כיף: מעקב על הכשרות מהרמפה למטבח, אחסנה, שטיפת כלים, שינוע בשבת, חימום, מכשור תומך כשרות, טבלת מעקב שינוע, הוראות להדחת כלים, מיחמים וקולרי שבת, עירוב בשבת, דלתות שבת עם התקנים מיוחדים, מעליות שבת ועוד.

אני לא בטוח ששומר הכשרות הסטנדרטי מסוגל לדמיין כמה חשיבה ומאמץ הלכתי יש כאן מאחורי כל דבר. צריך לעבוד בלי סוף כדי שהכל יהיה כשר. גם אם את בעצמך היית בבית חולים – ואני מקווה שרק לבקר יולדות כמובן – אין לי ספק שלא העלית בדעתך מה אנחנו צריכים לעשות כדי לאפשר את  קיום השולחן ערוך במלואו.

שמעי סיפור. התקשרו אליי לפני כמה זמן שמעלית השבת תקולה. בהחלטה של רגע שמתי מישהי שאינה יהודיה כל השבת במעלית, שתעלה ותוריד את האנשים. זה קרה לי מיד איך שהגעתי לכאן. אח”כ קראתי לה ואמרתי לה תודה וסליחה. אבל היא עשתה את העבודה שלה, יו נואו. כעת אנחנו מתחילים שיפוץ יחד עם חב”ד למתחם אירוחי שבת. בפסח הכל פה היה כשר לגמרי, עם כל מה שצריך וליל סדר מרשים ויפה. ממש עכשיו אנחנו נמצאים בהליך בנייה של בית חולים לילדים שעתיד להיפתח בשנה הקרובה, ביקשתי מהם לקרוא ליועץ דת כדי שמהתחלה יעשו הכל כדי להנגיש לפי ההלכה, שזה דבר שאם לא היינו עושים עכשיו כנראה לא היה קורה בכלל.

צברתי הרבה ניסיון בשנות עבודתי באסף הרופא. היה לי רב שעבד איתי שם, והרבה נושאים ששייכים לתחום הדתי פיתחנו שם. פה בוולפסון גם יש רב מאד רציני ומערכתי בשם שמואל ברקוביץ, רק צריך לתת לו כלים. הוא באמת עושה את תפקידו בצורה טובה מאד.

רגע, אני חוזרת למצגת שעל הקיר ובחוצפה שכבר למדתם לצפות לה שואלת: מה זה הכפתור “משימות שלא קרו”?

אה, זה. יש לי טבלת משימות, זו תוכנה שבה אני שולט על כל מה שעליי לשלוט בתור מנהל אדמיניסטרטיבי. את רואה שהמצגת היא פאוור פוינט פשוט. אני חסיד של פשטות, וככה אני בודק שהכל קורה.

יש לי תיאוריה על משימות, אני אגיד לך משהו. המשימות הגדולות – כנראה יקרו. תסתכלי על הלוח מאחורייך.

המבחן המנהיגותי הוא בדברים שחשובים לאדם הקטן. בונים פה כעת בית חולים, זוכרת? זו משימה שתושלם, כך או כך. אבל מה? לפעמים יש חולה שחסר לו תמי 4 בקומה, ודווקא שם אנחנו נוטים ליפול. אז המעקב שצריך להתבצע הוא אחרי המשימות הקטנות. המצוקה שלו היא קטנה, אבל היא תמצית הניהול. צריך לצאת מתוך הבנה שהדברים הגדולים כנראה יקרו.

בכלל, החיים זה אוסף של משימות שצריך לגרום להן לקרות. קחי לדוגמא בתחום הבריאות שאני קשור אליו. יש הרבה אנשים חולים, ומה יש לעשות? אני לא יכול להבריא אותם, אבל אני יכול להתפלל עליהם, אז יש לי רשימה בוונדרליסט של אנשים שצריך להתפלל עליהם קבוע. קחי, תבחני אותי, תראי שאני יודע בעל פה.

*אני לוקחת את הפלאפון והוא אומר שם אחרי שם.*

תראי, הוא מראה לי את המסך ואני מיד מגניבה צילום, יש לי גם רשימה של הקניות, ויש רשימה שמשותפת עם המזכירה שלי. זה סוג של שליטה ובדיקה שהכל קורה, זה מגיע מהמקום שמבין שצריך לטפל במשימות הקטנות. כל דבר קטן יכול לקחת חודש, ויכול לחלופין לקרות מחר. בדיוק כאן נבחנות יכולות הניהול שלך.

בתפקיד מפתח כמו שלך מדובר בהיקף של המון שעות. זה לא בא על חשבון המשפחה?

רגע, הציבור עוד לא יודע שיש לי משפחה. אז כן, יש לי אישה מדהימה בשם אתי וארבעה ילדים: יהונתן, טל, נועה ויאיר. התחתנתי בגיל 23, כשאשתי הייתה בת 26, גדולה ממני בשלוש שנים.

בסוף מה שהמוטו אומר זה שהילדים צריכים אבא ואמא. אני נמצא בנקודות הקריטיות שלהם. כמעט ולא היה אירוע שלא נכחתי בו, לכל אורך החיים שלהם, ותמיד היה לי צבא ועבודה ועניינים. בשנה האחרונה שאני פה בוולפסון, אני קצת פחות בבית. המשפחה מבינה לגמרי, ואני מפצה בסופ”שים. הקטן שלי בן השבע לא מבסוט בכלל, הוא רוצה שאהיה איתו יותר, הוא מאד מחובר אליי. גם השאר, אבל הוא קצת יותר… (יניב מחפש מילה) – דבק.

למדתי גם לשחרר, לתת להם להתמודד. אשתי גננת, דואגת לילדים בגן כמו שדואגת לילדים בבית, אפילו יותר. ביחד הקמנו את המפעל הזה שנקרא הפוגלים, היא אחלה אישה שבעולם. היא הוונטילטור שנמצא שם כדי לדאוג שהכל בבית יהיה בסדר.

למד אותנו עוד משהו על ניהול

מבחינתי, עקרון הניהול אומר כך: יש אנשים, יש משאבים, ויש משימות שצריכות לקרות. תפקידנו כמנהלים פשוט לגרום לזה לקרות תוך סנכרון של כל הפרמטרים. לא משנה איפה ומה את עושה, הכל אותו תהליך. בסופו של דבר יש אנשים שצריך להזיז אותם בתבונה, לחבר את כל הנקודות ולדחוף קדימה. כמנהל אתה מתכנן ומתאם, אתה לא מבצע את העבודה בעצמה, רק מוודא שהיא מתבצעת, וכמובן מתערב פה ושם בכל מה שאתה חושב שההתערבות שלך קריטית.

גם כדירקטור במכללה, גם בעמותת קרן שמש, גם כמנהל בית כנסת, גם כמנהל בית חולים, וגם בתפקידי הצבאי, הכל אותם עקרונות. התהליכים שונים, אבל העיקרון המנחה הוא אחד. פעם זה חולים, פעם זה סטודנטים ופעם זה הורים. פה אתה דואג לתרופות ושם לתחמושת.

אפשר ללמוד לנהל, או שמדובר בטבע?

אני אישית לא יודע לעשות כלום, חוץ מלנהל. אין לי מושג בבישול, אני לא יודע לקדוח חור בקיר. יש לי עוד רשימת משימות שמיועדת לאיש תחזוקה שאני נעזר בו. גם בחיים האישיים שלי, הכל מתנהל בצורה של משימות. התיאוריה אומרת כך: אני מתכנן, אני מתאם. לא מבצע, אבל מוודא שזה קורה.

בצבא אם אתה אומר למישהו לעשות משהו הוא יעשה, כי הוא פקוד שלך. בבית החולים הוא יכול לעשות לך פרצוף. בוועד ההורים למשל, אף אחד לא חייב לך כלום.

תפיסת העולם שלי אומרת שאם אתה דואג לאנשים הם דואגים למשימות. דבר אליהם יפה, תפרגן להם, תצ’פר אותם כשאפשר, תחמיא להם, תכווין אותם, תן להם את האפשרות לבצע את המשימות שלהם. בוועד הורים למשל אם אתה לא רציני ולא מביא דוגמא אישית חזקה, אף אחד לא יבוא אחריך. כמנהל אתה צריך לעבוד פי ארבע מכולם, אבל אתה לא יכול לעשות הכל אז ההיגיון הבריא אומר לתמוך בהם. ובזה אני טוב. אני יודע לתת רוח גבית ואמצעים. בצבא לא השתמשתי בשוט הזה של: “אני אמרתי וזה יקרה”. אם אתה מגיע למצב שאתה משתמש ב”אני המפקד”, זה אומר שמשהו לא טוב בעסק. אם הגעת למצב שאתה צריך להפעיל את הסמכות הרשמית שלך, זה אומר שלא מאמינים בך כבנאדם, אלא רק בתפקיד שלך.

בבית החולים אתה עומד בראש פירמידה של מנהלים, איך זה שונה מניהול אזרחי פשוט?

אין ספק שלנהל מנהלים זה הרבה יותר מורכב. יש יותר אגו ורצונות, ובד”כ המנהלים נורא אינטליגנטיים ובעצמם מבינים בניהול, ויכולות להיות להם השגות. אז פשוט יושבים ומדברים, בסוף הכל עניין של שיח מכבד. גם לי יש מנהלת, המנהלת הרפואית ד”ר ענת אנגל.

יניב חייב ללכת ואני מבקשת רק כמה מילים לסיום.

אני מאמין שהתפקיד הנוכחי שלי מכיל בתוכו הרבה מאד אתגרים ויכולת לעשות טוב לרבים מעם ישראל. אני רוצה לפעול מהמקום האמיתי של זה, לזכור תמיד שאנשים שמגיעים לבית חולים זה לא כי הם רוצים, אלא כי חייבים. נגזר עליהם להזדקק לנו. לכן אני חייב להיות איש במקום שצריך אנשים ולתת להם את הכי טוב שיש. גם ענת וגם אני רוצים לקחת את בית החולים הזה קדימה ולעשות אותו הרבה יותר טוב, אני מאמין ומקווה שהשם יהיה בעזרנו.